אפשר להתחיל מחדש?

הוא רצה להודיע להם שהוא מגיע. ביום ההוא הניח לטלפון לצלצל עוד ועוד, ואפילו הניח את השפופרת כדי לוודא שהמספר נכון, כל כך הרבה זמן עבר, הביטחון שלו כבר החל להתערער. כששב והצמיד את השפופרת לאוזנו נתקל בדממה ממושכת, כאילו מישהו ניתק בינתיים. אבל לא, הטלפון המשיך לצלצל. זה היה מוזר, להקשיב לצלצולים שנמשכו עוד ועוד, ששום מענה קולי לא קטע. הוא סקר את הדירה במבטו; הסחרחורת האיומה שעורר הצורך לעזוב אותה. 

אחרי שעה ניסה שוב, עדיין שום דבר, ואז שוב לפנות ערב; עדיין אין קול ואין עונה. זה היה מטריד, כל הצלצולים האלה המתפוגגים בחלל הריק. הם התוו את קווי התפאורה הנשכחת משם, את הטלפון בקצה המסדרון, את הבית המבודד, השומם אולי. רוחו המהורהרת נדדה אל המקום עד שמישהו בכל זאת ענה, קול דק של ילד מעברו האחר של הקו, ששאל:

 "הלו, מי זה?"

הנימה הצוהלת, קול הילד הבלתי מתקבל על הדעת, העלו במוחו מיד את קולו של אחיו. אבל זה לא ייתכן, זה הרי לא ייתכן, אלכסנדר כבר מזמן אינו ילד, מה גם שמת לפני עשר שנים. בכוחו של רפלקס בלתי נשלט הוא העז:

   "אלכסנדר?"

   "כן, מי זה?"

פרנק שמט את השפופרת כאילו הייתה להב פוצע. במוחו עבר על כל הרשימות ההן של תופעות לוואי תרופתיות, על כל השנים שחלפו בלי דיבור. אחר כך שב ונטל בחשש את השפופרת וקירב אותה אל אוזנו; בקצהו האחר של הקו לא היה כלום, רק פעימות הצליל התפוס שפילחו את הדממה. בניסיון להתגבר על התחושה המטרידה, בדק את המספר האחרון שחייג, ספרה אחר ספרה. זה המספר הנכון, אבל איך זה ייתכן? אמונה תפלה מנעה ממנו לחייג שוב. בערב צפה בשני סרטים בו זמנית, מזפזפ מערוץ אחד למשנהו. לקראת אחת-עשרה ביקש לנסות בפעם האחרונה, כדי לפטור את עצמו מן הספק, אבל אחת-עשרה היא שעה מופלגת שם, ויותר מכול חשש להיתקל שוב בקול הרפאים הדקיק. לכן גמר בדעתו לנסוע לשם בלי כל התראה כבר למחרת, ולא כדי להפתיע אותם, אלא כדי לשמור לעצמו עד הרגע האחרון את האפשרות לחזור כלעומת שבא. 

כריכת הספר (כתר)

כבכל יום, בעשר בבוקר, יש ללואיז פגישה בבית הקפה שבשדרה. איש לא נפגש איתה שם, זו רק המחשבה שמדריכה אותה מרגע היקיצה, מחשבה על הקפה שהיא עומדת לשתות במרפסת עם סיגריה אחת, אתנחתה שמנסה לשחזר את האשליה של יום חדש. מכאן היא משקיפה על השדרה כולה. מרכז העיר הופך עבורה לתכלית, בלעדיו לא הייתה מגיעה לכאן. מרכז העיר – על מקטעי המדרחוב והחשמליות, על השדרות שבהן כבר אסור לחנות – הרי זה עולם נפרד, מוגן היטב. נעים לה לחזות במאגר החיים הזה. הרי גם הבוטיקים האלה הם פיסת חיים! במקום שבו היא גרה, בסך הכול כמה קילומטרים משם, יש רק בניינים קודרים, בלי חנויות. כשהיא באה לכאן מדי בוקר היא מעניקה לעצמה תענוג אמיתי, תענוג לראות את כל הפנים האלמוניות חולפות בסך, כמו טבילה זכה בעולם השרוי בתנועה, זה נעים לה.

אבל הבוקר זה שונה. הבוקר היא שוהה במחוזות חסרי תקדים. כמעט מתחשק לה לחייך כשהיא חושבת על כך שהערב תעזוב את כל זה לזמן-מה. כמו נקמה פרטית באויב שמחזיק בה כאן. היא מחייכת גם למחשבה שמחר בבוקר, המלצר של בית הקפה ודאי יופתע לא לראותה. אולי ידאג, אפילו. הוא יביט בשעון הקיר: עשר וחצי, אחת-עשרה, אחת-עשרה וחצי ועדיין אין לה זכר. אחרי שלושה ימים ודאי יתחיל לתהות לאן נעלמה. המחשבה שהיא תדריך את מנוחתו ממרחק, בלי לעשות כלום, משעשעת אותה מראש. היא מתארת לעצמה שגם בעל המקום יופתע לא לראות את "הלקוחה של הבוקר, עם הקפה החזק". היא תיעדר שבוע שלם, זה הסוד הכמוס שלה, והוא כמעט מרנין את נפשה. היא מזמינה אספרסו שני, פינוק שבימים כתיקונם אינה מתירה לעצמה, ואפילו מעשנת סיגריה שנייה; מתחשק לה להאריך את הרגע עוד קצת.

פעם הבקרים לא היו כאלה. פעם לא היו כל האנשים האלה, גם לא כל הבניינים, כל החיוניות הזו הגודשת את המדרכות. פעם, לפני שעברה לקְלֶרְמוֹן, לא היו מדרכות ולא רחובות, לא עיר ולא פנים אלמוניות, רק נפשות קרובות בתפאורות מוכרות, שלווה מגוננת שהלוואי שלא הייתה עוזבת לעולם. בכפר היו המטלות רודפות זו את זו מעצמן למן הבוקר. זה היה מרגיע לחיות כך, חבוקה בתוך תבנית של הרגלים. פעם, כל הסובב אותה היה יפה. לפעמים הייתה עוצרת ומסתכלת, בוהה בנופים המשתנים, נופי כפר שמאום לא קטע. היא הייתה מניחה להיקסמות הזאת לשטוף אותה גם בימים שבהם העבודה דחקה. והמראות האלה, תמונות הכפר האלה, מעולם לא הלאו אותה. זה היה עולם משל עצמו. פעם, כשהציצה בשעונה בבוקר, הייתה מתפלאת שכבר שבע, או שמונה, אחת-עשרה היה כבר אמצע היום. עכשיו אחת-עשרה זה כמעט מוקדם מבחינתה.

כבכל הימים נעמד בעל המקום בחזית בית הקפה שלו. כמו ספן המשקיף אל הים. כהרגלו תמיד, כשהוא מבחין בלואיז הוא מוצא משהו להגיד. 
 "גם היום נסבול. שככה יהיה לי טוב, אתמול היה כל כך חם, שאנשים לא יצאו מהבית. בארבע אחרי הצהריים השדרה הייתה ריקה! לא הרווחנו פרוטה."

מדי יום מתעוררים בלואיז אותה חרדה פן תיאלץ להיענות לשיחה ואותו רצון עז לא להשיב לו כלל. אף על פי כן, תמיד הוא מוצא משהו לומר לה: על השמש, אם ישנה, על התנועה, אם ישנה, על הלקוחות, אם ישנם, וכל זאת במקרה שלא הקדים וחלק לה מחמאה ישירה על הבושם שלה, אף שלמעשה כלל אינה משתמשת בבושם. עם זאת, המילים המעטות הללו מעידות שרואים אותה למרות הכול. כאן איש אינו קורא לה בשמה הפרטי, איש אינו אומר לה "שלום, מדמואזל", גם לא "מדאם", רק "שלום" פסקני שאין בו שמץ של קרבה.

זו לא היא שמרוחקת. הדברים סביבה הם שנעשו מרוחקים. אך גם אם המלצר או בעל המקום יודעים את שמה הפרטי, הם לא ירהיבו עוז להשתמש בו. זה לא שהיא מפגינה התנשאות, אבל הידורה הניטרלי, בגדיה חמורי הגזרה, שׂערה האסוף לפקעת פשוטה, הופעתה האצילית, החפה מכל ניסיון לשאת חן, כל אלה גורמים לכך שתטיל מורא כלשהו. העובדה שאינם יודעים את שמה הפרטי היא סוד כמוס, העובדה שהיא היחידה שיודעת אותו היא מין הגנה. אם מישהו יתחיל פתאום לקרוא לה לואיז, היא תנתר בבהלה, אפילו תיאלם דום. זה כמעט הסיוט שלה. 

באחת-עשרה החום כבר מורגש. הוא עוד יכה, אין בכלל ספק, אבל בשביל לואיז הכול קליל יותר הבוקר, כי היא יודעת שמחר בשעה זו היא כבר תהיה שם, מוקפת שלווה מוחלטת. היא תמצא לעצמה פינה על גדת הנהר, תטבול את רגליה במים, תפיג מעליה את נטל העיר והשאון. וכשתשתרע על שפת המים, היא תדמיין את הכיסא הזה במרפסת בית הקפה, את הכיסא שיעמוד ריק, הכיסא שלה.

הוא משכים קום שלא כהרגלו ותוחב כמה בגדים לתיקו בלי לדעת אם הוא נוסע ליומיים או לשבוע, או שמא משהו ישתבש וכל העניין יסתכם בנסיעה חפוית ראש הלוך וחזור. בטרם יֵצא הוא עושה סיבוב בדירה, בודק את המים, מנתק את הגז, בודק שוב את המים, שוב מנתק את הגז, סוגר ומיד פותח את הדלת פעמיים; אמונה תפלה אילמת דוחקת בו תמיד לעשות זאת. 

במנהרות המטרו, אפוף במוזיקה הבוקעת מן האוזניות, גומא פרנק את המדרגות הנעות העולות לתחנת הרכבת. הוא מגביר מעט את המאמץ, כאילו ביקש לבחון את כושרו הגופני, צועד באולם הנוסעים ומפלס את דרכו אל לוח התצוגה כדי לאתר את מספר הרציף שלו, אך לפתע נקטעת המוזיקה באחת; הרכבת שלו, הרכבת המפורסמת של שמונה בבוקר, זו שנסע בה תמיד, אינה מופיעה בלוח. בתוך תא זכוכית הנטוע בלב האולם כעב"מ, פקיד הקבלה מחפש אותה בארשת ספקנית.

 "שמונה? לא, אני לא רואה אף רכבת בשעה הזאת."

 "לא יכול להיות, זאת הרכבת הקבועה שלי!"

 "אצלי על המסך, על כל פנים, היא לא מופיעה, ואם היא לא מופיעה אצלי על המסך, סימן שהיא כבר לא קיימת."

 באותה נשימה מבהיר לו הפקיד שאין אף קו ישיר לשם, שעליו להחליף רכבת לפחות פעם אחת, כלומר, לנסוע בסך הכול חמש שעות. פרנק מוחה ממצחו זיעה דמיונית.

 "שיהיה. ומתי הרכבת הבאה?"

 "תלוי איפה אתה רוצה להחליף."

 "לא משנה לי, הרכבת הבאה."

הרעש מסביב החריף, ההמולה התגברה בהד של קתדרלה, הלמות הצעדים נמזגה בקול מאווררי הקרונועים, ובקצה האולם נפתחה קריעת-ים ושמה קץ לעיר. פרנק עצר במזנון. כותרות העיתונים עסקו בגל החום הרובץ על הכול זה עשרה ימים. באופן חד-פעמי הרשה לעצמו בקבוק שנדי. וכבר שתה עוד אחד, שלמרבה הפלא סחרר עליו את ראשו. בפתקיות המצורפות מופיעות תמיד רשימות אינסופיות של תופעות לוואי, החל באדמומיות קלה וכלה בתסמינים מבהילים באמת. הוא נזכר שנתקל פעם בסימפטום: סכנת בלבול. 

הוא הפעיל שוב את האייפוד שלו. לצלילי המוזיקה, הכול נהיה מופע. מסביבו נהרו עוד ועוד נופשים, משפחות עמוסות מיטלטלים כבדים. בלהט השרבי זה נראה כמו עזיבה המונית. יותר מכול קינא באנשים המאורגנים, רובם עם ילדים, אלה שוודאי הזמינו כרטיסים שלושה חודשים מראש, באינטרנט. לא ייאמן, איך האנשים האלה מרגישים בבית. רצף הפעולות שלהם תמיד זהה: הם מתייצבים מתחת ללוח התצוגה עד שהמסך האלקטרוני מרצד את מספר הרציף שלהם, ומשם הם צועדים בסך אל הרציף הזה, סמוכים ובטוחים שהכול תואם, המזגן ממתין להם בקרונות החדישים של הרכבות המהירות, האוויר בפנים יהיה צונן, יום אידאלי להסתלק מהעיר. לראשונה מבחין פרנק שהם כולם צעירים ממנו. עד כה היו כל ההורים בני גילו. איתותים משסעים את המופע; סוללת האייפוד מתרוקנת.

 כשהרמקול מבשר על צאת הרכבת שלו, מציץ פרנק בשעונו ומתקשה להאמין. זו בטח אשמתו של בקבוק השנדי השלישי. הוא מזנק והזינוק מחריף את תחושת השכרות שלו שבעתיים, ומזרים אותה אל כל גופו. 

 "הי! הי! אתה לא משלם?"

סרז' ז'ונקור // צילום: מתוך ויקיפדיה

הוא פוסע אל רציף 19 כמרחף, שריריו רדומים מחמת הסחרחורת. בהגיעו לרציף, שם מחכה לו רכבת ישנה, הוא מבין ששכח לקנות כרטיס. מרגע זה ואילך הכול מתרחש בהילוך מהיר. כרטיס האשראי שלו לא עובר בכספומט, הוא מנסה שלוש פעמים – הבנקאית הרי הבטיחה! אין לו ברירה אלא לשלם בהמחאה, אלא שההמון מסתער על האשנבים. הוא מבקש בבהילות שיניחו לו לעבור, האנשים מעמידים פני חירשים פחות או יותר לכל השפות, והוא מתלהט בבת אחת, מרגיש שהדם עולה לו לראש, נכלם אך ממשיך לעקוף את העומדים בתור, כולם נראים לו אויבים, בריות אנוכיות המשתוקקות שיאחר לרכבת שלו, הוא מפלס דרך לאשנב במרפקיו, דוחף אנשים, עוד רגע ירד מהפסים. 

"אני מסביר לך שהרכבת שלי יוצאת עוד שתי דקות!"

במצבים כאלה, גם אם תמצא לך בן-ברית אחד, כל היתר יתלקחו. המתח סביבו גואה, העסק נהיה עניין גדול אף שכל מבוקשו ברכישת הכרטיס הזה היה הרי להימנע מעניינים.

כשהוא מזנק אל רציף 19, השריקה כבר נשמעת. הוא רץ עד כדי סחרחורת, מגיע לגרם המדרגות הקטן של אחרון הקרונות רגע לפני שהדלת נסגרת, בקושי מחלץ את תיקו שנתקע כמו להרגיז, מצליח לאחר מאבק לשחרר אותו, הזיעה כבר ניגרת, הוא כמעט פספס אותה. 

בבתי קפה, אחת-עשרה היא שעה הרת גורל. זו השעה שמוקיעה את הבטלנים ואת המתמהמהים; באחת-עשרה, בית הקפה עובר חרש ממערך ארוחת הבוקר למערך ארוחת הצהריים. המלצר החג סביב לואיז מאיץ בבת אחת. זה הזמן לסדר הכול לקראת שירות הצהריים. הוא מתרוצץ כה וכה, אף שלעת עתה המקום עדיין ריק, אף לא נפש חיה, חוץ מלואיז, כמובן.

היא חשה בו טורח סביבה. הוא מעביר מטאטא, כבר נוטף זיעה, פורשׂ תחתיות נייר ומפזר סכו"ם, עורך את כל השולחנות למעט שולחנה של לואיז; הוא ממתין שתלך, אך בה בעת מקפיד לומר לה: "אל תלכי לשום מקום, קחי את הזמן." ואף מוסיף בחיוך: "תרגישי בבית." היא חושדת שקלטה קורטוב של לעג, אבל זה לא נכון. בסופו של דבר הוא עושה הכול כדי שתרגיש בנוח. האישה הזאת היא לקוחה זוטרה בשבילו, אבל הוא מחויב לה. חרף התחשבותו, לואיז נפגעת מן הפעלתנות הפתאומית הזאת. כל מבוקשה היום הוא לשמר את האשליה של יום יוצא דופן, להקדים את החירות המצפה לה החל מהערב, אך בעשר הדקות האחרונות נדמה לה שהמציאות משיגה אותה; כל דבר מקפיץ אותה, מתקיף אותה, קרקוש הסכו"ם העשוי פלדת אלחלד, ההדים הנקווים על משטחי הפורמייקה, רעש המזלגות והסכינים המצטמדים הנודד משולחן לשולחן, לוח הצפחה שבעל המקום חורק עליו בגיר כדי לכתוב את מנת היום, הסדר החדש שטורף הכול – כל זה גורם לה לחוש מיותרת בשעת הצהריים הממשמשת ובאה.

אילו ריחפה מעליה תודעה כלשהי, אילו חגה מעליה כציפור צלילות דעת כלשהי, היא הייתה מדגישה את עוצמת קיפאונה, למעט קצות אצבעותיה הממוללות באין רואה את שקיות הסוכר בין אגודל לאצבע. 

לפתע הכול נרגע, והיא מהרהרת בנסיעה שתדְחה ללילה כדי להימלט מהחום. היא תנהג בחלונות פתוחים, ולא תמהר אף לרגע. הנסיעה היא הדבר שהיא הכי אוהבת. כבר בילדותה, כשנסעו בימי החופש באוטובוס או ברכבת לכיתות הסקי או לחוף הים, משאת נפשה הייתה רצף הנופים המתחלפים מבעד לשמשה. הנסיעה עצמה הייתה חביבה עליה עשרות מונים מאשר ששת הימים בלב ההרים הקפואים או לחופו של ים סואן. היא מרגישה שנולדה לחזות בחילופם של דברים.

"אהבה שאין לה גוף" מאת סרז' ז'ונקור רואה אור בימים אלה בהוצאת כתר; תרגום מצרפתית: רמה איילון

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו