הלוחש לדולפינים

גופו של מורד (השם המלא שמור במערכת), צעיר שלא הוציא מילה מפיו זה חודשים, מפלח את מימי הים הצלולים. הוא לא עלה לשאוף אוויר כבר שלוש דקות ומנווט בין האלמוגים, בעומק עשרות מטרים, במיומנות ששמורה לבעלי סנפירים. שיבא, דולפין ממין נקבה, מתקרבת אליו בשחייה אלגנטית. הם מביטים זה בזו ואז, בתזמון מושלם ובתנועה שמדמה ריקוד ואלס, עולים יחד לכיוון קרני השמש הבוהקות והאוויר המיוחל.

לא, לא מדובר בסצנה מ"טרזן". התיאור לקוח מאחת הסצנות המרגשות בסרטם התיעודי של יונתן ניר ודני מנקין "הדולפין", שיוקרן בפסטיבל הקולנוע הנערך בימים אלה בירושלים. הסרט, בתמיכת הרשות השנייה והקרן החדשה לקולנוע, הופק במסגרת פרויקט גרינהאוס - שמכשיר יוצרים דוקומנטריים מתחילים ממדינות אגן הים התיכון.

בסיפורו של מורד טמונים כל המרכיבים לסרט הוליוודי שובר קופות וסוחט דמעות: טובים מול רעים, אהבת אב לבנו, מאבק עיקש בטחנות הצדק, חברות אמיתית, אדם שאיבד את זהותו, מומחה פוסט-טראומה עיקש שלא ויתר - וחיבור אלמותי בין אדם לבין הטבע הנשגב.

מורד היה נער רגיל בן 17 בעירו, קלנסווה. תלמיד מצטיין, חבר טוב ומקובל ובן משפחה אהוב. המצב האידילי התהפך ערב אחד ב-2006, כשחבר קרוב של מורד הוביל אותו במירמה למחסן נטוש, שם חיכו לו שלושה גברתנים שסברו בטעות שמורד שלח מסרון רומנטי לקרובת משפחתם, בת כיתתו - ולפיכך החליטו להתנקם בו. הם היכו אותו נמרצות באגרופים, בבעיטות ובמקלות, כשהם מותירים אותו חבול ומדמם. מורד הצליח לזחול אחרי שעות החוצה ואיבד את הכרתו - עד שאחד מבני משפחתו המודאגת מצא אותו.

מורד הובהל לבית החולים מאיר בכפר סבא, ושם טופל במשך כמה ימים. אבל הטראומה הקשה שינתה את הנער החייכני ומלא החיים מהקצה אל הקצה. הוא הפסיק לתקשר עם בני אדם, לא דיבר ולא הגיב לסביבה. "זו תופעה שכיחה כשעוברים אירוע טראומטי", מסביר ד"ר אילן קוץ, פסיכיאטר מומחה לפוסט-טראומה, שקיבל על עצמו את הטיפול במורד לפני חמש שנים וממשיך בטיפול בו עד היום, "מורד היה בסיטואציה מפחידה ששברה לו את כל האמון במה שהוא ידע על עצמו ועל הסביבה. הוא לא הצליח להבין למה מרביצים לו, וכל תחושת הביטחון בחיים, שקיימת אצל כולנו, נעלמה. לכן הוא פשוט ניתק את עצמו מהמציאות".

על פי ד"ר קוץ, ברוב המקרים הניתוק העצמי מהמציאות בעקבות טראומה נפסק אחרי תקופה מסוימת שנעה בין שעות לימים אחדים. אצל מורד העניין נמשך תקופה ארוכה יותר. בפגישותיהם הראשונות מצא קוץ נער מבוהל שלא ידע היכן הוא נמצא, ומדי פעם רק קרא לאמו.

חודשים חלפו והמצב לא השתפר. מורד עזב את בית החולים וחזר לביתו, והטיפול בו דמה לזה שדורש תינוק בן שנתיים. "היינו צריכים לעשות בשבילו הכל, להוליך אותו לשולחן האוכל, לתת לו לאכול, לכסות אותו", מספר האב אסעד, "בשלב מסוים היו לו גם התפרצויות אלימות". כאן נמתח הקו האדום, וד"ר קוץ הציע לאשפז את מורד במוסד טיפולי.

האב אסעד ביקש, בעצת אחד מחבריו הקרובים, לנסות למצוא פתרון חלופי לאשפוז במוסד - ואז עלה הרעיון לטפל בריף הדולפינים באילת. קוץ: "הכרתי את הטיפול בריף הדולפינים, והיה לי פציינט שעבר שם טיפול בהצלחה, אבל אז דובר בטיפול קצר של כמה ימים - ואילו המקרה של מורד היה קיצוני יותר והצריך מראש משך זמן לא ידוע".

אפילו מצא אהבה

כשעלתה האפשרות לטיפול עם דולפינים, ארז האב את חפציו והעתיק את מקום מגוריו, עם מורד, לאילת. "לא היתה לי שום התלבטות", הוא מספר, "לא עניינו אותי הנקמה או הכסף, רציתי רק דבר אחד: להחזיר את מורד למשפחה. אמרתי לאשתי: 'אני נוסע ואחזור עם מורד שהכרנו, לא משנה כמה זמן זה ייקח, אני לא מוותר'". ואכן, ככל שחלף הזמן מצא עצמו אסעד נעזר בתרומות ובסיוע חברים - ובשלב מסוים אף מכר אדמות ורכוש כדי לממן את הטיפול בבנו.

"המטרה של הטיפול בריף, באירועי פוסט-טראומה, היא להחזיר את האמון של החולה במציאות. מכיוון שהוא לא תיקשר עם אנשים חיפשנו אפשרות שהוא יתקשר עם בעלי חיים, שהתקשורת איתם לא מבוססת על מילים. גם למיקום יש חשיבות: הוצאנו אותו מהסביבה הביתית שלו, שנתפסה על ידו כמאיימת, והעברנו אותו למציאות חדשה, נעימה יותר, מגינה ואוהבת יותר".

מורד הגיע שלוש-ארבע פעמים בשבוע לריף הדולפינים, ישב על המצוף ובהה במים. אט אט, אחרי שמונה חודשים, חל השינוי, ומורד התחיל להגיב לסביבה החדשה. בהתחלה ליטף את הדולפינים ושיחק איתם כשהוא נשאר על המצוף, ואחרי כמה שבועות כבר שחה איתם במים. "מורד קיבל אהבה מהדולפינים. הם העניקו לו אהבה ללא תנאים, התחברו אליו לא בגלל שציפו לקבל ממנו אוכל או תמורה, אלא פשוט מרצונם החופשי", מסביר קוץ.

"הוא פרח כשצילמנו בריף", מספר יונתן ניר, אחד מבמאי הסרט, שליווה את מורד סמוך להגעתו לריף, "כשצילמנו מתחת למים התגלה בחור חי ששחה, חייך והגיב לדולפינים שסביבו. אבל בשנייה שהוא עלה, כאילו שוב ירד עליו מסך והוא חזר להיות אדם שלא מתקשר עם הסביבה".

הטיפול העקשני נשא אט אט פרי, ומורד החל להתחבר יותר ויותר למציאות. בהתחלה בחיוך, אחר כך בהנהון, בהמשך באמירת "שלום" ואז בקבלה של המציאות החדשה. מורד הפך לאחד מאנשי הצוות של הריף, תיקשר, צחק, בנה חיים - ואפילו התאהב בצעירה ישראלית.

אולם עם כל הטוב הגיעה בעיה חדשה: התברר שמורד מחק כליל את זהותו הקודמת והתמקד בזהות החדשה שנוצרה באילת. הוא לא זכר מאיפה בא, לא זכר את משפחתו, את חבריו ואת כל מה שעבר עליו לפני שהגיע לריף. כשנשאל בסרט על ידי ד"ר קוץ מהיכן הגיע, ענה: "פתחתי את העיניים, ראיתי ים, דולפינים, אילת - וזה היה היום הראשון".

מעל לכל, מורד לא היה מוכן להתמודד עם הטראומה שנכפתה עליו. עובדה זו הקשתה על המאבק שנערך בד בבד עם הטיפול בריף הדולפינים - המאבק המשפטי להוצאת הצדק לאור. ג'מל חסן, חבר המשפחה שהוא עורך דין, קיבל על עצמו את ניהול התיק המסובך אחרי שבפרקליטות ניסו להגיע לעסקאות טיעון עם הנאשמים בתקיפה האכזרית. אחד הדברים המרכזיים שנדרשו היה העדות של מורד על מה שאירע באותו ערב גורלי, ועדות זו היתה אמורה להיגבות על ידי הפרקליטים בנוכחות התוקפים עצמם.

במשך חודשים רבים עמלו ד"ר קוץ, האב אסעד ועו"ד חסן - ובסופו של דבר הצליחו להביא את מורד אל דוכן העדים. עדותו תרמה רבות להרשעתם של ארבעת התוקפים, אשר בחיבור גורלות מרתק ייכנסו לכלא ימים אחדים לפני הקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל הירושלמי. "הדולפין" (מפיקה שותפה: יהודית מנסן-רמון) יתמודד על פרס ון ליר בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר, ויוקרן בפסטיבל בימים חמישי ושישי הקרובים. ומורד? הוא ימשיך לנסות לחזור לאדם שהיה לפני הטראומה.

alonros1@gmail.com

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו