בשקט בשקט, בלי שאף אחד שם ליבו לכך, אולפני דיסני עקפו את פיקסאר בסיבוב, והפכו למותג האנימציה האיכותי בהוליווד. לא מאמינים? תעיפו מבט בתוצרת של שני האולפנים בשנים האחרונות.
אם נתעלם לרגע מהקלאסיקה המיידית "הקול בראש", שבאמת היתה יצירת מופת אינטליגנטית ומרגשת, מאז תחילת העשור פיקסאר בעיקר הוציאה תחת ידיה סרטי המשך סתמיים כמו "בית ספר למפלצות" ו"מכוניות 2" ומוצרים בינוניים כמו "הדינוזאור הטוב". וגם השנים הקרובות תתאפיינה במיחזור חסר בושה של הצלחות העבר ("מוצאים את נמו 2", "משפחת סופר־על 2" ו"צעצוע של סיפור 4"). במקביל, חברת האם דיסני - שכזכור רכשה את פיקסאר ב־2006 - החלה בשוונג מטורף ומרשים למדי שכולל עד עתה את "ראלף ההורס", "לשבור את הקרח" ו"שישה גיבורים" (וגם את "פלונטר" ו"הנסיכה והצפרדע", אם אתם מתעקשים).
המהלך הנ"ל אינו מקרי כמובן, ויש לזקוף חלק גדול מההצלחה של דיסני לבמאי/מפיק/תסריטאי ג'ון לאסטר, אחד האחראיים המרכזיים להפיכתה של פיקסאר לאימפריה. שכן מאז הרכישה של פיקסאר בידי דיסני, לאסטר מעורב באופן זה או אחר בכל סרטי האנימציה שהאולפן הוותיק מפיק. ומגע הזהב שלו, כמו גם הסטנדרטים הגבוהים שמנחים אותו, פשוט מסרבים לדהות ו/או לקחת חופש.
על כל פנים, "זוטרופוליס", הסרט האחרון שירד מפס הייצור של דיסני, אינו מבייש את הפירמה. להפך. זהו פלא טכנולוגי נוסף שמתהדר במראה ייחודי ועשיר, בקצב גבוה, במסרים חיוביים וחיוניים ובתסריט אינטליגנטי וסוחף שבונה עולם מורכב באופן קליל ויעיל, ושפוגע בכל התווים הנכונים בדרך. התוצאה אמנם אינה מושלמת - הרבדים המטפוריים של הסרט קצת מתבלגנים והופכים לבעייתיים ככל שהסיפור מתפתח, והצד האמוציונלי תופס מקום משני לטובת העלילה והאקשן - אבל באמת שקשה להתלונן. צחקתי. נהניתי. ובעיקר התפעלתי מהדרך האגבית וחסרת המאמץ לכאורה שבה כל הכיף הזה נשפך על המסך. מצד אחד, מאוד מאוד התאמצו כדי שתצאו מהאולם מסוחררים ומבסוטים עד הגג. מצד שני, זה ממש לא מרגיש ככה. וגם זה סוג של כישרון.
כפי שניתן לנחש משמו, הסיפור של "זוטרופוליס" מתרחש בעולם שמאוכלס אך ורק בחיות, ובמרכזו עומדת ארנבת קטנה ונחושה בשם ג'ודי הופס, שחולמת להיות שוטרת (ושמדברת בקולה של ג'ניפר גודווין). במובנים רבים, מדובר בחלום בלתי אפשרי - שכן עד היום, כך מספרים לג'ודי (ולנו), שום ארנבת לא הצליחה להתקבל לשורות המשטרה. אך עובדה פעוטה שכזו לא תעצור את הגיבורה שלנו (שמתווספת בתוך דקות ספורות לרשימה הולכת וגדלה של גיבורות אנימציה מודרניות ועצמאיות שצריכות קצת יותר מנסיך חתיך על מנת להיות מסופקות ומאושרות).
אחרי שהיא מסיימת את בית הספר לשוטרים בהצלחה, ג'ודי עוזבת את הוריה האוהבים והספקנים, ואת חוות הגזרים הקטנה והשלווה שבה גדלה, ועוברת לעיר הגדולה, התוססת והמאוד מגוונת זוטרופוליס, כדי לתרום את חלקה לכוח השיטור המקומי. אך עד מהרה השקפת העולם הנאיבית שלה מתרסקת אל קרקע המציאות, והיא מוצאת את עצמה מעבירה את הזמן כפקחית חניה.
אבל אל תדאגו. ג'ודי תקבל את ההזדמנות להוכיח את עצמה, וזה יקרה כאשר היא תיקלע אל ליבה של פרשייה מסתורית ומסוכנת שבמהלכה נעלמים כתריסר יונקים תמימים. לא ברור מי מעלים אותם, ולא ברור מדוע. אך בעזרתו של שועל ערמומי וציני בשם ניק (ג'ייסון בייטמן המעולה), שהופך לשותף של ג'ודי בניגוד לרצונו, האמת המפתיעה תצא לאור.
עיר החיות - שמזכירה לא פעם את ספרי הילדים הקלאסיים של ריצ'רד סקרי - מלאה בדמיון ובהמצאה, וגדושה ברפרנסים ובמחוות (צפויים יותר וצפויים פחות) שידאגו להותיר את ההורים המלווים עמוק בעניינים. בנוסף, הציוות של ג'ודי וניק (שנושא את עצמו כמו גירסה משודרגת של "מר שועל המהולל") מוצלח מאוד (עד כדי כך שהוא מעורר ציפייה לסרט המשך), העלילה הבלשית שועטת קדימה כמו רכבת משא, וגם הברקות קומיות אינן חסרות כאן.
עם זאת, למרות שהסרט מטיף במרץ ראוי לציון בעד קבלת האחר ונגד דעות קדומות, "זוטרופוליס" רחוק מאוד מהמורכבות האלגנטית של "חוות החיות", והשורה התחתונה שלו מניבה אמירה סיבובית ומעט מטרידה שעומדת בסתירה לכוונות הטובות של היוצרים. זה אמנם לא מקלקל את החוויה, אבל זה כן הופך את הסרט לאלגוריה פגומה שטובעת באמביציה של עצמה. "זוטרופוליס" הוא תענוג. באמת. רק אל תחשבו עליו יותר מדי.
"זוטרופוליס" ("Zootopia"), במאים: ביירון הווארד וריץ' מור. ארה"ב 2016
ווינסטד וגודמן ב"דרך קלוברפילד 10"
דרך לא דרך
"דרך קלוברפילד 10" הוא מותחן אימה קטן, מהודק ויעיל, שמקריב את האפקטיביות שלו על מזבח המרקטינג. למה הכוונה? אסביר: במקור היה לסרט שם אחר, והוא אמור היה לעמוד בפני עצמו, כסרט ז'אנר דל תקציב שמתרחש רובו ככולו בלוקיישן אחד. אך בשלב מסוים, האנשים הטובים ב"Bad Robot", חברת ההפקה של ג'יי.ג'יי אברמס, שמו את ידיהם על התסריט והחליטו שזה יהיה רעיון טוב לחבר את הסרט הנ"ל ל"קלוברפילד" - סרט המפלצות הצנוע מ־2008 שסיפר סיפור בסגנון "גודזילה" בעזרת סגנון ה־found footage - ולמכור אותו כסוג של ספין־אוף.
הטריק השיווקי אמנם עבד מצוין. לא רק ש"דרך קלוברפילד 10" גרף הרבה יותר כסף בקופות ממה שהיה גורף אם היו קוראים לו "ולנסיה" (כפי שקראו לו בתחילה), אלא שהוא אפילו מגיע לאולמות הקולנוע בישראל (מה שבטח לא היה קורה אילו היה מדובר בסתם מותחן אימה קטן וצנוע). עם זאת, החיבור המלאכותי והמאולץ בין שני הפרויקטים רק גורע מאיכותה של התוצאה הסופית, וזה חבל. כי עד לחלקו האחרון של הסרט - שבו מתבצע החיבור המדובר - דווקא יש לנו עסק עם אחלה מותחן.
במרכז הסיפור עומדת מישל (מרי אליזבת ווינסטד, הבת של ג'ון מקליין ב"מת לחיות 4"), בחורה צעירה ונסערת שעוזבת את הארוס שלה מבלי לספק לנו הסברים, נכנסת לרכבה ומתחילה לנסוע. לרוע המזל, האוטו שלה מועף מהכביש, היא מאבדת את ההכרה, וכשהיא מתעוררת היא מגלה שהיא לכודה בבונקר תת־קרקעי עם שני גברים לא ברורים: וולטר (ג'ון גודמן) ואמט (ג'ון גלאגר ג'וניור, "חדר חדשות"). וולטר, המארח שלה (ומי שהציל אותה מהתאונה), טוען שהיתה התקפה קטלנית, מהזן הכימי/ביולוגי/חייזרי (הוא לא לגמרי סגור על טבעה המדויק), ומתעקש שעליהם להישאר בבונקר עד שהענן הרעיל שנוצר כתוצאה ממנה יתפזר - מה שעשוי לקחת כמה שנים.
האם הוא אומר את האמת? למישל יש כמה וכמה סיבות לחשוד שלא. אבל התסריט, כמו גם השחקנים, עושים עבודה טובה בלסחוט את הלימון הזה עד הטיפה האחרונה. כך או כך, מישל מתגלה עד מהרה כבחורה אמיצה ומלאת תושייה, וכמו בדרמת המתח המהוללת "חדר", גם היא מארגנת לעצמה תוכנית מילוט שאפתנית ומסוכנת.
כאמור, "דרך קלוברפילד 10" הוא סרט שלושת־רבעי מוצלח. הדינמיקה שמתפתחת בין שלוש הדמויות מעניינת ומפתיעה, והתסריט החכם אינו מפסיק לבנות מצבים מלחיצים ולשחק עם הציפיות של הצופים. אך שמו של הסרט מספק רמז עבה לגבי פתרון התעלומה, והמערכה האחרונה זונחת את האווירה הקלאוסטרופובית והייחודית שנבנתה בסבלנות ובקפידה לטובת פינאלה סתמי למדי (שמחבר אותנו ל"קלוברפילד" מבלי שבאמת היינו זקוקים לכך). הניתוח אולי הצליח - אבל החולה בכלל לא היה חולה.
"דרך קלוברפילד ("10 Cloverfield Lane"), במאי: דן טרכטנברג. ארה"ב 2016
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו