זה היה שבוע, אולי עוד שבוע, שנתן דרור לקיצונים. נכון, המקרה עצמו היה קיצוני - המפגש הזה עם המוות בחברון הגיע לפתע לכל בית בישראל. חייל אחד, סיטואציה קשה שהפכה למציאות בארץ הזו, וירייה אחת לראש, 11 דקות לאחר שהאירוע הסתיים, שצולמה והפכה מדינה שלמה לשופטת ולתליינית בעת ובעונה אחת.
אבל נדמה שמה ששיחרר את הנצרה לגמרי היה התגובה של ראש הממשלה ושר הביטחון. בתוך דקות מספר התמלא דף הפיייסבוק של בנימין נתניהו בקללות ובנאצות, כולל זו הגרועה מכולן באטמוספרה העכשווית: "שמאלן".
האפשרות שישראל היא מדינת חוק עם אנשים שזו מלאכתם, שטוענים שזה לא הכיוון שצה"ל והחברה הישראלית יכולים בכלל להביא בחשבון, ירדה מן הפרק ומייד הופנה הזעם לשורת הפגנות סוערות ברחבי ישראל.
הראשונה היתה ספונטנית, של אוהדי הפועל חולון בכדורסל, כמה דקות לאחר צאת השבת. בקהל שהקומץ שלו מאופיין בגורמים ימניים, הפך שמו של החייל להמנון שהושר כחלק משירי המשחק, וכמו לאורך כל ההיסטוריה המודרנית, מגרש הספורט הפך להיות קרקע לשימוש פוליטי, הפעם של העם ולא רק של הפוליטיקאים.
בכלל, המוטיב הספורטיבי עבד חזק השבוע, אולי בשל העובדה שארגון האוהדים של בית"ר ירושלים, "לה פמיליה", קיבל על עצמו את האחריות לארגן את ההפגנה הגדולה בצומת קסטינה, מול בית הדין, לשם נשלח החייל להארכת מעצר. אבל לקסטינה, שהפכה לכמה שעות לסניף של ימק"א המיתולוגי והסוער, עוד נגיע בהמשך.
לא צופים יותר בטלוויזיה
"אני גמרתי עם ערוץ 10, כולם שם שמאלנים מנאייק, אבל גם בערוץ 2 אני לא צופה יותר מאז שזרקו את שי חי. לא רואה יותר את הטלוויזיה של השמאלנים", כך נשמעה אחת המפגינות בבית שמש בתחילת השבוע, בהפגנה שהתארגנה באיטיות מול המתחם הגנרי־פריפריאלי "ביג", כאשר כמה עשרות תושבים ירדו אל הצומת כשהם מניפים שלטים ודגלי ישראל.
החודש ראה אור ספרו המעניין של ד"ר גיא בן־פורת, "הלכה למעשה", העוסק בתהליכי החילון המוגברים שעוברים על החברה הישראלית למעט נקודות ייחודיות - לדוגמה ירושלים וסביבתה, אשר מסרבות להדביק את הזמן ונתפסות אל תוך החרדיות המוקצנת, מול המסורתיות אשר מאפיינת את רוב רובה של הישראליות.
ואכן, כשהם עטופים בדובונים של ימי חורף אחרונים ומקפיאי עצמות, המפגינים מגיעים רובם ככולם מהמגזר הדתי. עולים חדשים־ישנים ממדינות חבר העמים לשעבר, חלק חדשים יותר עם מבטא אנגלוסקסי, ורוב גדול לילידי המקום שעזבו יום עבודה והגיעו לאירוע השיא שמפר את המציאות היומיומית המשעממת, בטח עכשיו אחרי ששי חי הודח מבית "האח הגדול".
ההפגנה הזו היא בחסות עיריית בית שמש, שאחר כך מיהרה להתנער ממנה לנוכח העליהום הציבורי והאפשרות להיפגע מבחינה תקציבית על ידי משרדי הממשלה. אבל בשטח מי ששולט בעניינים הוא סגן ראש העיר וממלא מקומו, מאיר בלעיש. "אמרנו למאיר, 'רק תגיד איפה ונגיע'", אומרת אחת התושבות. "הקם להורגך השכם להורגו", פורצת שירה ספונטנית על המדרכות.
"ערוץ 10 שמאלנים, ערוץ 2 זרקו את שי חי". ההפגנה בבית שמש // צילום: גדעון מרקוביץ'
אחת המשתתפות מנסה לפתוח בשירת "תנו לשמש לעלות, לבוקר להאיר" אך ההמונים אומרים לה שזה לא שיר מתאים ועדיף לשיר את "מי שמאמין לא מפחד, את האמונה לאבד".
העסק צובר תאוצה, נהגים שעוברים מצפצפים ומצטרפים לשירה. חלק מהתושבים עוצרים באמצע הכביש עם המכונית ומתחילים להתעדכן בשיחות חולין. "סימה, סימה, תתקדמי עם האוטו, את חוסמת את הצומת, יש לך ירוק", מבקשת ניידת משטרה שהשוטרים הישובים בתוכה מזהים בשמות את רוב משתתפי ההפגנה. פליני עשה מהסיטואציות הללו קריירה.
"הוא גיבור, הוא גיבור, הוא גיבור", עולה שירה מהשורות האחוריות. "אין לנו כלום נגד ערבים", קובע אחד המשתתפים. "יש לנו חברים ערבים, לכל אחד מאיתנו, יש לנו הרבה נגד בצלם ושוברים שתיקה הבוגדים, שצריכים לשלוח אותם לדאעש, ששם יצלמו סרטים ויספרו על העדויות שלהם".
ואכן, דאעש היא מילת המפתח בכל הקשור למקרה בחברון. אם פעם הציבוריות הישראלית היתה משתמשת בפת"ח אי אז בשנות השבעים, באש"ף בשנות השמונים ובחמאס ובחיזבאללה לאורך העשורים האחרונים, הרי עתה מילת המפתח היא דאעש, כשם פועל, כשם תואר, כגינוי וכמחמאה.
הציבוריות הישראלית, בטח זו הקיצונית, מתלהבת ומתגרה בדיוק כמו שאר העולם מהסרטים הערוכים למשעי של ראשי המדינה האיסלאמית החדשה, עריפת הראשים הופכת לפנטזיה מתבקשת בהפגנות מהסוג הזה.
השימוש בדאעש אמנם תפס מקום מינורי בהפגנה הלא גדולה בבית שמש, אולם צברה תאוצה למחרת, בהפגנה הגדולה מול בית הדין הצבאי. ההפגנה היתה אמורה להתרחש ביפו, אך המשטרה וכוחות הביטחון הבינו לבד שמפגש של קיצונים מהמפה הימנית של המפה מול תושבי יפו יכול להוליד רק דברים רעים.
לא לציטוט יגידו שם גם שההעברה לדרומה של הארץ היתה אמורה להקשות על המפגינים. אבל כשהאידיאולגיה חזקה כל כך, המרחק לא ממש משנה.
"גם אתם בוגדים"
כאשר אנחנו מחנים את האוטו שלנו באזור התעשייה של קריית מלאכי בואכה צומת קסטינה ומנסים לחצות את הכביש המהיר בלי לקפח את חיינו, אנחנו נתקלים בקבלת פנים חגיגית וחמה: "למה באתם, יא זבלים, יא תקשורת של בוגדים", חוסם את הדרך גבר גדול־מימדים בטרנינג ספורטיבי של אדידס. אנחנו מצידנו עדיין מנסים לחצות את הכביש המהיר באמצעו של יום.
"אתם גם בוגדים כמו בוגי יעלון", ממשיך הבחור, "במקום להגיד תודה שבגלל הגיבור הזה אתם ישנים טוב בלילה ושהילדים שלנו בטוחים, אתם כותבים עליו שהוא מחבל. מציע לך לכתוב על החייל טוב לא בגלל שאני אעשה לך משהו, אלא בגלל המצפון שלכם, יא זבלים".
בשלוש השעות הקרובות שבהן נבלה בכניסה לפרקליטות הצבאית, לא נשמע משפט אחד שלא מסתיים בקללה, כאילו הדבר בלתי אפשרי מבחינה תחבירית בשפה העברית.
ראשון לחטוף את האש הוא כתב ערוץ 10 אור הלר, שמגיע לעשות את עבודתו. הוא מסומן כשמאלן כי בשבוע האחרון הוא "לא מדבר יפה על החייל", ולטענת המשתתפים בהפגנה, גם הוא שמאלן תל־אביבי מצוי: "אור הלר בן זונה", עולה הקריאה מאיצטדיון טדי, רק שבמקום שחקן כדורגל מוחלף השם באיש החדשות.
"הוא קורא לגיבור שלנו מחבל, שילך כפרה עליו", צועקת אחת המשתתפות, גרונה ניחר משילוב של צעקות וסיגריות. "אל תשכחו גם את אמנון אברמוביץ', שיישרף הכלב", צועק אחד המשתתפים, טרנינג של בית"ר ירושלים לגופו. "הוא כבר נשרף, מה יש לך?" עונה לו אחר. "וואלה? מתי?" מסתיימת השיחה הרגעית בין שני המשתתפים.
לאט־לאט מתקבצים עושי ההון הפוליטי באירועים שכאלה. ראשון מגיע ברוך מרזל, שהוא על פי המשתתפים בהפגנה: "אשכנזי אבל גבר". הוא מחלק מדבקות שמבקשות להזכיר שוב שהחייל שנמצא כמה מאות מטרים מאיתנו ושומע את דבר השופטים, הוא קודם כל גיבור.
"הוא אשכנזי אבל גבר". ברוך מרזל, השבוע בקסטינה // צילום: גדעון מרקוביץ'
אחריו מגיע בנצי גופשטיין. נערים בגיל ההתבגרות מלווים אותו עם ביגוד ממותג של ארגון להב"ה. המשתתפים עוטפים אותם באהבה ובשירת "בוגי בוגי תיזהר, החייל הוא לא הפקר". בוגי הוא השם החם כאן, "הוא יגמור את ביבי, אני יותר לא מצביע לשמאלן הזה ביבי אם הוא משאיר את בוגי", קובע בחור צעיר, סיגריה בפיו ושערו מחומצן ולא בקפידה.
אחד המשתתפים מחבק חזק את מרזל: "מגיע לכם שהצבעתם לשמאלן הזה נתניהו, הייתם מצביעים לגבר הזה פה, לא היינו בכלל בהפגנה הזו היום, כי הוא היה מטפל בכל העניינים".
אחר כך מגיע אביגדור ליברמן. ההמונים אוהבים אותו אבל הוא נתפס בעיניהם קודם כל כפוליטיקאי, שזה פחות גרוע מתקשורת אבל עדיין מייצג את הממסד. הוא מנגח את ביבי ויעלון אך מתעקש לעשות את ההפרדה ולא לציין אם הוא תומך בירי של החייל או לא. "הלו, זו לא הפגנה אנטי, זו הפגנה בעד", צועק אדם אחד עם מגפון, "אנחנו בעד החיילים שלנו ובעד השוטרים, הם הגיבורים שלנו. לא צריך לקלל אותם".
השירה מתחלפת ל"גיבורים, גיבורים, גיבורים", רק שאז שוב מגיעה כתבת צעירה ואנחנו חוזרים לקללות, וכמובן לדאעש: "וואלכ, אנחנו פראיירים, דאעש היו שורפים פה מזמן את כל הבסיס הזה ומשחררים את החייל. אבל אנחנו כוסיות, עומדים פה בחוץ ושרים שירים. דאעש צריך לעשות להם".
בדרך חזרה לאוטו אנחנו כבר חסומים על ידי מכוניות עם סטיקרים של "גולני שלי" ובית"ר ירושלים. "מאיזה עיתון אתם, 'הארץ'? 'ישראל היום'? איזה גוף שמאלני תל־אביבי אתם משרתים?" שואלים אותנו.
ברקע אפשר לראות שעוד ועוד פוליטיקאים מצטרפים לחגיגה, ובהם מיכאל בן־ארי ואורן חזן. את שאר הפוליטיקאים הזוטרים אני לא מצליח לזהות לנוכח רימוני העשן שנפתחים ושוב מקנים אווירה של משחק כדורגל. הצפצופים על הכביש המהיר נמשכים לכל אורכו, נפנופים בדגלי ישראל ושוטרים עצבנים שצועקים על כולם ורק רוצים ללכת הביתה.
הישראלים אולי חזקים ברשתות חברתיות ובסקרים טלפוניים, אבל כשצריך לעשות מעשה, מעטים האנשים שעוזבים יום עבודה, מחנים את המכונית שלהם על כביש מהיר ויוצאים למחות על מה שלא נראה להם. בדרך כלל גם מדובר באנשים מהצד הימני של המפה הפוליטית. ספק אם היינו רואים אותה כמות של אנשי שמאל עושה אותו מעשה באמצעו של יום עבודה ובדרומה של המדינה.
בערב אותו היום מתקיימת הפגנה נוספת, ברמלה, שמנסה לקבל גוון תרבותי יותר. לא מחאה נגד הישות הציונית כולה אלא רק נגד מקבלי ההחלטות, ששם התואר בוגדים נחסך מהם הפעם. "אנחנו החלטנו לא לשלוח יותר את הילדים שלנו לעשות צבא. לא סדיר ולא מילואים, אנחנו גמרנו עם זה. בשביל מה אני שולח את הילדים שלי לצבא, בשביל הקוקסינלים האלה בממשלה ובתקשורת שאחר כך יקראו לו בוגד? נראה מי ילך לצבא במקומנו", אומר אחד המפגינים.
יואל לביא, ראש העיר, דמות שאוהבת תקשורת ויודעת להשתמש בה כראוי למטרותיה, קובע: "לא מפקירים חייל, הכי קל זה לזרוק עליו את האשמה". ההפגנה ברמלה ביתית יותר, פחות קיצונית אולי מזו שנערכה בשעת צהריים בקסטינה, ולכן למשפחה גם קל יותר להתחבר אליה.
הוריו של החייל מוסרים בדמעות לתקשורת ש"התמיכה של עם ישראל מרגשת עד דמעות. מאז יום חמישי הפכנו, לצערנו, ממשפחה אנונימית למשפחה הנמצאת בעין הסערה ובסערת נפש. שלחנו את הבן שלנו להגן על מדינת ישראל, להגן עליה ועל אזרחיה. וכך הוא עשה מול המחבל המרצח שהגיע לרצוח חפים מפשע". ההמונים, גם אלו המתונים יותר מהשוליים שנצפו בקסטינה, מחבקים את המשפחה.
זה היה שבוע לא קל נוסף בהוויה המזרח־תיכונית שלנו. כל הצדדים החליטו בפעם המי יודע כמה ש"הלכה לנו המדינה".
אלו מהימין שבטוחים שהפקירו את החייל ואלו מהשמאל שהביטו במראות מקסטינה ובנבחרי הציבור שהגיעו לאירוע, שאלו אם הגענו הכי נמוך שיכול להיות. דווקא בוגי יעלון, שעומד במרכז הסערה, סירב להתרגש יתר על המידה: "הוא לא גיבור, הוא חייל שסרח", חזר שר הביטחון על המנטרה גם מול מקורביו. לקראת סוף השבוע כבר עסקו כולם בפוליטיקאים שלכאורה סרחו. במציאות הישראלית, ההפגנות הסוערות של השבוע האחרון נראות לפתע כמים מתחת לגשר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו