שמעון ישראל

יש כבר במקום הזה, שנקרא ישראל, שתי מדינות. רגע, לא ללכת, זאת לא הקלישאה הרגילה. אחת היא מדינת ישראל, שבה חיים בערך 7 מיליון איש שיש להם סכסוך עקוב מדם עם הפלשתינים, שהכדורגל שלהם הוא ביזיון במקרה הטוב ופלילי במקרה הרע, שהקוטג' בה יקר (כולם מודים בכך, אבל אף אחד לא מוריד מחירים) ויש לה ממשלה שמורכבת מאנשים בינוניים במקרה הטוב וקטנים במקרה הרע.

ומהצד האחר יש מדינת שמעון פרס, שבה חי שמעון פרס, כנראה המדינה הממוזגת היחידה בעולם. אם לא הבנתם, אני מעדיף לחיות במדינה של שמעון פרס. מדינת שמעון פרס היא מדינה שאף אמן או זמר לא מחרים אותה, אפילו אמנים ממוצא לבנוני (הזמרת "שאריקה", למי ששואל).

במדינה של שמעון פרס לא מפחדים לדבר על דברים, אפילו מעודדים לדבר על דברים. לא כמו במדינת ישראל, שבה מי שמעוניין לדבר או להציע רעיון שסוטה מהמחשבה של "ערבים זה רע, מדינת ישראל חייבת להיות שלמה, התקשורת שמאלנית סהרורית, חייבים לסגור את גל"צ" - כלומר מי שלא מיישר קו עם הלאומנות הקיצונית - נסקל בכיכר העיר, רודפים אותו, מפגינים לו מתחת לבית כי הוא לא חושב כמו כולם, כי הוא בוגד אם הוא חושב שמדינת ישראל מתנהגת בצורה נפשעת או טועה. במדינת ישראל אסור לשחקני תיאטרון להביע עמדה פוליטית, ויש כאלה שהיו רוצים שעל מנת לגלם חייל שאיבד רגל בצבא - השחקן צריך להתגייס לצבא ולאבד רגל.

במדינה של שמעון פרס כל הרעיון הוא הפוך, התרבות היא הצבא, המילה היא הנשק. אבל שמעון פרס הוא אחד, ולמדינת ישראל יש צבא שהוא אחד ממקימיו, וכור אטומי שאותו הוא יזם. אבל לצערו של שמעון פרס, ולמזלנו הרע, הירשו לו להקים את המדינה שלו בתוך מדינת ישראל אבל בחלוקת הרכוש הוא לא קיבל כלום. לא כוח פוליטי אמיתי, לא הקשבה אמיתית, רק לשכה מפוארת ואישור להקים מרכז לשלום.

אבל לא נראה שכל זה מעניין את שמעון פרס, המגדלור היחיד בסביבה לשפיות פוליטית. הוא ממשיך להאיר. גם אחרי שכל הספינות התעלמו מהאור שלו והתנפצו להן בזו אחר זו על הסלעים הוא ממשיך להאיר. קורא לפיוס, קורא להבנה, קורא לביקורת פנימית, קורא לחיים ולא למלחמה.

לא סתם אנשים מכל העולם יגיעו למדינת פרס ברגע שהוא יזמין אותם. לא יחרימו, לא יעליבו, יבואו לדבר, יבואו להתווכח, לשכנע, לחנך, ללמוד. אבל רק למדינת שמעון פרס. מדינת ישראל זה כבר סיפור אחר.

* * *

באותו הרגע החום עלה לי, ובפעם הראשונה הרגשתי שזעם אדיר מציף את הגוף הקטן שלי. ממש התחמם לי הראש. ישבנו כל הכיתה סביב האישה הזקנה שסיפרה לנו על הימים שבהם היתה בפרטיזנים. אף על פי שלא ידעתי מה זה פרטיזנים ידעתי שאני רוצה להצטרף אליהם, כי זה מה שעשה מי שלא הלך למחנות ההשמדה. הצטרף לפרטיזנים.

וניסיתי לדמיין את האישה ההיא צעירה, אבל לא הצלחתי, אז דמיינתי אותה זקנה שנלחמת בנאצים ביערות. וכשהיא סיפרה איך הבריטים החזירו ספינות עם ניצולי שואה בחזרה לאירופה הנאצית - זה היה יותר מדי בשביל ילד בן 8. מאותו רגע נשבעתי לשנוא את הבריטים כל החיים.

אחר כך לקחו אותנו לבית האצ"ל ביפו, ללמוד על הפריצה ליפו, ואני נזכרתי שאח של סבתא שלי נעדר בפריצה הזאת ונורא פחדתי להיתקל בו פתאום, אף שלא הצלחתי להיזכר איך קוראים לו או איך הוא נראה, ואף שהוא היה כנראה מת הרבה מאוד זמן. הוא הרגיש לי כמו גיבור, אבל עדיין פחדתי מאוד להיתקל בו.

עשרות פעמים חלפתי על פני בית האצ"ל בדרך לבית הספר ובחזרה הביתה, וזאת היתה הפעם הראשונה שממש ביקרתי בפנים. למדנו על חשיבות הקרב הזה בכיבושה של שכונת מנשייה ומשם יפו כולה. התגאיתי באח של סבתא, עברתי על רשימת הנופלים וניסיתי לנחש מי הוא היה, אבל לא הצלחתי.

אחר כך הלכנו לאורך הים, עד שהגענו לכיכר השעון, שאף פעם לא ידעת אם הוא באמת מכוון או שבמקרה הגעת בשעה הנכונה שבה מחוגיו עצרו מלכת. ולמדנו על העות'מאנים ששלטו כאן, ועל אבו נבוט שהיה מושל יפו והיה מסתובב עם נבוט ברחובות של יפו ומכה את המתריסים נגדו. ומשום מה התמונה האכזרית של איש רשע עם מקל שמכה אנשים הפכה למצחיקה בראשי רק בגלל המילה "נבוט".

ואחר כך עלינו על הגבעה של יפו העתיקה, הבטנו אל חופי תל אביב ולמדנו על סלע אנדרומדה, הנסיכה שהוקרבה כדי להציל את העיר, ועל נפוליאון שבא לכאן ועל הקרבות של האונייה אלטלנה, שלא ממש הבנו מי נלחם במי ולמה, ועל מלחמת העצמאות ועל קום המדינה.

והמשכנו ללכת ביפו העתיקה עד הנקודה הכי גבוהה שממנה ראו את הבית שלי, אבל רק אני הסתכלתי עליו ולא גיליתי לאיש.

idor@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו