הפקה חיננית במיוחד

רוסיני הוא המלחין של הפרולטריון. שתי האופרות הפופולריות ביותר שלו, "הספר מסביליה" ו"לה צ'נרנטולה" - שמועלית בימים אלה באופרה הישראלית - מרוממות את גיבורי המעמד הנמוך, המשרתים, ומגחיכות את בני מעמד האדונים.

היום, כשאופרה נחשבת סוגה עילית ל"מבינים" ועשירים, קל לשכוח את העממיות של "לה צ'נרנטולה" (היא סינדרלה). אך בזמנו של רוסיני היציעים היו גדושים בבני כל המעמדות, ולא אחת המתח הבין־מעמדי שעל הבמה שיקף את המתח הבין־מעמדי באולם והוזן ממנו. לא בכדי היה מי שאמר שהמהפכה הצרפתית החלה בהצגת אופרה קומית בפרברי פאריס.

אבל כל זה היה לפני כמעט מאתיים שנה. היום אין שום דבר מהפכני בהצגת אופרה. המתח המעמדי באולם פורק לגמרי. הקהל הנינוח אינו מביט מאחורי גבו בחשש, לעבר המושבים הזולים, שהרי שם יושבים בורגנים בדיוק כמותו.

לא רק זה, גם מוקד האופרה הנצחי - הקול האנושי - דומה שסר חנו, והכוכב של הרגע הוא הבמאי. בדרך החוצה מן המשכן מדברים על "ההפקה": התלבושות, התפאורה וההמצאות המשונות והמשעשעות של הבמאים ססיל רוסה וז'וליאן לובק, ולא על המצו־סופרן אנאליזה סטרופה ועל הטנור הנהדר קנת טראוור שביצעו את התפקידים הראשיים.

קנת טראוור, שגילם את הנסיך רמירו, הוא טנור לירי "לג'רו" ("קל" באיטלקית) אמיתי, הוא מרחף ללא כל קושי במעלה המנעד הקולי, והקולורטורה שלו עשויה למופת. הוא נולד לשיר רוסיני והשתתפותו בהפקה הנוכחית לבדה מצדיקה את מחיר הכרטיס. סטרופה התחילה מהוסס משהו אך צברה נפח ורגש ככל שהתמשך הערב, והיתה טובה מאוד באריית הסיום הגדולה. לצידם התקבץ צוות טוב, מקומי ובינלאומי, שמתוכו כדאי לציין את יעל לוויטה המעולה כקלורינדה האחות המרשעת ואת מיקלוש סבסטיאן שהיה משכנע כדון מניפיקו, אביה החורג והמרושע של הגיבורה. דווקא למנצח דניאל כהן חסרו יותר אנרגיה ודיוק, בעיקר באנסמבלים הגדולים.

וכן, צמד הבמאים אכן עשה עבודה נפלאה. בעזרת במה מסתובבת עוברים המשתתפים מחלל לחלל ונוצרת תחושה חיה של מרחב בימתי תוסס.

את העלילה מלווים שישה רקדנים־שחקנים שמְּחַיִּים כל תמונה ותמונה בשפע המצאות מקוריות, והזמרים והמקהלה גם הם מונעים ביד קלה, שעושה את ההפקה הזו לחיננית במיוחד.