חצויים

ושוב אירופה פצועה ומדממת. שוב נתפסו האירופאים בהפתעה לנוכח מתקפת הטרור המשולבת בבריסל, שגבתה את חייהם של עשרות בני אדם ופצעה מאות. עמנואל ואלס, ראש ממשלת צרפת, שספגה שורה של מתקפות רצחניות בשנה שעברה, מיהר להצהיר ש"אירופה נמצאת במצב מלחמה". אבל את היהודים בפאריס זה כבר לא מפתיע.

"יש הפנמה של המציאות החדשה", אמר לנו השבוע הרב משה סבג. "המנהיגות בצרפת מבהירה לציבור שצפויים עוד ימים קשים ושהדרך ארוכה, ומטבע הדברים, עבור הקהילה היהודית הדברים נכונים פי כמה וכמה".

סבג (40), המשמש רב בית הכנסת הגדול שברחוב לה ויקטואר ברובע התשיעי, מספר שלאחר אירוע הטרור ב"היפר כשר", בינואר 2015, פנה אליו נשיא צרפת, פרנסואה הולנד, באירוע השנתי שערכה המועצה המייצגת של הארגונים היהודיים בצרפת, ה־CRIF. "הוא אמר לי: 'אני מקווה שאתה לא עוזב אותנו וחוזר לישראל. ההנהגה בצרפת מבינה ויודעת שהקהילה היהודית מתנדנדת".

אתה ממליץ לחברי הקהילה שלך להסיר את הכיפה ברחוב?

"בהחלט. וגם לילדים שלי. אני כמובן לעולם לא אלך בלי כיפה. בתור רבנים אנחנו חייבים לנטוע תקווה בציבור. מה גם שיש לנו מחויבות עליונה כלפי הרפובליקה. אנחנו בתפקיד רשמי, ואם נוריד את הכיפה, זה זלזול.

"אני מרגיש מאוד חצוי. מצד אחד, יש הכרת תודה כנה כלפי הממשל הצרפתי, שמעמיד את כל האמצעים כדי שהקהילה היהודית תרגיש בטוחה. שירותי הביטחון בצרפת עובדים מסביב לשעון. מצד שני, אי אפשר להתעלם מכך שצרפת משנה את פניה. יותר ויותר יהודים כבר לא רואים פה את עתידם".

בית הכנסת המפואר, שהוקם ב־1875, מאובטח זה שנים על ידי המשטרה, וגם על ידי חברת אבטחה פרטית, הממומנת מכספים של תורמים חברי הקהילה. בשנה האחרונה נוספה לכל בתי הכנסת בצרפת גם אבטחה של צבא צרפת. בבית הכנסת הגדול הוחלפו לא מזמן הזגוגיות בחלונות בזכוכית חסינת כדורים.

ביקור בבית הכנסת כולל בדיקה מקדימה של החפצים האישיים, סריקה בגלאי מתכות ובדיקה קפדנית של הדרכון, כולל בחינה של כל חותמת בו.

סבג, יליד ישראל שעבר לחיות בצרפת לפני 15 שנים לצד אשתו הצרפתייה, מרים, רופאת ילדים, טוען שבני הדור הצעיר בצרפת, לא רק היהודים, לוטשים עיניים למדינות אחרות, בעיקר ארה"ב וקנדה.

"צרפת שקועה עמוק בתוך משבר כלכלי. האוכלוסייה מבוגרת, האבטלה גבוהה, החוקים הסוציאליים מחייבים תמיכה במהגרים, וזה מכביד על תקציב המדינה. מסתכלים על מה שקורה בגרמניה ונבהלים. כשמוסיפים לזה את חוסר הביטחון שיש ליהודים, מובן הרצון לבנות חיים חדשים בישראל".

זאת אפשרות גם מבחינתך?

"כן, בוודאי. אני ישראלי, שירתתי כקצין בחיל האוויר, ואני מחובר למדינה. כל המשפחה של אשתי עלתה לישראל בשנים האחרונות, והיא מוכנה להצטרף אליהם כבר מחר.

"למרות זאת, המעמד שלי פה מאוד משמעותי. אני מחובר אל כל ראשי הקהילה ואל כל מוקדי השלטון ומרגיש תחושת שליחות כלפי הציבור שלי, שכולל יותר מאלפיים משפחות.

"מה שברור לי הוא שבלי קשר אלי, חמשת הילדים שלי יעלו לישראל, לשמחתי הרבה. אני מעדיף שיבנו את העתיד שלהם בארץ ולא כאן, בצרפת".

הרגשות החצויים האלה, שסבג מדבר עליהם, מאפיינים חלק ניכר מהיהודים בצרפת. הקהילה, המונה למעלה מחצי מיליון איש, היא הגדולה ביותר באירופה והשלישית בגודלה בעולם, אחרי ישראל וארה"ב. רבים מחבריה הם ציונים ובעלי זיקה לישראל, כמו גם שומרי מסורת, אבל עד לא מכבר התמקדו בטיפוח הזהות הלאומית הצרפתית. בשנים האחרונות, לנוכח השתנות המצב הגיאו־פוליטי בצרפת, השתנה באופן דרמטי אורח המחשבה בקרב חברי הקהילה, ובעיקר בקרב הצעירים: רבים החלו להטיל ספק בהמשך חייהם ברפובליקה.

• • •

כמה אירועים קשים טילטלו את הקהילה בעשור האחרון. בשנת 2006 נחטף ונרצח אילן חלימי, על ידי כנופיה בראשות מטיף מוסלמי. האירוע נחרת בזיכרון הקולקטיבי כביטוי לאוזלת היד של הרשויות ולשתיקתם של רבים, שיכלו למנוע את העינוי המתמשך של חלימי ואת מותו.

בדיוק לפני ארבע שנים, במארס 2012, אירע פיגוע ירי בבית הספר היהודי "אוצר התורה" שבטולוז, וגבה את חייהם של ארבעה: הרב יונתן סנדלר, ילדיו הקטנים אריה וגבריאל ומרים מונסונגו בת ה־8.

ואז הגיע קיץ 2014, עם מבצע צוק איתן. האנטישמיות באירופה הרימה ראש.

"זאת היתה נקודת המפנה", אומר אליהו בלחסן (56), מנהל בית הספר היהודי הגדול בצרפת, "יבנה". בלחסן גדל בפרבר סרסל שבצפון פאריס, המכונה גם "ירושלים הקטנה" בשל ריבוי היהודים המתגוררים בו. אמו עדיין מתגוררת שם.

"בימי צוק איתן, מה שהתרחש בשכונה הזאת הזכיר לי את הרדיפות של יהודי טוניס בשנות השישים. ההפגנות האלימות, ההצתות, הביזה של בתי עסק ששייכים ליהודים, ההסתגרות בבתים מרוב פחד. זה בדיוק מה שחווינו בטוניס אחרי מלחמת ששת הימים. גם אז התחבאנו בתוך הבתים והחשכנו את האורות, מפחד שיפגעו בנו. אחרי שבועיים ארזנו מזוודה קטנה וברחנו לצרפת באונייה".

בשנת 2015 דיווח משרד הפנים הצרפתי על יותר מ־800 מתקפות על רקע אנטישמי בצרפת. המספר הזה, חשוב לציין, מבטא הערכת חסר, משום שהוא מבוסס רק על המקרים שדווחו למשטרה.

"האנטישמיות תמיד היתה קיימת פה", אומר בלחסן. "לא סתם מארין לה פן כל כך חזקה. לכך מתווספת התחזקות המוסלמים הקיצונים. היהודים מרגישים שהסכנה הופכת גדולה מדי, שאפילו אם הממשלה רוצה להגן עליהם, היא כבר לא יכולה".

היריד השנתי של ארגון "מסע" בפאריס. המטרה היא למצב את ישראל כמוקד משיכה לצעירים יהודים // צילום: ארז ליכטפלד

המבנה הגדול ורב הקומות של בית הספר נמצא ברובע ה־13, בדרומה של פאריס, וגובל ברובע הסיני. גם הוא מאובטח מכל עבר על ידי חיילים צרפתים. בחטיבה העליונה, כיתות ז'־י"ב, לומדים כאלף תלמידים, חמש כיתות בכל שכבה. בחטיבה הנמוכה, כיתות א'־ו', כ־450 תלמידים.

מעבר לתוכנית הלימודים המקובלת בצרפת הם לומדים עברית, היסטוריה של העם היהודי ופרק נרחב על מדינת ישראל - החל מהקמת המדינה, דרך מלחמות ישראל ועד ימינו. בכל שנה יוצאת משלחת תלמידים לפולין ונערך ביקור בישראל.

בימי שני, המקצוע בשיעור האחרון בשכבת י"ב הוא תורה. את לימודי הקודש לומדים הבנים והבנות בנפרד. בחודש שעבר למדו הבנות על בריאת העולם. בכיתה 22 תלמידות, וכשאני שואלת אותן מי מהן מתכוונת לעזוב את צרפת לטובת ישראל, 14 מרימות את ידן.

"אני מתכוונת ללמוד באוניברסיטה בישראל ולהמשיך שם את החיים", אומרת ז'וליה קצנברג. היא מדברת בעברית מעורבת באנגלית, ומדי פעם נזקקת לצרפתית. "נכון שבצרפת אפשר ללמוד באוניברסיטה במימון המדינה, אבל אני חושבת שיהיה לי קשה להשתלב בישראל בלי ללמוד בה".

"בעבר היה לי פחד מהחיים בישראל, בגלל המצב הביטחוני", מסבירה עדן יוכימק. "אבל היום, המצב הביטחוני בצרפת לא פחות גרוע, אז מה ההבדל? אותי לא מרגיע שיש חיילים מחוץ לבית הספר. הם נמצאים רק פה, הם לא שומרים עלינו מסביב לשעון.

"חוץ מזה, המצב הזה חדש לנו בצרפת, ואני לא מרגישה שבאמת יודעים איך להתמודד איתו. בישראל יודעים היטב איך להתמודד עם איומים ביטחוניים".

• • •

לורה בן נעים מספרת שבשנה שעברה נסעה עם אחיה בן ה־18 במטרו, "וגבר ואישה שישבו מולנו, כנראה מוסלמים, נעצו בנו מבטים מלאי שנאה. אח שלי היה בלי כיפה, כמו תמיד, אבל אני חושבת שהיא בלטה לו מהכיס. בכל מקרה, הם הבינו מהר מאוד שאנחנו יהודים והמבטים התחלפו בקללות. 'יהודים מלוכלכים', 'למה לא הרגו את כולכם בגזים', 'חייבים לגמור את מה שהיטלר התחיל', אמירות מהסוג הזה.

"אנחנו התעלמנו. לא הסתכלנו עליהם. זה כנראה הרגיז אותם עוד יותר, עד שהם התנפלו עלינו במכות. אח שלי התנגד, ניסה להחזיר להם, והם שברו לו את היד".

ואף אחד מהנוסעים האחרים לא התערב?

"הרוב פשוט התעלמו, והיו כמה שהצטרפו אליהם ותקפו אותנו, עד שהרכבת עצרה באחת התחנות וברחנו משם".

"כל יום אני שומע סיפורים ברוח הזאת", אומר בלחסן, שמנהל את בית הספר זה 19 שנים ומשמש גם כנשיא עמותת בתי הספר היהודיים בצרפת (A.D.E.J.F).

"לפני כמה שבועות אח ואחות, תלמידי כיתות ח' ו־י', יצאו בבוקר מהבית. בדרך לתחנת המטרו תפסו אותם שני גברים, ובאיומים הכריחו אותם לחזור על עקבותיהם ולפתוח להם את הבית, כדי לבזוז אותו. אמרו להם: 'אתם יהודים מסריחים, יש לכם הרבה כסף', ושדדו את הבית.

היה גם מקרה שאחד מתלמידי י"א חזר מבית הספר ושלושה גברים התנפלו עליו, הורידו אותו בכוח למרתף של בניין המגורים שלו, היכו אותו וגנבו ממנו כסף וטלפון סלולרי.

"הסיפורים האלה מגיעים לאוזני כל התלמידים, והם רק מגבירים את הלחץ והחששות. הורים רבים מסיעים את התלמידים בבוקר ולא נותנים להם לבוא במטרו או באוטובוס, למרות שזה מאריך את זמן הנסיעה. זה משהו שכמעט לא היה לפני שנה־שנתיים. אני תמיד ממליץ לתלמידים להסיר סימני זיהוי, כמו כיפה, כשהם לא בין כותלי בית הספר.

"כשהתלמידים מגיעים בבוקר אני רואה את המתח על הפנים שלהם. בבית הספר המתח מתפוגג, והם נפתחים כמו עלי כותרת של פרח. ואז, לקראת היציאה הביתה, שוב רואים את המתח על הפנים שלהם".

• • •

לדברי בלחסן, מתוך 30 מוסדות חינוך יהודיים בפאריס ובסביבתה, נסגרו שלושה בשנתיים האחרונות. "הם כבר היו קטנים וחלשים, אבל יש מגמה של צמצום מספר התלמידים וסגירת כיתות. חלק מהתלמידים עוברים לבתי ספר ציבוריים או פרטיים, לא יהודים, ומצד שני, יש משפחות שעוזבות את צרפת. אפילו בקרב אנשי ההוראה היהודים מורגש מחסור".

בלחסן מלמד מתמטיקה, מדעים ומחשבים. כאיש של מספרים, הוא מתיישב מול המחשב בלשכתו הגדולה, שעל קירותיה מתנוססות מפות של ישראל ותמונות של מנהיגיה, ומציג ניתוח שמספר את הסיפור באופן הברור ביותר.

"משנת 2001 ועד היום היו לנו 1,800 בוגרים. עד 2012 עלו לארץ 20 בוגרים בכל שנה. ב־2013 עלו לישראל 25 בוגרים, ב־2014 עלו 37, ובשנת 2015 - 56 בוגרים עשו עלייה.

"נכון, יבנה הוא בית ספר ציוני בהגדרה. התלמידים סופגים ערכים של אהבת ארץ ישראל, ולכן המחשבה על עלייה לא נוצרת בחלל ריק. תלמידי בתי הספר האורתודוקסיים פחות מזוהים עם ישראל, ולכן המצב שם מעט אחר.

"המצב בצרפת עצוב ומדאיג, אבל אני יכול להבטיח שמדינת ישראל מרוויחה. מדובר ביהלומים שמגיעים לארץ, אחד אחד. אלה ילדים חכמים, מנומסים, חרוצים, ספוגים בציונות ובערכים טובים. המיטב שבמיטב. צעירים עם תו האיכות הגבוה ביותר. אני גאה בהם בכל ליבי ומתפלל בכל יום מחדש שייקלטו בישראל בשלום".

קורין פאיינו עם בנה, איתן, ביריד. "אני גדלתי אחרת לגמרי. לא ראיתי שום אפשרות חוץ מלחיות בצרפת" // צילום: ארז ליכטפלד

על פי נתוני הסוכנות היהודית, עד לשנת 2012 עמד ממוצע העולים מצרפת על כ־1,700 בכל שנה. ב־2013 המספר כמעט הוכפל, והגיע ל־3,200. ב־2014 היו 7,200 עולים, ובשנה שעברה עמד המספר על 7,800. השנה צפוי המספר להיות גבוה יותר. על פי ההערכות, למעלה משליש מיהודי צרפת שוקלים לעלות לישראל, בגלל היעדר ביטחון אישי.

אם העולים לישראל מכל מדינות העולם הם בדרך כלל צעירים בני 30-18 ומבוגרים בגיל הפנסיה, הרי שבין העולים מצרפת בולטת דווקא קבוצת גיל אחרת. כמחצית מהעולים הם בני 30 עד 50, בעלי משפחות, שבאים לישראל עם ילדיהם הצעירים כדי לבנות בה את חייהם מחדש.

"בצרפת ההורים אומרים, אנחנו רוצים את הילדים במקום בטוח, ולכן נעלה לישראל", מסביר דניאל בן חיים, ראש משלחת הסוכנות בצרפת ובבלגיה. "זה נתפס כאבסורד. עיתונאים צרפתים לא מצליחים להבין את זה.

"העיתונות בצרפת לא הצליחה לתפוס איך ייתכן שאנשים עולים לישראל בשיא הלחימה בצוק איתן. הם לא הבינו, כנראה, שליהודים הרבה יותר קשה להתמודד עם גלי האנטישמיות ופרצי השנאה האלימים ברחובות. בצרפת האיום נתפס כאישי, כל אדם לגורלו; בישראל האיום הוא לאומי, וההתמודדות היא כחלק מקולקטיב חזק ומנוסה".

בן חיים מעריך כי כמחצית מהקהילה היהודית בצרפת, כלומר כרבע מיליון איש, מחוברים מאוד לזהות היהודית שלהם, או לפחות שומרים את יום כיפור ומציינים את החגים היהודיים. "קשה להציג תמונה מדויקת לגבי כל הקהילה בצרפת, אבל מה שבטוח הוא שהשאלה על עתיד היהודים כאן מונחת על השולחן. זה לא נושא שניתן להתעלם ממנו יותר".

• • •

בתחילת החודש שעבר נערך היריד השנתי של ארגון "מסע" בפאריס. הארגון הוא יוזמה משותפת של הסוכנות היהודית וממשלת ישראל, ומטרתו, בראש ובראשונה, למצב את ישראל כמוקד משיכה כלכלי, טכנולוגי, אקדמי וחברתי עבור צעירים יהודים ולהציע להם מגוון אפשרויות לשהות ממושכת בישראל.

השנה נדד היריד במשך כשבועיים בין מרסיי, שטרסבורג, ליון, דוביל ופאריס, והציג בפני הצעירים היהודים עשרות תוכניות לימודיות, התנדבותיות או תעסוקתיות בישראל, שבהן הם מוזמנים ליטול חלק. בין הגופים הישראליים שהציגו בו היו אוניברסיטאות, מכללות, מכינות קדם־צבאיות, תנועות נוער, חממות הייטק, מד"א וארגונים חברתיים.

בתחילת שנות האלפיים, כשהפרויקט יצא לדרך, נסעו לביקורים בישראל כ־200 צעירים מצרפת. השנה ייסעו 1,500. כ־70 אחוזים מהם יעלו לבסוף לארץ.

"נקודת המוצא שלנו היא שלשהות ממושכת בישראל יש פוטנציאל השפעה ממשי על עתיד העולם היהודי ועל עתיד מדינת ישראל", אומרת לירן אבישר בן חורין, מנכ"לית "מסע". "אמנם אחוזים גבוהים ממשתתפי 'מסע' עולים לישראל, אבל אנחנו מקווים לייצר ולעודד שגרירים של המדינה, לא פחות מאשר עולים לישראל. כלומר, להביא לבניית עתודת התמיכה במדינה. מעין צבא הסברה של צעירים שמכירים את הסיפור מבפנים, שיש להם ידע ושאכפת להם. שיוכלו להשיב לביקורת על ישראל, להתמודד עם יוזמות של גופי BDS, לתת קונטרה להסברה השלילית בקמפוסים".

את היריד שנערך בפאריס, במלון היאט, גדשו השנה 3,500 צעירים. באי המלון לא ידעו כלל על האירוע: רק קומץ שלטים קטנים, שהוצבו ליד המעליות בירכתי אולם הכניסה ונשאו את הסמל של "מסע", כיוונו את המבקרים לקומת הכנסים. בדרך לאולם נדרשו הבאים לעבור שלוש בדיקות ידניות של חפציהם, גלאי מתכות, בדיקת תעודות זהות ותשאול על ידי צי המאבטחים הישראלים.

המאפיין הבולט ביותר של המשתתפים היה שרובם באו עם הוריהם. "בעבר, ילדים היו צריכים לריב עם ההורים כדי שייתנו להם להגיע לישראל. היום זה הפוך", אומר בן חיים. "זה ממש מדהים בעינינו. הורים מביאים לכאן את הילדים שלהם ואומרים לי, תעזרו לי לשכנע את הילד שכדאי לו לנסוע לישראל".

קלוד וקורין עשור ביריד. באו לבדוק למען הבת // צילום: ארז ליכטפלד

ראובן עמר (17) הגיע ליריד עם אמו יהודית (46), אופטומטריסטית במקצועה. הם מתגוררים בווילמומבל, אחד מפרבריה המזרחיים של פאריס, וראובן הוא הבכור מבין שלושה בנים. הוא מתעניין בלימודי דיפלומטיה או הנדסה בטכניון, ורוצה לשרת בצה"ל, "בשביל לעזור להגן על העם היהודי". לאחרונה החל לעבוד כמאבטח בבית כנסת באזור מגוריו.

"אני מעודדת אותו מאוד לעלות לישראל", אומרת האם. "בעיניי, אין עתיד לצעירים היהודים בצרפת. המצב הכלכלי מידרדר, ולנו, כיהודים, אין שום סיבה להרגיש בטוחים. אנחנו לא דתיים, אבל מסומנים כיהודים. שלושת הבנים שלי לומדים בבית ספר יהודי שמאובטח בשנה האחרונה על ידי חיילים, אבל זה לא מרגיע אותי. זה לא פתרון.

"אנחנו יוצאים מבית הספר או מבית הכנסת, מורידים את הראש וממהרים הביתה. הבנים שלי יודעים שברחוב הם לא מסתובבים עם כיפה. לאחרונה נרשמתי עם הילדים לשיעורי קרב מגע. אני עד כדי כך חוששת".

את מתכוונת לעזוב את צרפת?

"לא. החיים שלי ושל בעלי הם פה. אבל מאוד אשמח אם הנכדים שלי יהיו ישראלים. לא אכריח את הילדים לעלות לישראל. ראובן כבר נוטה לכך בעצמו. את הקטנים, שעדיין לא מדברים על האפשרות הזאת, אמצא איך לעודד ללכת בדרכו, בתקווה שיקשיבו לי".

איתן פאיינו (18), מהעיירה לה פלסי רובינסון שמדרום־מערב לפאריס, בא ליריד עם אמו קורין, מפיקת אירועים. "זה היה רעיון של שנינו לבוא", היא אומרת. "כולנו מרגישים שכבר לא נוח להיות יהודי בצרפת.

"הבן הבכור שלי, בן 20, רוצה בכל זאת לבנות את חייו בצרפת. הקטן, בן 13, כבר החליט שהוא רוצה לחיות בארה"ב, יש לו את החלום האמריקני בראש. ואיתן רוצה את ישראל. כמובן שאני מעדיפה שהוא יהיה בבית, לידי, אבל אני מבינה את הרצון שלו לבחון מקרוב את החיים בישראל וללמוד יותר על הזהות היהודית שלו. חשוב לי שיכיר את ישראל לפני שהוא עושה צעד גדול כמו עלייה".

• • •

איתן עונד על צווארו שרשרת עם תליון "חי", ועל אצבעו טבעת עם חריטת המילים "שמע ישראל". "אני לא מוכן להסתיר את מי שאני", הוא אומר בנחרצות. "'יהודי מלוכלך' זאת הקללה שאני שומע הכי הרבה. התיכון שלי הוא עירוני, לומדים איתי בני נוער מכל קבוצות האוכלוסייה בצרפת, וכולם, מוסלמים וגם נוצרים, חושבים שהקללה הזאת היא קוּל".

"אני גדלתי אחרת לגמרי", אומרת אמו. "הייתי גאה ביהדות שלי, מלאת ביטחון. לא ראיתי שום אפשרות אחרת חוץ מלחיות בצרפת".

קורין (52) וקלוד (58) עשור, מהעיר פונטנה סו בואה שליד פאריס, באו בלי אלישבע בת ה־19, בתם היחידה. היא עומדת עכשיו לפני סיום לימודיה בסמינר דתי באנגליה, ולכן נשלחו הוריה במקומה.

"היא ביקשה שנבוא לכאן לאסוף בשבילה מידע על לימודי עבודה סוציאלית במכללה חרדית", מסבירה קורין בעברית. "היא רוצה לנצל את יתרון השפה שלה כדי לעבוד עם ילדי עולים מצרפת. יש עכשיו הרבה כאלה בישראל, כן?

"אז אלישבע תעלה לישראל, ואנחנו נצטרף כשקלוד ייצא לפנסיה, בשנים הקרובות. קשה לחיות כאן. תראי, קלוד שם קסקט שיכסה את הכיפה. אבל גם בישראל יהיה קשה. אנחנו צרפתים וחושבים כמו צרפתים, לא כמו ישראלים".

אז למה אתם מעודדים את אלישבע לנסוע?

"כי אחרי הרבה מחשבה הבנו שהעתיד שלה יהיה יותר טוב בארץ. יותר בטוח. היא חכמה ולא רוצה ללמוד באוניברסיטה של גויים. ובארץ אנחנו מקווים שהיא תמצא שידוך טוב, בעזרת השם".

בחודש שעבר, הפעולה בקן השומר הצעיר ברובע השלישי בפאריס נקטעה על ידי צפירת אזעקה. 130 חניכים טיפסו בטור עורפי במעלה המדרגות התלולות, המובילות מהמרתף אל פתח היציאה לרחוב סנט קלוד, ומשם המשיכו לאורך המדרכה הצרה של רחוב דה ארקובוסייר, עד להתכנסות בחצר פנימית, החבויה בין כמה בנייני מגורים גבוהים.

החניכים, תלמידי כיתות א' עד י"ב, צעדו בסדר מופתי, כפי שעשו בתרגילי החירום הקודמים. התרגילים הללו נועדו להתמודדות עם מקרי חירום, החל משריפה ועד לחדירת מחבלים. וכמו תמיד, כולם הקפידו לפשוט את חולצת התנועה הכחולה, "השומרית", לפני היציאה לרחוב.

זו ההנחיה הראשונה שניתנת להם, שנועדה למנוע את זיהוים כיהודים וכישראלים. לא רחוק מהקן שוכנים מערכת העיתון "שארלי הבדו" ותיאטרון הבטקלאן, שבהם התרחשו בשנה שעברה פיגועים רצחניים, שגבו את חייהם של 141 בני אדם.

• • •

בתום התרגיל שבו החניכים אל הקן, המאובטח באופן קבוע על ידי שישה חיילים צרפתים. שלושה מהם מסיירים בסמוך לכניסה הראשית ושלושה סמויים מן העין, משקיפים החוצה מחדר לימוד שפונה אל הרחוב. לאחר הפיגוע במרכול היהודי "היפר כשר" בשנה שעברה אחזה בהלה בקרב ההורים, והם דרשו הצבת אבטחה במקום.

החניכים ערכו "קומזיץ" - ארוחת ארבע קבוצתית, שאחריה התקיים "עונג שבת" - הצגה שמעלים המדריכים בני ה־16 עד 18, שעסקה הפעם בנושא תרבות הצריכה.

לאחר ששרו כמה שירים בעברית, נאספו כמה עשרות מחניכי השכבות הבוגרות באולם הגדול של הקן למפגש עם רוג'ר קוקירמן, נשיא ה־CRIF וסגן יו"ר הקונגרס היהודי העולמי. זה היה ביקורו הראשון בקן. הימים הקשים שעוברים על יהדות צרפת מחייבים זאת. במשך יותר משעה נדרש קוקירמן לשורה ארוכה של נושאים, בהם סקר שנערך לפני כמה שבועות, ולפיו כ־60 אחוזים מהצרפתים סבורים שהיהודים הם האחראים להתגברות האנטישמיות ברפובליקה, וקריאתו של נשיא הקהילה היהודית במרסיי לציבור היהודי להסיר את הכיפות, לשם שמירה על הביטחון האישי. "אנחנו נילחם כדי לשמור על איכות החיים של היהודים בצרפת", אמר קוקירמן. "צמרת ההנהגה בצרפת קשובה לנו ומפגינה אחריות. אני מקווה שהמלחמה בין האיסלאם הקיצוני לבין המערב תסתיים בזמן הקרוב בתבוסה לקיצונים. זה ידרוש מאיתנו סבלנות וצעדים דרסטיים כדי לשמור על עצמנו.

"אם השריעה תשלוט בצרפת, מובן שהיהודים יהיו הראשונים לסבול, אבל לא רק הם: זה יהיה סופה של הרפובליקה, כפי שכולנו הכרנו אותה עד כה".

אליהו בלחסן. "התלמידים בפחד" // צילום: ארז ליכטפלד

ציון גרברז (52), נשיא תנועת השומר הצעיר בצרפת ונציג מרצ בקונגרס הציוני, סקפטי לגבי יכולתם של היהודים לחיות את חייהם כבעבר. "עם כל אהבתי לצרפת, ההמלצה שלי לצעירים היהודים היא לא לחיות כאן", הוא אומר בתום המפגש עם קוקירמן. "שיעלו לישראל, או יעברו לחיות בצפון אמריקה. עשרים השנים הקרובות בצרפת יהיו קשות. לממשלה, וגם לארגונים היהודיים, אין אסטרטגיה איך להתמודד מול גלי הטרור".

גרברז הוא דוגמה לדור הבוגר והמעורב. הוא נולד בצרפת, ובתום לימודי התיכון נסע לישראל, הצטרף לגרעין נח"ל ולמד פיזיקה גרעינית בטכניון. לאחר מכן שב לפאריס, כשבאמתחתו חוויה נעימה מהחיים בארץ אבל רצון ברור לחיות את חייו כיהודי צרפתי, מסור לקהילתו. בשנים האחרונות הוא עובד במחלקת הסטטיסטיקה במשרד האוצר הצרפתי.

כמו יהודים רבים אחרים שעימם שוחחנו, הוא שולט רק חלקית בשפה העברית, ומעדיף לשוחח באנגלית. הרינגטון בטלפון הסלולרי שלו הוא "הנה הנה" של מתי כספי, אבל הוא לא יעז לקרוא ספר בעברית במהלך נסיעה במטרו. "הפסקתי להוציא מהתיק ספרים בעברית כבר לפני עשר שנים. מאז האינתיפאדה השנייה נהיה פה קשה, ואין מגמת שיפור, אלא החרפה ברורה. אני לא משוכנע שבעוד מאה שנים יהיו הרבה יהודים בצרפת ובאירופה בכלל".

ובחזרה ליריד "מסע". ג'ואנה פאביו (44) מגיעה עם בתה אליה בת ה־3. למעשה היא כאן עבור גבריאל, בתה הבכורה בת ה־17, שנשארה בבית כדי להתכונן למבחן במדעי החברה ומעוניינת להשתתף בתוכנית של "מסע", להתגייס לצה"ל ולעלות לישראל.

"גבריאל התחילה לדבר איתנו על עלייה לפני שנתיים, ואני מאוד חיזקתי אותה", מספרת ג'ואנה. "אני לא רואה איך הילדות והנכדים שלי ינהלו פה את חייהם בשלווה. אני מקווה שגבריאל תסלול לכולנו את הדרך לישראל".

ג'ואנה היא מורה ילידת קנדה, שעברה לפאריס עם בעלה האמריקני, יליד פלורידה, בגלל עבודתו. "זה מוזר לך, נכון? הרי אנחנו יכולים לחזור לחיות בקנדה או בארה"ב. אבל אף אחד לא יכול להבטיח לי שבמדינות אחרות בעולם, שהן לא ישראל, המצב לא יהיה דומה.

"הממשלה פה וראשי הקהילה היהודית עושים מה שניתן, אבל זה גדול מדי. השנאה, הזרות, ההתכנסות של היהודים בתוך עצמם. עצם זה שאני מלמדת בבית ספר יהודי והילדות שלי לומדות בבית ספר יהודי, כבר מסמן אותנו. בדיקת תיקים והצבת חיילים בכניסה לכל מקום ציבורי לא עוזרות בכלום".

פולין קליף (30), מנהלת השיווק של "תגלית" בצרפת, מספרת שעד לפני שנתיים יצאו לביקורים בארץ רק קבוצות מעטות מצרפת. קליף, ילידת צרפת, עלתה לישראל בילדותה וכיום, בשל עיסוקה, היא מחלקת את זמנה בין ישראל לצרפת.

"למרות שזאת קהילה ענקית, לא היתה הרבה היענות להשתתף בתוכנית של 'תגלית'. גם מבחינת תורמים לפרויקט המצב היה שונה לגמרי מארה"ב, למשל. לאנשים לא היה ברור למה חשוב לעודד את הצעירים להיחשף לישראל ולחזק את הזהות היהודית.

"בשנים האחרונות המציאות משתנה, ואנחנו מגבירים את העבודה שלנו. משניים־שלושה אוטובוסים בכל שנה זינקנו בשנה האחרונה ל־43 אוטובוסים רק מצרפת. בקיץ הקרוב נוציא 61 אוטובוסים של צעירים צרפתים, שיבואו לארץ לשבועיים.

"הקהילה כאן מתחילה להבין את הערך של נסיעות 'תגלית' לישראל. מי שחושב לעשות עלייה מקבל בדרך הזאת תמונה מאוזנת של החיים בארץ, על מה שטוב ומקסים ועל מה שקשה ומאתגר. ומי שבכל זאת רואה את חייו בצרפת, חוזר מעורב וגאה יותר ביהדות שלו. עם זאת, בחזרה לצרפת הם חווים דיסוננס חריף. אחד המשפטים שהכי מרגש אותי לשמוע הוא 'איזה כיף להיות פתאום חלק מהרוב'. הם חוזרים מישראל זקופי חזה, מלאים בחוויות, ואז הולכים לבית כנסת ששומרים עליו חיילים ומורידים את הכיפה כשהם יוצאים מהבית".

• • •

דוכן מבוקש נוסף ביריד הוא של המכללה האקדמית הדתית "חמדת הדרום" הסמוכה לנתיבות, המציעה לבנות תוכנית לימודים במכינה, הנמשכת כחצי שנה וכוללת אולפן לעברית, לימודי קודש, הכנה לפסיכומטרי וייעוץ והכוונה מקצועיים.

"הבנות שמתעניינות בלימודים במכללה כמעט לא שואלות על העניינים הביטחוניים", מספר אלי קלינג (56), רכז התוכנית הצרפתית במכללה ומורה לתנ"ך, יליד צרפת שעלה לישראל לאחר מלחמת יום כיפור. "יותר מפריע להן שלא מדובר בעיר גדולה".

התוכנית הצרפתית במכללה נפתחה לפני כעשרים שנה, והמחזור הראשון מנה תשע צעירות. אחר כך היו מחזורים של 12 עד 15 בנות, לכל היותר, אבל בשנים האחרונות נרשמה קפיצה משמעותית. "בשנה שעברה למדו אצלנו 42 בנות, ורק שתיים חזרו לחיות בצרפת בתום הלימודים. השאר עשו עלייה ונשארו בארץ. השנה לומדות בתוכנית 45 בנות. הן חושבות שהמצב בצרפת מסובך. יש מעט מדי הזדמנויות לצעירים, והמדינה עברה שינויים דמוגרפיים גדולים. הן מאוד מבסוטיות בארץ. אנחנו לא שמים לב כמה שישראל התפתחה עם השנים והפכה אטרקטיבית".

naamal@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו