אלטון ג'ון יושב לצד הפסנתר האדום הענק שלו, מזכרת מימיו בלאס וגאס. הוא לבוש באותה חליפת אדידס חומה שראיתי אותו לובש לפני יומיים. היום, באולם ווילטרן בלוס אנג'לס, תתקיים החזרה האחרונה למופע הבכורה שילווה את אלבומו ה־32, "Wonderful Crazy Night", והוא מלהג עם הצוות שלו לגבי הקולות. הוא לא מצליח להגיע לסאונד שמוצא חן בעיניו, אז הוא שר להם שתי שורות שלא מתחרזות: "אתם תדעו כשהציצי שלי / ייכנס לכם לתחת".
הצוות והלהקה מצחקקים, ובהם הגיטריסט דייבי ג'ונסטון והמתופף נייג'ל אולסון, שמנגנים עם אלטון כבר יותר מארבעים שנה. הם עוברים על השיר המשעשע מהאלבום החדש, שנושא אותו שם. יש דיבורים עם ג'ונסטון, ותהייה אם הם יצליחו לבצע שישה שירים חדשים או רק חמישה.
מישהו אומר לאלטון שההופעה תימשך תשעים דקות. הוא מניד בראשו לשלילה. "בואו נעשה את זה שעתיים", הוא אומר. "אם אכריח את הקהל לשבת ולשמוע חצי תריסר שירים חדשים שלי, אני חייב לחלק להם מנה נדיבה מהלהיטים שלי", הוא מסביר.
שיחה נכנסת. זה בעלו של אלטון ושותפו זה 23 שנים, דיוויד פרניש. הצהובונים, ואפילו אלטון, מכנים אותו "יוקו", בגלל האופן שבו הדף החוצה את רוב מעגל המקורבים של אלטון. עכשיו כל העניינים הקשורים לתעשיות אלטון ג'ון עוברים דרכו, בתור המנהל דה פקטו.
"הלו, יקירי. הכל בסדר. איך הבנים? אני אסיים עכשיו, כי מאוחר פה".
הגיע הזמן לחזור לעבודה, אבל אלטון הולך לשירותים. אני מחכה לו ולא יכול שלא לשמוע אותו מעבר לדלת, שר את אחד השירים החדשים שלו, "כחול נפלא": "אני צולל פנימה, אני צולל עמוק, אני פשוט שוחה / אני מאבד את עצמי בך / כחול נפלא, כחול נפלא, שוב".
הוא מגיח מהשירותים ופונה שוב אל הפסנתר שלו, שותה קפה של מאחורי הקלעים. "זה אלבום שמח", הוא מחייך את חיוכו המפורסם, עם הרווח הנודע בין השיניים, "בגלל שמעולם לא הייתי שמח יותר".
"שמח" אין פירושו "מאושר" בעולמו של סר אלטון ג'ון. הוא הראשון להודות שהוא אדם קשה. הוא צוחק כשהוא נזכר בסצנה מ"טנטרומים וטיארות", הסרט התיעודי שצילם פרניש ב־1995, שבה מתועד אלטון בדרום צרפת כשהוא מתפרץ לחדרו בזעף. הוא מזמין את המטוס הפרטי שלו ונשבע שלעולם לא יחזור לשם. למה? כי אישה נופפה אליו מהצד השני של המגרש בעת ששיחק טניס. במקרה אחר, הוא מבקש מאחד מאנשיו להחליש את הרוח מחוץ למלון שלו. "כולנו מפלצות לפעמים", הוא אומר לי בחיוך.
והיו מי שניסו להפיל אותו מכס מלכותו. "קפיטול רקורדס" דחו את האלבום הנוכחי שלו והכריחו אותו להעביר אותו ל"איילנד". יש לו שני בנים עכשיו, זכרי ואלייז'ה, שהוא ופרניש מגדלים. אבל עם המעריצה מספר 1 שלו, שילה פרבראדר, הידועה גם בתור אמא שלו, הוא לא ממש מדבר. גברת פרבראדר, שלאחרונה מלאו לה 90, בילתה את יום ההולדת שלה עם חקיין של אלטון.
"זה מעציב אותי, אבל אם להודות בכנות, אני לא מתגעגע אליה", אומר אלטון בביתו בבוורלי הילס. "כשהיא אומרת דברים בתקשורת, כמו בשנה שעברה, כשאמרה 'לא דיברתי עם אלטון מאז שהוא התחתן עם החור תחת הזה, דיוויד פרניש המזוין', די קשה לקבל את זה".
הוא שלח לה פרחים ליום הולדתה ה־90, אבל לא התקשר. "אני לא שונא את אמא שלי, אני דואג לה ומטפל בה. אבל אני לא רוצה אותה בחיי".
בקרוב ימלאו לו 69, והוא השתנה. לפעמים זה קשה יותר לפמליה ולחברים מאשר לאמן עצמו. איש יחסי הציבור והעוזר האישי שלו נעלמו מהתמונה. נעלמה גם תשומת הלב האובססיבית של אלטון למצעד הפזמונים - הוא יודע שעבר זמנו בעניין הזה. אבל הוא החליף אותה בייעוץ לכישרונות צעירים באמצעות חברת הניהול שלו.
חרטות? מעטות. במיוחד העובדה שלא היה בקו הראשון של המלחמה באיידס. הוא התגבר על רוב ההתמכרויות שלו, למעט קניות. יש לו מחברת שבה הוא רושם כל אלבום, כל די.וי.די וכל ספר שהוא רוכש, וכשהמוצר מגיע, הוא מוחק אותו מהרשימה עם מרקר ורוד.
אבל השינוי הגדול ביותר הוא שאלטון ג'ון כבר לא רוצה למות ליד הפסנתר.
"לפני שנים, לא היה לי כלום", הוא אומר בשקט. "רציתי למות על הבמה. זה כל מה שהיה לי. עכשיו אני כבר לא רוצה את זה. יש לי ילדים. אני רוצה להפסיק להיות בדרכים. אני רוצה להיות איתם, לקחת אותם לראות בייסבול, ללכת איתם למשחקי כדורגל. החיים שלי השתנו לחלוטין".
ובכן, לא לחלוטין. עד שתקראו את השורות האלו, אלטון ג'ון כבר יהיה בדרכים במסע הופעות נוסף, שבו יגיע לכל הנקודות שבין מישיגן לתל אביב. יש הרגלים שקשה לשנות.
* * * *
הבית שלו בבוורלי הילס הוא רק אחד מכמה. יש לו גם פנטהאוז באטלנטה, ואחוזה שמשתרעת עד האופק באזור כפרי באנגליה. הבית בלוס אנג'לס בנוי בסגנון פחות ראוותני, זה הסגנון שאימץ אלטון מאז שהתפכח מהסמים ומהאלכוהול, לפני 25 שנים. הקירות מכוסים בציורים מקוריים של האמן קית' הרינג ובתמונות שצילם הצלם הנודע וויליאם אגלסטון.
אלטון מדדה פנימה בעליזות. הוא צולע מהניתוחים שעבר במשך השנים בשתי ברכיו, תוצאה של יותר מדי טניס ויותר מדי קפיצות על פסנתרים.
עבור מישהו ששיריו כבר לא מככבים במצעד הפזמונים, הוא עדיין מושך תשומת לב וסקנדלים כמו כוכב פופ בשיאו. "אני אומר את מה שאני חושב", הוא אומר.
מימין: הזמר בונו, ג'ון, הבן הבכור זכרי ובן הזוג דיוויד פרניש (מחוץ לפריים: בן הזקונים אלייז'ה) // צילום: GettyImages
לפני עשור השתלח במדונה על כך שהיא מופיעה עם פלייבק. "יכול להיות שהגזמתי עם מדונה, וזה נהיה מאוד אישי, וכתבתי לה. היא היתה מאוד אצילית. אתה יודע, מגזיני מוסיקה מזוינים כתבו ביקורת על ג'נט ג'קסון ואמרו, 'זאת ההופעה המעולה ביותר, ארבעה כוכבים וחצי'. הלו? זה פאקינג פלייבק! זאת לא הופעה! הייתי מעדיף ללכת לראות דראג קווין. פאק יו".
הוא לא מתנצל על כך שתקף את חברו לחלק מסיבובי ההופעות, בילי ג'ואל, על השתייה שלו. "בילי הוא אחד מכותבי השירים האמריקנים הטובים ביותר. אני יודע שכשאנשים היו אומרים לי, 'אתה מבזבז את החיים שלך', הייתי אומר להם 'לכו תזדיינו', ולא מדבר איתם שנתיים. בילי התעצבן, ואני מבין את זה. אבל האם זה אומר שאני לא אוהב אותו? לא, כמובן שלא".
אלטון אומר את כל זה בחיוך רגוע, אם כי זה לא הופך את הדברים לפחות קשים. את הנטייה שלו לזעזע הוא מייחס למורשת הבריטית. "יש משהו בגברים בריטים שפשוט דורש בגדי דראג. היה לי מזל גדול לגדול בבריטניה, מדינה עם חוש הומור מאוד שחור ומאוד קטלני".
כבר זמן רב הוא משמש מטרה לצהובונים באי הבריטי. את ה"סאן" תבע אחרי שורה של האשמות, חלקן רציניות (שהוא שכר נערי שעשועים למסיבה) וחלקן מגוחכות (שהוא מונע מהכלבים שלו לנבוח). העיתון פירסם התנצלות, ועל פי חלק מהדיווחים, שילם לו מיליון פאונד.
עכשיו הוא מתייחס לצהובונים בכבוד. "במובן מסוים, אני מודה להם. אמריקנים חושבים על הכוכבים שלהם כעל בני אצולה, ומאוד מקלים עליהם. אלביס לא היה קורה באנגליה, כי הוא לא היה מצליח להתחבא. מייקל ג'קסון ואנה ניקול סמית' הבריטים הם הרבה יותר קשוחים".
כל הזמן הזה הוא מרכיב את המשקפיים הוורודים שלו, והעולם נראה טוב יותר מבעדם. בצעירותו הכל היה נפיץ, מלא בקוקאין, באלכוהול ובמסיבות שבהן התלבש כמו מרי אנטואנט. "הרבה מהטנטרומים האיומים האלה התרחשו כשהוא היה מסומם מאוד, שיכור, או אלוהים יודע מה", אומר ברני טופין, חברו לכתיבה, שהיה עד ראייה לרוב התעלולים של אלטון.
בימים הרעים ההם, הפתרון של טופין היה פשוט להתרחק. "היו זמנים שהרמתי ידיים, עזבתי את סיבוב ההופעות ואמרתי, 'אני לא רוצה להיות ליד זה'. בסופו של דבר, אני חושב שאלטון היה מאוד נבוך.
"הוא בחיים לא יתנצל, אבל אני חושב שיש בו חלק שמתבייש, והייתי אומר אפילו נגעל מכל זה. אני חושב שהרבה פעמים, התחושה הזאת עזרה לו להתאושש".
בתחילת שנות השבעים. "ובכן, אני מצטער שלקחתי סמים כל כך הרבה זמן" // צילום: GettyImages
אלטון מודה שהוא האחראי להתנהגות הבהמית, אבל הילדוּת שלו מספקת מעט תובנות באשר לשורשי הבעיה. שנות החמישים באנגליה, וגברים שבדיוק סיימו להילחם בגרמנים היו סטואיים ומרוחקים. אביו של אלטון, קצין בחיל האוויר המלכותי, לא היה שונה מהם.
"הם לא היו מחבקים אותך, הם לא היו אומרים לך שהם אוהבים אותך", אומר אלטון. "במשך זמן רב פחדתי מאבא שלי. הלכתי על ביצים כל הזמן, מנסה לקבל ממנו אישור. הוא מת כבר הרבה שנים, ואני עדיין מנסה להוכיח לו דברים. עושה דברים ואומר, אבא, אתה היית אוהב את זה".
המגע הרב ביותר שאלטון קיבל מאביו היה כשהוא הרביץ לו. "אמא שלי תמיד אמרה, 'זאת הדרך שבה עשו דברים בתקופה ההיא, וזה לא השפיע עליך'. ואני אומר, על מה את מדברת? זה השפיע עלי כל יום".
אביו מת ב־1997, מבלי שראה את אלטון מופיע בלייב אפילו פעם אחת.
* * * *
אולי לא במקרה, אלטון תמיד היה ידידם של הדחויים והמנודים. הוא עלה לבמה עם אקסל רוז ואמינם בנקודות השפל הפומביות שלהם, והוא חצה קווים שאף אחד אחר לא העז לחצות. כמו, למשל, להופיע בחתונה של שדרן הרדיו הימני רָאש לימבו.
"עליתי על הבמה ואמרתי, 'אתם בטח תוהים מה לעזאזל אני עושה פה'", מספר אלטון, "והם פשוט נשברו. זה היה אחד הקהלים הכי טובים שאי פעם היו לי. הופעתי ואמרתי, 'תקשיבו, אני לא כזה גרוע למרות הכל. אני הומו, ואתם אוהבים אותי, אוקיי? הבנתם? תודה רבה לכם'".
מבחינה יצירתית, הוא לא היה עושה שום דבר אחרת, אפילו לא את "קורבן האהבה" מ־1979, ניסיונו לרכוב על גל הדיסקו. "זה היה רעיון טוב, רק שהדיסקו כבר נגמר אז", הוא אומר. "פשוט היה מאוחר מדי. אבל אני לא מתחרט על שום דבר..." הוא עוצר וצוחק. "ובכן, אני מצטער שלקחתי סמים כל כך הרבה זמן".
אבל אלטון דווקא כן מצטער על כמה דברים שלא עשה עם פרוץ משבר האיידס בשנות השמונים. "הייתי צריך להיות בצעדות", הוא אומר, וקולו מלא בתערובת של אשמה ועובדות. "הייתי צריך להיות שם, ולא הייתי. אני יודע שעשיתי את ההקלטה המזוינת עם דיון וורוויק וסטיבי וונדר וגלדיס נייט. אבל לא הייתי ברקע, לא הייתי נוכח בכל מקום, והרגשתי אשם לגבי זה", הוא משפשף את פניו בשתי הידיים.
מאז, הוא גייס מאות מיליוני דולרים למחקר האיידס. אחד המאמצים האחרונים שלו בתחום זכויות הלהט"בים מעיד על הצלחתו. במשך זמן רב דיבר נגד החקיקה הפרהיסטורית והאכזרית של רוסיה נגד הומוסקסואליות. אז כשקיבל טלפון מהנשיא ולדימיר פוטין, הוא לא הופתע.
הם דיברו כמה דקות. למרבה הצער, זה לא היה פוטין. זו היתה מתיחה של שני שדרני רדיו רוסים, והתקשורת חגגה. עכשיו הוא יכול לצחוק על זה: "אני רק שמח שעניתי על השאלות שלהם בצורה נבונה כל כך".
אבל היה סוף רציני לסיפור הזה. ולדימיר פוטין האמיתי התקשר לאלטון כמה ימים מאוחר יותר כדי להתנצל. הוא הפציר בו להתקשר אליו בפעם הבאה שהוא במוסקבה, כדי שיוכלו להיפגש ולדבר על זכויות הלהט"בים ברוסיה.
"הוא דיבר איתי באנגלית והיה מאוד אפולוגטי", נזכר אלטון, משלב את ידיו על חזהו בשביעות רצון. "הוא אמר: 'אני אשמח לפגוש אותך, בוא נשב ונדבר'. ואני אמרתי, 'זה מאוד מחמיא לי שהתקשרת אלי'".
למעט פרידה אחת בשנות השמונים המאוחרות, טופין היה תמיד בסביבה, מאז שחברו בנעוריהם בפרבר של לונדון, בחדר השינה של אלטון. טכניקות הכתיבה הלא שגרתיות שלהם מסבירות אולי את השותפות הארוכה: אלטון אומר לטופין שהוא מוכן לעשות אלבום חדש, טופין כותב המון שירים, ואלטון לא מסתכל עליהם עד שהוא יושב על הפסנתר שלו בסטודיו.
במשך שנים, אלטון היה אובססיבי לגבי הצלחה מסחרית. ואז חברו הוותיק בוב דילן הגיע. אלטון האזין ל"זמנים מודרניים" של דילן מ־2006, וזה שינה את עולמו היצירתי.
"חשבתי שזה אלבום מדהים של אמן שאני מעריך כנראה יותר מכל אחד אחר שחי, והוא עדיין מנפץ את התבנית של מה שהוא מנסה לעשות, והוא אף פעם לא מודאג לגבי סינגלים, בגלל שהוא תמיד היה בוב דילן".
אלטון הקליט מאז שלושה אלבומים: "האיחוד" - שיתוף פעולה עם גיבורו ליאון ראסל, האינטרוספקציה "The Diving Board", ועכשיו "לילה נפלא ומטורף". טי בון ברנט הוביל את שלושתם. כל אחד מהם הוקלט בסגנון המיושן של ברנט.
בהופעה הקודמת בישראל, 2010. "אני אוהב להופיע יותר מכל דבר אחר" // צילום: קוקו
כתמיד, אלטון לא חשב על ההקלטות עד שהיה במכונית בדרך לסטודיו. "אני יודע שזה נשמע משוגע", הוא אומר במשיכת כתפיים. "אני קורא את המילים, והן מעוררות בי השראה לכתוב משהו. זה כמו כשאתה כותב משהו לסרט, ואז אתה רואה את הדימוי על המסך".
להקלטות של "לילה נפלא ומטורף" הוא השתמש בחברי הלהקה שלו, אולסון וג'ונסטון (ג'ונסטון נראה בדיוק כמו פעם, עם המחלפות הבלונדיניות הארוכות, ואולסון הזדקן בחן והפך לגירסת המתופף של אלפרד מ"באטמן", מנגן לבוש בחליפה ובכפפות לבנות).
אלטון אמר לטופין לשמור על שירים קצביים. כותב השירים הקשיב ברקע לאלבומים העליזים יותר של ואן מוריסון, כדי להיכנס לאווירה. "הקשבתי המון ל'לילה פרוע' ול'כמו כדור תותח'", אומר טופין.
אבל למרות שאלטון גאה באלבום הזה, לא כולם מרוצים ממנו. בעיקר לא קפיטול רקורדס, הלייבל שלו. אלטון ידע שמשהו קורה, מכיוון שלא שמע כלום ממנכ"ל קפיטול, סטיב ברנט. לבסוף הגיעה השיחה.
"סטיב ברנט אמר לדיוויד, הבעל של אלטון, 'אתה יודע שאנחנו אוהבים את אלטון, אבל אנחנו לא רוצים את האלבום הזה'", אומר אלטון. הוא מודה שכעס בתחילה. "הייתי מוריד לו את הראש ביום הראשון הזה, אבל הוא איש אלבומים טוב.
"דיוויד אמר לו: 'לדברים האלה יש סיבה'". והוא צדק. הם הציגו את האלבום ל"איילנד רקורדס", שחטפו אותו מייד.
"מתברר שבעלי צודק לגבי דברים רבים", אומר אלטון.
בלילה לפני ההופעה הגדולה של אלטון ג'ון בווילטרן, הוא בא לאולם לבצע מופע קטן למאזינים של סיריוס ולקיים סשן של שאלות ותשובות עם עיתונאי מ"רולינג סטון". הוא הכי מקסים שהוא יודע להיות, מלהג על מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס, אומר שהם בקושי יוצרים מוסיקה חדשה. "אני חושב שהם מאוד אוהבים אחד את השני".
הוא מתייחס למותו של דיוויד בואי בעצב רב ובהערצה מעודנת לאופן שבו חי את חייו, אנטיתזה לחייו של אלטון עצמו. "הכרנו את דיוויד בואי הזמר והפרפורמר האקסטרווגנטי, אבל בעצם אנחנו לא יודעים עליו שום דבר. וככה זה צריך להיות במוסיקה".
הלהקה עוברת על כמה מהשירים החדשים, וגם מציגה גירסה פאנקית של "בני והג'טס", אחת הקלאסיקות האהובות ביותר של אלטון. גבר מטופח עם זקן תיש וחליפת פסים עומד בצללים ורושם דברים לתוך הטלפון שלו. הוא לא מתערבב בקהל, רק שומר על חיוך קטן. זהו דיוויד פרניש.
בחזרה, בבית, אלטון מדבר בגאווה על פרניש כעל יוקו של ג'ון, ואומר שהוא גם הציל את חייו הפיננסיים. "דיוויד נכנס לתוך חיי, ובתוך שנתיים הוא היה מאוד מעורב במיון הפסולת שהקיפה אותי. היו פה כל כך הרבה אנשים שהרוויחו כמויות עצומות של כסף, אבל לא נתנו כלום בתמורה".
מאוחר יותר הוא מודה: "בכל שנה בתקופה הזאת חיפשנו כסף כדי לשלם את המסים שלנו. אבל השנה כבר היה לנו את הכסף. לדיוויד לא אכפת להיות יוקו אונו, הוא עושה את זה בשבילי".
* * * *
המטרה המוצהרת שלו היא לצבור מספיק כסף בשנתיים הקרובות, כדי שיוכל לממן את אורח החיים הראוותני שלו ולבלות יותר זמן עם שני בניו. דרכו לאבהות היתה ארוכה ומתפתלת. ב־2009 נקשרו הוא ודיוויד לנער אוקראיני בשם לב, בזמן שביקרו בבית יתומים לילדים חולי HIV. לב ואחיו הגיעו ממשפחה הרוסה. אלטון אומר שאביו בכלא.
השניים ניסו לאמץ אותו, אבל הממשלה פסקה שהם מבוגרים מדי, וליתר דיוק, הומואים מדי (אלטון אומר שהוא ופרניש עדיין מממנים את לב ואחיו. "העברנו אותו לסבתא שלו, ואנחנו מאוד דואגים להם", אומר אלטון). הזמן הקצר שבילו עם לב הפך את עולמם.
"תמיד אמרתי לא לילדים, בגלל שאני זקן מדי, מקובע מדי, אנוכי מדי, וסגנון החיים הזה לא הולם אותי", אומר אלטון. "אבל אמרתי שהילד הזה שפגשנו ניסה לומר לי משהו. הוא ניסה לומר לי, דרך אלוהים או משהו אחר: בולשיט, אתה יכול להיות אבא, תראה כמה אושר הענקתי לך בשעה וחצי. ואמרתי לדיוויד: בוא נלך על זה".
בנם זכרי נולד באמצעות פונדקאית ב־2010, ואלייז'ה נולד ב־2013. הוא משחרר חיוך ענקי. "אלוהים, זאת היתה ההחלטה הטובה ביותר".
להופעה בווילטרן יש תחושה נוסטלגית של אלטון של פעם. מחירי הכרטיסים מאמירים ל־600 דולר. אלטון לבוש בשמרנות יחסית לעצמו - ז'קט נצנצים שחור וחולצה כחולה בהירה. הלהקה שלו מכירה אותו בצורה כמעט טלפתית, ומלווה את השירים החדשים והישנים בדייקנות ובחיוניות, תכונה שנעדרת לרוב מלהקות הליווי של סופר־סטארים מזדקנים.
אלטון אפילו קופץ על הפסנתר שלו במהלך "בני והג'טס", לפני שהוא מחליק בעליזות בחזרה לספסל. ברור, למרות הדיבורים שלו, שהתשוקה שלו עדיין נמצאת בהופעות החיות. לפני כתיבת שירים, לפני אקטיביזם, אלטון ג'ון הוא בדרן.
"אני עדיין במשחק. אני אוהב להופיע יותר מכל דבר אחר שעשיתי", הוא אומר לי כמה ימים לפני ההופעה. "יש לי מוסיקאים נהדרים, אין לי שום דבר בחיים להתלונן עליו. אבל אל תדאג, אני מוצא".
אלטון הוא ערפד טוב לב. הוא נשאר צעיר בזכות שיתופי פעולה עם אמנים שגילם שליש מגילו, כולל ליידי גאגא. הלילה אינו שונה מכל הלילות. שלושת השירים החלשים ביותר במופע הם כששלושה כוכבים של "איילנד" מצטרפים אליו על הבמה: שון מנדס בכלל לא בליגה שלו ב"רקדן קטן", הריקוד של דמי לובאטו ב"Don't Go Breaking My Heart" נראה כמו עוויתות, ופטריק סטאמפ מנסה להיראות קשוח, אבל לא מצליח, ב"Saturday Night's Alright for Fighting".
ועדיין, גם אם הדואטים אינם הצלחה של ממש, נדמה שהם מפיחים באלטון רוח נעורים. אצבעותיו המיומנות עוברות בקלות על המחווה לבואי עם "אודיסיאה בחלל", ומעבירות אותה ל"רוקט מן", גירסה מרגשת כל כך, ששולחת את ברנט ורעייתו לרצף חיבוקים ארוך.
אלטון סוגר את המופע עם הלהיט הגדול שלו ושל טופין, "Your Song", וילדים בני שבע, כמו גם מבוגרים בני 70, מתנועעים לצלילי השיר. אבל אם מישהו חשב שהוא מתרכך בגילו המתקדם, הכלבה שבו חוזרת מייד אחרי שהוא מציג את הלהקה. הוא מודה לטופין, שצופה משולי הבמה, ואז מקדיש את המופע לבעלו. "זה לדיוויד היקר, שניכש מחיי את האנשים האיומים".
מעריצים בקהל פונים זה אל זה ומושכים בכתפיהם, לא ברור להם מה קורה. אבל לנגן הפסנתר זה לא משנה. אלטון מנופף לקהל ומשתחווה. הוא יורד מהבמה באיטיות. יש עוד כמה ראיונות וצילומים לעשות, אבל בקרוב הוא ילך מפה. הגיע הזמן לראות את הילדים.
(תרגום מאנגלית: מעיין זיגדון)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו