טובלים השניים

אני מאמין שבסך הכל הרבנות הראשית מתכוונת לעשות טוב. יש דרך מסוימת, לא רחבה במיוחד, שהם מאמינים שהיא היא היהדות. העובדה שרוב הציבור היהודי לא ממש מעוניין ללכת בדרכה, ולמען האמת בכלל לא מתעניין בה, מכאיבה להם. באמת מכאיבה. אמנם הציבור כבר מזמן הפסיק לבקש את אישורם, אבל הם חשים שם ברבנות, שמתפקידם לשנס מותניים, להפשיל שרוולים ולסתום פרצות. הם ימעלו בייעודם אם יישבו בחיבוק ידיים. הכל מתפרק שם בחוץ. נשים חושבות שמגיע להן. חילונים חושבים שמותר להם. מישהו צריך ליישר קו. להעמיד את המחלקה בשלשות. המישהו הזה הוא הרבנות, והעובדה שהתפקיד לא פופולרי ומן הסתם גם כפוי טובה רק מחזקת את תחושת השליחות. 

אין סיבה להטיל ספק בכוונותיהם ובכנותם, אבל אני לא חושב שיש לנו זכות לוותר לרבנות ששואפת להפוך לרגולטור הבלעדי של החיים היהודיים. בשנים האחרונות מזדחל מהלך חקיקתי שהפך את המילה "כשר" למותג פרטי של הרבנות. עריכת חופה וקידושין ללא אישור הרבנות (אלא אם כן הרב חרדי; החרדים, כידוע, לא מתחתנים דרך הרבנות משום שאמונתם מצווה עליהם לצפצף על המוסד הזה) כבר נחשבת לעבירה פלילית, למרות שלא שמעתי על מישהו שכבר זכה להיזרק לכלא בגלל ששבר כוס או נתן טבעת בלי ברכת הרב. וכעת גם את הטבילה במקווה רוצים להפוך להליך ביורוקרטי שמצריך משגיח ואישורים. שזה כמו כאב הראש הביורוקרטי הרגיל, רק בעירום מלא ומביך, ומול פקידים שרואים לך את הצלוליטיס.   

לשמחתנו הרבה התהליך נמצא כרגע בשלביו העובריים. לשמחתנו בית המשפט בלם השבוע את חוק המקוואות. כך שעדיין מתאפשר לנו, למשל, לעשות קידוש בערב שבת לגמרי לבד. כמו כן, ניתן לעת עתה להדליק נרות ואפילו לברך על החלות באופן עצמוני לחלוטין, כאילו אין דין ואין דיין. גם מזוזות אפשר לקבוע בכניסה לבית עם פטיש ומסמר או דבק חם, בלי לתאם ביקור של נציג הרבנות הקרוב לביתך. אפילו סוכה! מה אומר ומה אדבר, אני לא יכול לתאר את תחושת השחרור האנרכיסטית שממלאת אותי מדי יום ו', כשאני מבין שבתוך כמה שעות אוכל פשוט להוציא את בקבוק התירוש מהמקרר ולמזוג לגביע. אם אין גביע, אז סתם כוס. ולעשות קידוש איך שבא לי, בעמידה או בישיבה, למרות שבכלל אין לי סמיכה לרבנות. למען האמת, תעודת בגרות בקושי הצלחתי להוציא מהישיבה התיכונית, אחרי שהעיפו אותי באמצע י"ב בגלל התחצפות, ועל הדרך גם דפקו לי את כל ציוני המגן. בקיצור, זה לגמרי לא מובן מאליו בעיניי שעדיין אפשר ליהנות כאן מחירות דתית יחסית. מי יודע מה יהיה מחר?

השלב הבא די ברור לי. בימים עם ראות קודרת במיוחד אני יכול לזהות את היוזמה לחייב אזרחים פרטיים להוציא תעודת כשרות ביתית. מרגע שהיוזמה תהפוך לחוק, כל מי שיעז לטעון שכשר אצלו בבית בלי תעודה חתומה על הקיר, שאפשר להצביע עליה, ייחשב עבריין, גונב דעת, נוכל ומסיג גבול. מצד שני מדובר בלא יותר מביקור או שניים של המשגיח מדי שבוע. בשעות שנוחות לו. בין 09:00 ל־14:00 נניח. במחיר היכרות סמלי של כמה מאות ש"ח בחודש. וזהו זה! יש לכם בית כשר. עם תעודות.

•   •   •

התחפושת העתיקה ביותר בעולם, עתיקה יותר מפורים עצמו, היא תחפושת הזאב בעור כבש. כרגע מדובר גם בטרנד הכי לוהט בשוק העולמי. כמעט כל מי שמנסה להשתלט על המרחב כולו מיילל בו בזמן שגוזלים לו את כבשת הרש. כל תוקפן מתחזה לקורבן, וכל קוזאק מייבב שגזלו לו את הסכין. הג'יהאד של הזרמים הקיצוניים באיסלאם הוא כמובן הדוגמה הבוטה ביותר של הטרנד הזה. האימאמים והשאהידים הזומבים יוצאים למלחמת דת שכוונות הכיבוש הגלויות שלה אימפריאליסטיות לחלוטין. אבל בין פיצוץ לשחיטה הם טורחים לקונן על קיפוח, על ייאוש, וכמובן היעדר אופק מדיני. כאילו שאף אחד לא שם לב עדיין שמדינות מוסלמיות עתירות אופקים הן בדיוק המקומות שמהם נהוג להימלט ולהיפלט אל עבר ערי אירופה.

ההצלחה של הקמפיין הג'יהאדי מוחלטת כל כך, והיא קלה ופשוטה כל כך לביצוע, שדי צפוי שמי שמביט מהצד יתקנא בה ויתפתה לאמץ לפחות חלק מן השיטה. כך זכינו לראות לאחרונה את אבירי חופש הביטוי בתל אביב עומדים מול שרת התרבות במפגן ילדותי ומגוחך מאין כמותו של דמעות תנין. כנהוג במקרים כאלה הם חתמו את פיהם בנייר דבק. הם יודעים שאף אחד לא סותם להם את הפה. בשיחות פרטיות הם מודים שלא כל מה שהשרה רגב אומרת הוא מנותק מהמציאות. אף אחד לא ביקש להוציא את חנוך לוין, צ'כוב או ארתור מילר מהרפרטואר. איש לא דורש מהאופרה הישראלית לבצע פיוטים של שבת, בסך הכל דורשים לפתוח את המנעד התרבותי בישראל לקולות אחרים שעד היום הושתקו. קולות שהם לא פחות תרבותיים, לא פחות חשובים ובטח לא פחות ישראליים. אבל אלו שהתרגלו לזלול את כל העוגה כולה מנסים לשכנע אותנו שכל פרוסה שתינתן לאחר היא איום קיומי.

הדוגמה השלישית היא הממסד הדתי והחרדי בישראל. איש לא דרש מהציבור החרדי להפסיק להיות חרדי. לא דורשים מהם להתגייס, או להתפלל עם נשים, להנמיך את המחיצה או לברך, חלילה, על הקמת המדינה. באופן די מוזר, אפילו המתנגדים הגדולים לתפיסת העולם החרדית מכבדים איכשהו את עצם זכותם לשמור על אורח חייהם. בסך הכל דורשים מהם להפסיק להתנהג כאילו הפרהסיה הישראלית - משלטי חוצות ופרסום באוטובוסים ועד, להבדיל, רחבת הכותל - שייכת להם בטאבו. למעשה דורשים מהם לעסוק בענייניהם ולהפסיק לחטט בצלחתם, בחייהם ובתפילתם של אחרים. אבל התגובה של הממסד החרדי היא יללת הכאב והזעם של התוקפן המתקרבן. לכאורה אין שום קשר או קירבה בין שלוש הדוגמאות שהבאתי כאן - איסלאמיסטים קיצונים, יהודים אולטרה־אורתודוקסים, ואמנים תל־אביבים - שלושתם מתעבים אלו את אלו מכל הלב. ובכל זאת חייבים להעיר ששלושתם מטפחים לאחרונה זקנים, תפיסת עולם הרמטית ובוז טוטאלי לכל מה שהם לא מכירים. פורים הוא הזדמנות לא רעה לציין ששלושתם סובלים לאחרונה גם מאובדן מוחלט של הומור עצמי.