נתחיל מהסוף: אין אף גורם מודיעין, בישראל או במערב, שמאמין שהפיגועים שביצע השבוע דאעש באיסטנבול ובבריסל היו האחרונים. נהפוך הוא; גם האופטימיסטים המושבעים ביותר, שמאמינים כי נפל דבר והעולם יתחיל מעתה לשתף פעולה ולפעול בנחרצות כנגד הטרור האיסלאמי הקיצוני, יודעים כי מדובר בתהליכים ארוכי טווח שיארכו שנים, עד לניצחון.
הניצחון הזה, אם יושג, יושג בדם. דם במזרח התיכון, ודם במערב. אין דרך אחרת. כדי לנצח את דאעש - ונאמר כבר עכשיו: ניתן לנצח את דאעש. הרעיון יישאר ויעבור מוטציה, אבל הארגון ניתן לשבירה - צריך לפעול רב־לאומית, רב־זירתית ורב־ארגונית. להסיר גבולות ומגבלות, לתאם ולהחליף מידע והערכות, ובעיקר לרצות באמת לעשות את זה. לא לומר שרוצים, כפי שנהגו במערב עד כה, אלא לעשות.
החלק הראשון, והפשוט יחסית, הוא במזרח התיכון. לדאעש יש כיום קצת יותר מ־50 אלף לוחמים, במסגרות שונות, שפועלים בשטח שהוא מחזיק בין סוריה לעיראק. בכל מקום שבו נתקל הארגון בהתנגדות מאורגנת של כוח לוחם משמעותי - הוא הובס. זה קרה לו מול הכורדים העצמאיים בצפון עיראק, מול הכורדים שאומנו בידי ארה"ב בצפון סוריה וכמעט בכל הקרבות מול חיזבאללה בגבול סוריה־לבנון. המסקנה: כוח רציני, בוודאי כזה שאין לו מה להפסיד, עדיף צבאית על דאעש. אפילו צבא עיראק החבוט הצליח לרשום באחרונה כמה הישגים מול הארגון, פועל־יוצא של עבודה מתואמת וכוחות נחושים (בהכוונה אמריקנית).
הבעיה היא שהכוחות האלה מעטים, והם נלחמים רק באזורי המחיה הגיאוגרפיים שלהם. בכל יתר השטחים שבשליטת דאעש, האתגר הקיומי שלו קטן בהרבה. הוא נלחם אמנם כמעט בכל מקום - אפילו ברמת הגולן נתון הארגון המסונף אליו לקרבות מול גורמי אל־קאעידה ומורדים אחרים - אבל המדינה שהקים, הח'ליפות האיסלאמית שמשתרעת על שטח שגדול מבריטניה, לא מאותגרת כרגע באמת.
אבטחה בנמל התעופה בפרנקפורט // צילום: אי.פי
זה לא שלתקיפות שמבצע כנגדו המערב אין מחיר. בחודשים האחרונים נפגעה יכולתו הכלכלית משמעותית. הפגיעה העיקרית היתה במערך שינוע הנפט, שעליו התבססה עיקר כלכלת המדינה האיסלאמית. מי שגרמו את עיקר הנזק היו הרוסים, ובהמשך להם הצרפתים (שהצטרפו למערכה בעקבות פיגועי נובמבר בפאריס). האמריקנים התמקדו במערכים אחרים, שלחלקם נודעה משמעות סמלית: באחת התקיפות נפגע הבנק המרכזי במוסול, בירתו העיראקית של הארגון. בדאעש אמנם ליגלגו על התמונות של שטרות הכסף שמתעופפים באוויר שנפוצו ברשת, אבל לפגיעה האמיתית - כלכלית ותדמיתית - היה משקל.
כתוצאה מכך חווה הארגון קשיים בניהול המדינה. בירתו הסורית, א־רקה, ניזוקה קשה, ולפרקים מתקשה הארגון לספק בה את השירותים החיוניים. ועדיין, אין בכך כדי לאותת על קריסה קרובה, ואפילו לא רחוקה; לשם כך נדרש קרב אמיתי, על כל השטח, מול כוחות מיומנים שכרגע אינם. בתיאוריה זה אמור להיות המערב - ארה"ב, נאט"ו - שבעקבות הפיגועים שספג על אדמתו יגיע לשנות את המצב מהיסוד. כך היה באפגניסטן, כך היה בעיראק. אם זה יקרה גם מול דאעש, זאת תהיה תקלה, שתגרום מן הסתם נזק מתגלגל - בדיוק כמו באפגניסטן וכמו בעיראק. המנצחים שוב יהיו הצלבנים, הכובשים, שהשתלטו על שטח של המוסלמים. כך יראה זאת הרחוב. מכאן הדרך קצרה לעוד הקצנה, לעוד מלחמה.
הפתרון הוא בשחרור פנים־איסלאמי: ערבים ישחררו את הערבים. בחדרי־חדרים זה הנושא המדובר ביותר בחודשים האחרונים, גם בין מדינות ערב המתונות לבין עצמן, וגם בינן לבין גורמים במערב. הרעיון הוא שגוש המדינות הסוניות המאוימות בידי דאעש, בהובלת סעודיה ובהשתתפות מדינות המפרץ, ואפשר שגם ירדן, מצרים ובסיטואציה מסוימת אפילו טורקיה, יתארגן וייצא למלחמה. הוא יזכה למטרייה אווירית אמריקנית, אירופית ורוסית, למיטב המודיעין שיש למערב להציע (ומן הסתם, בעקיפין, גם לישראל), אבל הכוחות עצמם שיכבשו את השטח - או בעצם ישחררו אותו - יהיו ערבים.
הרעיון הזה עוד רחוק אפילו משלבי תכנון, וכרגע הוא בגדר מחשבות של מדינאים וגורמי ביטחון ומודיעין. אבל מי שרוצה להתחיל לשרטט את הניצחון על דאעש, חייב לדחוף לכיוון הזה. וכאמור, אלה הצרות הקטנות; כאב הראש העיקרי של העולם החופשי הוא לא במזרח התיכון כרגע, אלא אצלו בבית.
דאעש דוהר, המערב מקרטע
מתישהו בשליש האחרון של 2015 התקבלה בדאעש החלטה ללכת בעוצמה על פיגועי חו"ל. המומחים חלוקים ביניהם אם ההחלטה נבעה ממצוקה או מכוח; חלק סבורים כי הפגיעה הכלכלית בארגון והקשיים בניהול המדינה חייבו אותו למצוא אפיקים חדשים שבהם יוכל להציג את עוצמתו, כדי לשמר את עצמו בתודעת תומכיו ויריביו כארגון מוביל ויוזם. אחרים מאמינים כי זאת היתה החלטה עניינית, שנבעה מהבשלה של יכולות מבצעיות - תשתיות שהתבססו ביעדים שונים, ופעילים שחזרו לארצות המוצא שלהם עם יכולת, אמצעים ומוטיבציה.
המניעים אמנם חשובים, אבל התוצאות חשובות יותר. מאז התקבלה ההחלטה, הצליחו שלוחות ופעילי דאעש ברחבי העולם לבצע עשרות פיגועים, שקטלו אלפי אנשים. חלקם זכו לכותרות מהדהדות: המטוס הרוסי שהופל בסיני, הפיגועים בפאריס והשבוע בבריסל, הפיגועים במעוז חיזבאללה בביירות. חלקם לא הגיעו לתודעת המערב, משום שהיעדים (והקורבנות) לא היו מערביים: בתוניסיה, בתימן, בלוב ובסוריה, לרבות פיגוע משמעותי ליד קברה של זינב, נכדתו של הנביא מוחמד, שהוא אחד המקומות המקודשים לאיסלאם והתירוץ הקבוע למעורבות של איראן וחיזבאללה במלחמת האזרחים במדינה, כביכול במטרה להגן עליו.
ההנחיות לכל הפיגועים האלה יצאו מהמפקדה של דאעש בא־רקה. במטכ"ל של הארגון, שמורכב בחלקו מגנרלים עיראקים ששירתו בעבר בצבאו של סדאם חוסיין, ישנה מפקדה נפרדת, ממודרת, שעוסקת בפיגועי חו"ל. לגורמי המודיעין במערב לא ברור לגמרי איך מתקבלות שם ההנחיות והאם מתקיימת שליטה מלאה בחוליות בשטח, אבל בשורה התחתונה אין ספק ששם נמצאת היד המכוונת והמממנת.
לא תמיד הקישור בין הפיגועים למפקדה בא־רקה ברור למודיעין במערב. בחלק מהמקרים הוא נסיבתי; בחלקם (למשל בפיגוע סיני) הוא התברר רק בדיעבד; בחלקם הוא נודע מראש. זה היה המקרה של הפיגועים בבלגיה השבוע: גורמי מודיעין ידידותיים העבירו לבלגים מבעוד מועד התרעה על הפיגועים הצפויים, לרבות על המתווה המתוכנן: נמל התעופה ותחנת מטרו. התרעה כזאת היא חלומם של כל משטרה ומודיעין מסכל; הבלגים הצליחו לא לעשות איתה כלום.
זירת הפיגוע ברכבת התחתית בבריסל // צילום: רויטרס
התרעות כאלה קיימות בשפע. הן הובילו בחודשים האחרונים לשלל פעולות בגרמניה, בריטניה, ספרד, צרפת ומצרים (ואפילו טורקיה). חלקן היו אמיתיות, חלקן שווא, אבל הן לימדו שעם איסוף מודיעין מדוקדק ושיתוף־פעולה חוצה גבולות אפשר לסכל פיגועים, או במקרה המינימלי - לשבש אותם. לו היו הכוחות הבלגים נוקטים את המתבקש מאליו - מחסומים ובדיקות בכניסות לנמל התעופה, כוחות משטרה, צבא ובדיקות בכניסות לכל תחנות המטרו - אפשר שהמתאבדים היו נסוגים ומבטלים את תוכניתם, ואפשר שהיו מתפוצצים על כוחות הביטחון. כך או כך, הפגיעה בחפים מפשע היתה מצטמצמת מאוד.
בניגוד לבלגים, לא מעט מדינות באירופה כבר החליפו דיסקט. הבריטים עשו זאת לפני 11 שנה, בעקבות הפיגועים ברכבת התחתית; גם הספרדים, שנפגעו במדריד ב־2004. הגרמנים נחשבו תמיד לקפדנים יחסית, והצרפתים הצטרפו למאמץ אחרי פיגועי נובמבר. בחלק מהמדינות הוצעו כבר שינויי חקיקה ורגולציה: זה צעד חשוב ראשון, אבל רחוק מהמטרה הרצויה. בהיעדר הסכמה גורפת, בהיעדר גבולות, תמשיך אירופה להיות טרף קל למחבלים.
הפתרון הוא רב־שלבי. קודם כל בהבנת האיום. בעבר העדיפה אירופה לטמון את ראשה בחול מול הטרור הפלשתיני. לעיתים לטעון שהוא לא קיים, לעיתים לשלם לו כדי שלא יתקיים (או כדי שיפעל רק כנגד ישראלים ויהודים). המצב הזה, ששרר ביבשת בשנות ה־70 וה־80 של המאה הקודמת, לא רלוונטי יותר. דאעש הציב את כל אירופה כיעד אסטרטגי, בהיותה צלבנית, כופרת, אויבת; שום תשלום או עצימת עיניים לא יעזרו כאן.
השלב הבא הוא איסוף מודיעין. בחוץ - במדינה האיסלאמית - בדרך אליה וממנה, אבל גם בבית. שום אוכלוסייה אסור שתהיה מוגנת; שום מסגד או בית ספר. סוד ההצלחה של השב"כ בסיכול טרור הוא בכס"ב, הכיסוי הבסיסי, שבמסגרתו בכל כפר יש איסוף מודיעין בשלל אמצעים - מסוכנים ועד האזנות. זה חייב להיות המקרה בכל כפר ושכונה באירופה, אחרת ימשיכו הפרברים של מולנביק ואנדרלכט להיות ערי מקלט למחבלים.
בהמשך לכך חייבים לבצע מעצרים וחקירות, לעיתים תוך נקיטת אמצעים מיוחדים. בשבוע שעבר נעצר אחד ממתכנני הפיגועים בפאריס, סלאח עבד א־סלאם. ההנחה הרווחת היא שפיגועי השבוע בוצעו במהירות, לפני שהוא יישבר בחקירתו וימסור מידע על חוליות רדומות בשטח. אם נכונים הדברים, אפשר לתהות איך התבצעה חקירתו של המחבל, והאם ייגדעו עוד חיים לפני שהוא יידרש למסור - מרצון או בכוח - מידע חיוני שיאפשר לסכל פיגועים נוספים.
השלב הבא הוא מעצרים, לעיתים באמצעים מינהליים, וכתחליף להם משפטים והעמדה לדין לתקופות ממושכות. טוב יעשה המערב אם גם ישקיע מאמץ עודף בלכידת בכירי דאעש בשטחי המדינה האיסלאמית, ובהבאתם למשפט באירופה, רצוי בבית־הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה בהאג: לו אבו באכר אל־בגדדי, או מי מבכיריו, יעמוד שם לדין בפומבי, יאותת המערב שהוא נלחם בארגון ברצינות - בכל הדרכים.
ומעל כל אלה ישנם החינוך, והחקיקה, והכלכלה שאמורה לתת אופק אחר לצעירים בני עשרה כדי שיישארו באירופה ולא יבחרו בנסיעה שטופת־מוח לדאעשסטן. ביחד עם מעגלי אבטחה חיוניים, שכרגע חסרים, בקרת גבולות אפקטיבית יותר ומודיעין שיעבור ביעילות בין מאות גופים, ארגונים ומשטרות, ניתן יהיה לצמצם משמעותית את האיום, אם כי כאמור - למגר אותו כליל ייקח שנים.
ההווה בטורקיה, העתיד בלוב
היה משהו פרובינציאלי, נלעג, ילדותי, בדברים של לא מעט פוליטיקאים אצלנו, שחלקם שמחו לאידה של אירופה, ואחרים התחרו בסופרלטיבים ליכולת הישראלית לעומת החובבנות האירופית. אלה ואלה שכחו את העובדות: לא רק על מאות ויותר שנות טרור שלא הוכרע, או על חצי שנת פיגועי סכינים שטרם נוצחו, אלא אפילו על העובדה הפשוטה שגם בניצחון הגדול ביותר על הטרור, באינתיפאדה השנייה, נדרשו לישראל כמעט שש שנים עד שפיגועי המתאבדים הוכרעו כליל, וזה בשטח קטן יחסית, מגודר, שנתון לשליטה מבצעית ומודיעינית מלאה - רחוק מהמצב הקיים באירופה.
טוב לה לישראל אילו תהיה מינורית יותר, בביקורת ובעצות. לא רק בגלל ניסיוננו בצד הנפגע, ולא רק משום המוסר וההיגיון שמי שרוצה לקבל אמפתיה, טוב שיידע גם לתת אותה. הסיבה המרכזית למינוריות המתבקשת היא בהיותנו יעד תמידי לפיגועים, אולי לא ראשון ברשימה אבל בכל זאת קיים. נכון לאתמול טרם נודע אם המחבל באיסטנבול ידע שמדובר בקבוצת ישראלים או שפגע בהם במקרה, אבל דאעש קיים על גבולותינו, בגולן ובסיני, ובכל רגע עשוי לפעול. כרגע הוא אמנם טרוד בעניינים אחרים, בוערים יותר, מול הצבא המצרי בסיני ומול שלל הארגונים והגורמים שנלחמים בסוריה, אבל בהערכת אמ"ן יש סבירות, ולא נמוכה, לפיגוע שיבצע מחוז דאעש מסיני או לירי רקטות שתבצע שלוחת הארגון בגולן.
מטוס צרפתי שהשתתף בהפצצות נגד דאעש // צילום: אי.פי
בינתיים טרוד הארגון בעניינים בוערים יותר. בפיגועי חו"ל, בשמירה על הח'ליפות שהקים, ובמאמץ מרכזי נוסף שלו - ביסוס השלוחה שלו בלוב. העניין הזה מטריד מאוד בשבועות האחרונים את המערב, ובעיקר את ארה"ב, בריטניה ואיטליה, שמזהות את כוונת דאעש להשתלט על משאבי הטבע בלוב כפיצוי כלכלי על הנזקים שספג בעיראק ובסוריה.
גם בלוב, כמו בסוריה ובעיראק, הפתרון חייב להיות בלחימה קרקעית - שלא עומדת על הפרק. האמריקנים אמנם כבר ביצעו תקיפה אווירית ראשונה, אבל דומה שמערכה רחבה עדיין רחוקה מביצוע, ואפילו מתכנון. זאת למרות שבכמה מובנים לוב מאיימת אפילו יותר מהנעשה במזה"ת, בהיותה קרובה בהרבה לאירופה, ומכאן גם בסיס פוטנציאלי למעבר קל יחסית של מחבלים ונשק לפיגועים ביבשת.
בינתיים מי שמאפשרת את המעבר הזה היא טורקיה, שלמרות המחיר ששילמה השבוע ממשיכה לשחק משחק כפול: להילחם בדאעש, ולהעלים ממנו עין. כל האירופאים שהצטרפו עד כה לארגון וכל מי שחזרו ממנו עברו בטורקיה, שבמקביל גם ממשיכה לדחוף פליטים מערבה, לאירופה, למרות ההתחייבות שקיבלה למענק של מיליארדי יורו על־מנת לקלוט אותם זמנית בשטחה. במערב כבר נשמעים קולות ראשונים שקוראים להטיל על טורקיה סנקציות, או לפחות להגביל את חברותה בנאט"ו; כרגע אלה קולות בודדים, שעשויים לגבור אם יימשך גל הטרור ביבשת. או־אז יידרש ארדואן לתשובות, ולהחלטה.
עד שזה יקרה יעבור זמן, ויישפך דם. הנחת העבודה הפסימית הזאת משותפת לכל גורמי המודיעין במערב, שגם אם אינם חולקים את קביעתו של שר הביטחון יעלון כי מדובר ב"מלחמת עולם שלישית", מבינים בוודאי שמדובר במאבק אחר, סבוך ואכזרי בהרבה מכפי שידע המערב עד כה במלחמתו בטרור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו