דילן 2011: היו זמנים

נתחיל בשורה התחתונה: זאת לא היתה הופעה של פעם בחיים. אבל אחרי שהזהירו אותנו שבוב דילן הוא אמן בלתי צפוי, ואחרי שציירו אותו כזקן זעוף שעלול לרדת לסטור על פני היושבים בשורה הראשונה על שהפריעו לו לשיר בין שתיים לארבע, נתן המאסטרו מופע מהוקצע, ענייני וסוחף לפרקים, אם כי לא לטעמם של אלה שציפו לקבל על הבמה את האגדה שהכירו בנעוריהם.

בגיל 70 לדילן יש קול שמזכיר זיווג בין מטחנת קפה למכסחת דשא. כל זה לא הפריע ל-20 אלף איש להגיע לאיצטדיון רמת גן ולהתמסר לאמן הדגול שהתגלה, בניגוד לביקורו הידוע לשמצה מ-1987, כפרפומר נדיב למדי.

בכך עשה רוברט צימרמן בדומה לעמיתיו בני דורו, פול מקרטני ולאונרד כהן, שהציפו את הקהל הישראלי בלהיטים. אולי אני רק מדמיין, אבל נראה לי שבתום המופע יצאו רבים כשהם ממלמלים את מילות השיר הנודע של דילן "הכל בסדר אמא, אני מדמם". עיקר האכזבה של הקהל נבעה מהיחס של דילן, שלא נידב אף לא מילת קישור אחת ונטה, כהרגלו בשנים האחרונות, לנבוח את מילות השירים כאילו הוא גוער בנוכחים. כתוצאה מכך גם שירים ידועים דוגמת "גשם כבד עומד ליפול" ו"לאורך כל מגדל השמירה" נשמעו מוזרים עד שאפילו אמם המקורית לא היתה מזהה אותם עם זכוכית מגדלת.

לא נטעה אם נעריך שרוב הנוכחים אמש לא הגיעו מתוך התעניינות בדילן מודל 2011. אם להודות באמת, כשמגיעים לשמוע את הטרובדור המאנפף מתייצבים למעשה לפגישת מחזור עם מי שהיינו פעם. פגישה עם ימים אחרים שבהם תשובות התעופפו ברוח ולא במסרוני אייפון. לא נטעה גם אם נעריך שבסתר ליבם של הרבבות נישאה תפילה חרישית אחת: שישיר כמה שיותר שירים של פעם, שנרגיש לרגע וודסטוק (אף שדילן לא הופיע בפסטיבל המפורסם של 1969).

ההתחלה היתה מבטיחה. הקהל שהורכב ברובו הגדול דווקא מצעירים (רוויטל, 23, רמה"ש: "אני מכירה את השירים שלו מילדות. אבא שלי היה משמיע לי") השתדל להיסחף באווירה דווקא קרנבלית, אף שהישיבה בשורות של כיסאות על הדשא כפתה התנהגות סולידית משהו. אגב, לפני תחילת ההופעה אפשר היה להבין מדוע התעקשו מארגני המופע לשמור על עמימות גדולה בכל הקשור למספר הכרטיסים שנמכרו: בכר הדשא נפערו קרחות מביכות שהוכיחו שלא רבים הרשו לעצמם להוציא סכום של עד 1,000 שקלים כדי לשבת במרחק יריקה מדילן.

זמר החימום הישראלי אסף אבידן ניפק מנה גדושה של גאווה מקומית עם גיטרה ומפוחית בסטייל של רבו. כל מי שעצם את עיניו יכול היה להתגלגל לחוויית מנהרת זמן מדהימה, גם בלי לשאוף משהו לריאות: הייתכן שג'ניס ג'ופלין, כפי שהיא מתעוררת לתחייה בגרונו של אבידן, חזרה מהאוב לחמם את הקולגה מימי ההיפיז העליזים? רק בשביל הסיאנס הזה היתה ההופעה שווה. דילן עצמו עלה לבמה אחרי הזמרת האמריקנית ריקי לי ג'ונס בת ה-56 ופתח בשרשרת שירים שלא רק מיטיבי לכת באלבומיו האחרונים ידעו לנווט ביניהם. הוא ביצע את "הייוויי 61 ריביזיטיב" "לייק א רולינג סטון" וכמובן גם - כהדרן אחרון - "בלווינג אין דה ווינד". הקהל, מצידו, הגיב לכל שיר ידוע בנהמת עונג וביציעים גם נצפו כאלה שרקדו במעברים.

דילן, שניכר שאוויר ארץ הקודש היטיב עם מצב רוחו, מיעט אמנם לנוע על הבמה, אך כשהוא חמוש בכובע הבוקרים הלבן והמפורסם שלו נע בטבעיות בין הגיטרה, הקלידים והמפוחית שהיא סמלו המסחרית.

אם ניקח בחשבון שדילן ביקר בישראל לאחרונה ב-1993, אפשר להעריך בלי סיכונים מיותרים שביקורו אמש בישראל היה האחרון. הערב הוא יופיע במילאנו במסגרת "סיבוב ההופעות שלא נגמר" שבו הוא מופיע לא פחות מ-100 פעמים בשנה מאז 1988. גם אם לא קיבלנו את מלוא תאוותנו, המפוחית המייבבת בעדינות של דילן תישמר בזיכרון כחוויה תרבותית ממעלה ראשונה. וכמאמר שירו של פול סיימון שיופיע באיצטדיון רמת גן בעוד חודש בדיוק, הגאון היהודי נשאר עדיין משוגע אחרי כל השנים האלה, ולפחות בכל הקשור ללהיטי הנצח שלו - הזמנים בהחלט לא משתנים.