המשחק בין סן אנטוניו לגולדן סטייט הציג דבר אחד - שווה לחכות לפלייאוף. זה היה קצת מייאש אם האלופה והמוליכה היתה מגיעה למשחק בהרכב חסר עם 20 שעות מנוחה ומנצחת בחוץ קבוצה שסביר שנמצאת בדרך למאזן השלישי בטיבו בכל הזמנים, או קרוב מאוד לכך.
הספרס הוציאו שמירה כפולה לכל שלשה של סטפן קרי, נוסף על שמירה אינטנסיבית על קליי תומפסון. הגישה היתה שהם לא ייתנו לקו הקלעים האגדי הזה לנצח אותם לבד. אחוזי הקליעה של קרי (1 מ־12) ותומפסון (1 מ־7) היו גרועים, אבל יותר מכך הבעיה היתה בתגובה הקבוצתית.
הוצאת כל כך הרבה שמירה אל זריקת השלוש מזכירה במידה רבה לחץ עמוק בכדורגל או בליץ על הקוורטרבק בפוטבול. זה לרוב פועל בטווח המיידי, אבל בטווח הארוך חושף את ההגנה. התגובה של הווריורס היתה מבולבלת. לרוב, 35 אחוזים מהזריקות שלהם הם לשלוש, אך הפעם במקום להוריד את כמות השלשות הם העלו אותה: 36 מ־82 הזריקות היו לשלוש, שזה 44 אחוזים. האריסון בארנס היה אמור להפוך לשחקן מרכזי בסיטואציה הזו, ואולי הווריורס שילמו מחיר על ירידה מסוימת בחשיבות ובאנרגיות שלו העונה.
להגנת גולדן סטייט ייאמר שהם חסרו את אנדרה איגודאלה ופסטוס אזלי, שהם מסיימי התקפות המעבר שלהם, ואת אנדרו בוגוט, שמהווה את אפשרות המסירה הנוחה של קרי במקרה של לחץ.
גולדן סטייט תלמד את הסיטואציה הנקודתית הזו, ואם אכן תהיה סידרת פלייאוף היא כנראה תהיה מרכיב בשמירות מתחלפות. אחד האתגרים של קרי בפלייאוף יהיה שינויים רבים במידת הדומיננטיות שלו בתוך המשחק. קריאת המצבים הללו קלה, אבל השינויים בהיקפי הזריקות הם מטלה לא קלה לקלע, גם לגדול שבהם.
דבר נוסף שיש להביא בחשבון: גולדן סטייט שמה דגש (אולי מוגזם) על מניעת איבודי כדור. זו קבוצה שמאבדת הרבה כדורים, אבל לכן גם מגיעה לכמות אסיסטים ברמה היסטורית.
לא מעט מאיבודי הכדור של קרי עצמו הם במסירות לשחקן מטביע. יחס של שני אסיסטים לאיבוד הוא טוב מאוד בסיטואציה הזו, כי אם הכדור לא אובד הסל כמעט בטוח.
במשחק מול סן אנטוניו איבדו הווריורס רק עשרה כדורים, לעומת 24 בניצחון ב־30 הפרש על אותה יריבה מוקדם יותר העונה. לטעמי, מיעוט האיבודים לא היה תוצאה של אחריות אלא יותר של חששות.
נבחרת אנגליה ברוגבי. זכתה בטורניר שש האומות בעיקר בזכות מאמנה // צילום: Gettyimages
אלופה בארבעה חודשים
אנגליה הרימה עצמה מקטסטרופת גביע העולם ברוגבי, שם הודחה בביתה בבית המוקדם, לזכייה בטורניר שש האומות, שעם כ־69 אלף צופים למשחק מגמד אפילו את הכדורגל הבינלאומי באירופה. יותר מכך - ניצחון בכל חמשת המשחקים, כולל 21:31 בחוץ על צרפת ביום המשחקים האחרון. אואן פארל האנגלי סיים כמבקיע הנקודות המוביל בטורניר.
כיצד אנגליה עשתה זאת? הסיפור הוא מאמן, אדי ג'ונס האוסטרלי, אדם ציורי וישיר, שבגביע העולם הינדס הופעה סנסציונית של יפן. הפעם הוא הפך את האנגלים מחבורה מפוחדת וחסרת ביטחון לקבוצה מנצחת בתוך כמה חודשים, והמחיש שוב שבספורט אולי הדבר המהיר ביותר שמאמן יכול לשנות הוא הפסיכולוגיה.
ראיון ב"גרדיאן" ערב המשחקים חשף משהו מצורת העבודה הפסיכולוגית של ג'ונס, שיכולה לעניין מאמנים בכל הרמות. ראשית, הוא שם את כל הלחץ הפסיכולוגי על כמה צעירים שהוא מסמן; עם ותיקים יותר הוא קשוח פחות. אין פה רק עניין של "כבוד לוותק", אלא תרגיל לקבוצה כולה. ג'ונס רוצה לראות את השחקנים הוותיקים יותר מסייעים לצעירים כשהם תחת לחץ.
תרגיל אחר שג'ונס נוקט הוא לתת לשחקנים לכתוב את דו"ח המשחק על עצמם. שחקנים מרוצים מדי מעצמם נמצאים בצרה גדולה. ג'ונס מנסה להגיע במהירות למצב שעל אספקטים חיוביים לא מדברים בכלל והשחקן במצב קבוע של ביקורת עצמית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו