יש לי בעיה עם ספרים. אני לא מבין למה מישהו שיש לו להגיד משהו על העולם הזה לא מצלם על זה סרט. טוב, אולי זאת הדיסלקציה או ההיפראקטיביות שלי שמונעות ממני את ההנאה שבקריאה, אבל איכשהו קריאה תמיד מתחברת לי לשיעורי בית ושיעורי בית מזכירים לי בית ספר ובית ספר מזכיר לי עונשים. אפילו כתיבת טור שבועי מזכירה לי הרבה פעמים את הבגרות בחיבור. כותבי טורים אשכרה עוברים בגרות בחיבור בכל שבוע. למזלי, בבית שממנו באתי יש שני סופרים - אבא שלי ואחותי, שאילולא הם לא הייתי מתחיל לקרוא בחיים. זה התחיל כשקראתי את הספרים שלהם, וזלג לעיתים בודדות לכדי קריאה של סופרים ששמם לא מסתיים בשם רוזנבלום. ראיתי המון ספרים בחיים שלי אבל לקרוא ממש קראתי בערך 15. בעיקר סופרים של בנים. לפחות ככה מכר לי אותם כל מי שחשק בכך שאקרא (אמא שלי, אבא שלי ואחותי) - קצת בוקובסקי, קצת פול אוסטר, קצת קורט וונגוט והמינגוויי אחד, סיפורים קצרים שלו, ממש בור בקריאה. שלא תחשבו שאני מתגאה בעובדה האומללה הזאת של חוסר היכולת לקרוא. אבל זה אני, ספרים מעייפים אותי, אני זקוק לתנועה ב-35 מ"מ מול העיניים כדי להישאר ער (תלת-מימד זה סתם חרא). בשנים האחרונות גיליתי שהמקום היחיד שבו אני מסוגל לקרוא ספר זה תאילנד. התברר לי שאני זקוק לאי בודד כדי לא לרצות להתאבד אחרי עמוד אחד. אני מניח שאם הייתי מתגבר על האינסטינקט ההישרדותי הייתי מטביע את עצמי, אבל כנראה בזמן שיש סביבך ים כחול, חול לבן, שמש ודקלים ואתה בלי טלוויזיה, אתה מסוגל לקרוא גם ספר לימוד בכימיה. האמת היא שאני כן רוצה לקרוא. אולי כמו שהפסקתי לעשן אני צריך להתחיל לקרוא ספרים, בכוח. בהתחלה זה קשה, זה גורם לסחרחורת ולהזעה ומוביל לעצבנות שמובילה לעוד זיעה, אבל בסוף זה משתלם. בכל זאת, בכל פעם שקראתי ספר טוב מהעמוד הראשון ועד האחרון הרגשתי שהתחזקתי, שגדלתי, שהתפתחתי, שהחכמתי, שהתעשרתי. הספר האחרון שקראתי היה "סיפורי ניק אדמס" - אסופת סיפורים קצרים של המינגוויי על ניק אדמס, שזוהי בעצם דמותו הספרותית של המינגוויי. ספר שגרם לי להרגיש שאני בן, שאני גבר, ובעת ובעונה אחת להראות לי כמה העולם, ואני בתוכו, חלש, שבור, פצוע ואנושי. * * * "תמשיך לקרוא", אמר אבא שלי, הדליק לעצמו סיגריה ונשען אחורה על הספסל במטבח. הבטתי בו, הוא עצם את עיניו, מחכה לשמוע אותי קורא. "אבל זה ממש משעמם אותי כל התנ"ך הזה", ניסיתי לשכנע אותו לוותר לי על השיעורי בית בתנ"ך שקיבלתי. "לא חשוב, תקרא, תקרא", הוא חייך. "ונתת לאמתך זרע אנשים ונתתיו לה' כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו", אמרתי והרגשתי שהרגע סיימתי ריצת מרתון. נשמעתי לעצמי כמו מישהו שמנסה לקרוא בקול רם כשיש לו זכוכיות בפה. "מה זה אומר בעצם-", שאל אותי אבא שלי וכיבה את הסיגריה שלו באמצע החיים שלה. "מה אתה רוצה ממני? אתה באת מבית דתי, לא אני", אמרתי בייאוש. "תמשיך לקרוא!", הוא הגביר את הקול שלו, בצורה מצחיקה, כמו מאמן ג'ודו יפני. "וחנה היא מדברת על ליבה רק שפתיה נעות וקולה לא יישמע ויחשבה עלי לשיכורה, ויאמר אליה עלי עד מתי תשתכרין הסירי את יינך מעלייך ותען חנה ותאמר לא אדוני אישה קשת רוח אנוכי ויין ושיכר לא שתיתי ואשפוך את נפשי לפני ה'", קראתי ונשפכתי על הספסל, מותש נשענתי על צידו של אבא שלי. "מה עובר על חנה בעצם? היא אישה באמצע החיים שאין לה ילדים, בזמן שלאישה השנייה של בעלה יש מלא דרעקס כמוך. אז חנה...". "מה זאת אומרת אישה שנייה? לגבר אחד היו שתי נשים-", קטעתי אותו. "בתנ"ך הכל הלך", הוא חצי שר לי בחיוך והמשיך בפירוש הטקסט. "אז חנה מרוב ייאוש...". "...וחרמנות", הוספתי ואבא שלי פרץ בצחוק קצר. "...אז מה חנה עושה-", הוא הדליק עוד סיגריה, "מרוב ייאוש וחרמנות היא מתפללת לאלוהים ומבקשת שמישהו יצליח להכניס אותה להריון, והכהן של המזבח שרואה אותה אבל לא שומע אותה חושב שהיא שיכורה ומבקש ממנה ללכת...". "...אבל היא מסבירה לו שהיא לא שיכורה אלא רק חרמנית", השלמתי את דבריו של אבא שלי ושנינו פרצנו בצחוק אדיר. "בול", הוא פסק, "אבל מה היא מציעה לאלוהים בתמורה לילד-". "ששום מורה לא תעלה לו על הראש ולא תיתן לו בחיים שיעורי בית, גם לא שיעורי בית בתנ"ך", חייכתי בסיפוק. "קרוב. מורה זה גם איסור, 'ולא תעלה מורה על ראשו' זה האיסור להסתפר". "איזה מין הצעה זאת-", זילזלתי, "אז שתגיד שהיא רוצה בת וזהו. ואלוהים קיבל את הדיל הזה-". "תמשיך לקרוא", אמר אבא שלי, נשען שוב לאחור על הספסל במטבח ואני קראתי את הפסוקים ולאט לאט הרגשתי שאין לי יותר זכוכיות בפה, ושאני אפילו נהנה.
קריאת ים סוף
קריאה תמיד מתחברת לי לשיעורי בית, ושיעורי בית לבית ספר, ובית ספר לעונשים • כזה אני • אבל בכל פעם שסיימתי ספר הרגשתי שהחכמתי והתעשרתי
, עודכן
Load more...