ליאור אשכנזי מושך את מכשיר הטלפון הנייד ששוכב למרגלות אריסטו, חתול הרחוב הג'ינג'י שאסף לביתו, ומציג בפניי את הודעת הטקסט שקיבל בבוקר. "מי זאת העלמה שסעדת איתה אתמול בלילה במסעדת דלאל-", הוא קורא את ההודעה שקיבל מכתב רכילות ומגחך. "מהבוקר מטריפים אותי עם הסיפור הזה אז החלטתי לענות ש'זאת ארוסתי הבלגית ואנחנו עומדים להתחתן בחודש הבא בטורונטו כי המשפחה שלה משם. ואגב, קוראים לה עמנואל דיוו והיא שחקנית בתיאטרון הלאומי של בלגיה. כבוד גדול!'". וזה נכון- "בערך כמו הפעם ההיא שאמרתי לכתב רכילות שהתקשר לשאול אם זה נכון שלוסי האריש ואני יוצאים יחד, שאנחנו מתחתנים בקפריסין ושיש לנו בבטן בן ואנחנו הולכים לקרוא לו שלום". ופירסמו את זה- "כן! הבנתי שאפילו עשו מזה דיון מטופש בתוכנית בערוץ הבידור. תשמע, אם אנשים מספיק מטומטמים בשביל לפרסם את זה, אז שיפרסמו את זה. זה כבר מזמן לא מטריד אותי". כבר כמה שנים טובות שליאור אשכנזי מנהל יחסי אהבה-שנאה עם התקשורת. יושב בראיונות ובודה מליבו ביוגרפיות דמיוניות על התמכרויות לסמים, נפש מהורהרת ומעורערת ודיכאונות תהומיים שלא ממש היו. זאת לפחות גרסתו הנוכחית, תוך כדי שהוא נשבע בתחילת הראיון שהפעם הוא דובר את כל האמת ורק את האמת. "האמת היא שאני משתעמם מכל הדבר הזה", הוא מסביר, "אז אני ממציא סיפורים. זה מה שהתקשורת רוצה, לא? אני בעיקר אוהב לעשות את זה כשיושב מולי עיתונאי פרובוקטיבי ששואל אותי שאלות מטופשות. שאלה מטופשת מזכה בתשובה מטופשת. זאת השיטה שלי". "שומר על עצמי" גם הדרך לראיון הזה, שהתחיל בליווי צמוד שלי בפסטיבל קאן, היתה ארוכה ופתלתלה, באורך השטיח האדום ועצום הממדים שעליו הילך אשכנזי בפסטיבל, במסגרת השתתפותו בסרט "הערת שוליים" של יוסף סידר. הסרט, מי שלא זוכר, קטף את פרס התסריט הטוב ביותר. בסופו של משא ומתן מפרך התיישב אשכנזי על כיסא המרואיין. הוא כבר בן 42, גרוש ואבא לעלי בת ה-12 ("שיצאה לאחרונה מהארון והודיעה שהיא רוצה להיות שחקנית"), ולדבריו, הוא כבר לא מחפש לייצר דרמות אלא פשוט לעשות את מה שהוא הכי אוהב ויודע לעשות: לשחק. אפילו הרפתקת קאן לא מוציאה ממנו התלהבות. "זה לא שלא התרגשתי ממה שהיה שם", הוא אומר אחרי חמש שאלות שמנסות לגרד שמץ התרגשות ממנו, "זה היה פשוט לא אמיתי, ואני יודע על מה אני מדבר כי כבר הספקתי לעשות את כל הסיבוב הזה של פסטיבלים, שטיחים אדומים ולימוזינות עם 'חתונה מאוחרת' ועם 'ללכת על המים'. "אין ספק שפסטיבל קאן זה הדבר האמיתי בזמן שכל השאר מנסים לחקות אותו. האנשים שמעורבים בפסטיבל באמת אוהבים קולנוע ומכבדים את היוצרים ברמה כזו שמעולם לא נתקלתי בה. הייתי בבכורה של 'עץ החיים' עם בראד פיט ואנשים צעקו בסוף הסרט 'בוז' כי הם לא אהבו אותו. אלה רמות אחרות לגמרי של אהבה קולנועית וסטנדרטים. מצמידים לך ספר, מאפר, סוויטה ב-1,000 יורו ללילה, לימוזינה עם נהג, ובעיקר דואגים לך בכל רגע נתון כדי שלא תחרוג מכללי הפרוטוקול הנוקשים". ולא אמרת מילה על השטיח האדום עם גרם המדרגות הכי דרמטי שראיתי. "הייתי בשוק מזה. בזמן שצעדנו על השטיח אמרתי לעלמה זק (שמגלמת בסרט את אשתו; י"א): 'את קולטת מה קורה כאן-'. הסתכלתי לצדדים וראיתי מימין, משמאל ומולי שורות של צלמי סטילס לבושים בטוקסידו עם פפיון. אמרתי לה: 'לדעתי הם שילמו כסף לניצבים רק בשביל שישמשו תפאורה אנושית'. יש שם דברים גדולים מהחיים. "איך שנחתתי, לדוגמה, לקחו אותי לסטודיו של אלבר אלבז במונקו כדי לתפור לי חליפה לבכורה. בפסטיבל הקולנוע בירושלים, שנחשב לפסטיבל מוערך בעולם, אנשים מגיעים בכפכפים ובברמודה. גם ההקרנה של 'הערת שוליים' בפסטיבל קאן היתה מאוד מרגשת. נכנסנו לאולם עם 2,000 אנשים שעומדים על הרגליים, וכל הזרקורים עלינו. התיישבנו והחזקתי לסידר את היד מרוב התרגשות. רוב הסרט הייתי עסוק בלהסתכל על האנשים ועל התגובות שלהם. "מצד שני, זה מעייף. הייתי בפסטיבל ארבעה ימים, ואלה היו ימים של עבודה מהבוקר עד הלילה. ראיונות טלוויזיה ועיתונות לגרמניה, הולנד, יוון, אנגליה. אני אפילו לא זוכר מה אמרתי מרוב שדיברתי". אבל גם היו לא מעט מסיבות. "עזוב, זה כבר לא מרגש אותי. הייתי בסרט הזה כבר". במסיבה שהתקיימה לאחר ההקרנה ראיתי תור של אנשי קולנוע זרים עומדים לדבר איתך. היו הצעות מעניינות- "היו. אבל גם בזה כבר הייתי בעבר. 'קח את כרטיס הביקור שלי', 'יש לי תפקיד בשבילך', 'שלח לי', 'אני אשלח לך'. כבר שמעתי כל כך הרבה הבטחות במהלך השנים, שהיום אני מאוד זהיר. עד שאני לא נמצא על סט של סרט ושומע 'אקשן' אני לא מאמין לשום דבר". אתה נשמע קצת אדיש. "לא אדיש אבל שומר על עצמי. הפעם האחרונה שבה הסתובבתי עם סרטים בחו"ל היתה מאוד מבטיחה ומלאת ציפיות. הייתי בן 34 ונזרקו לעברי הצעות להיות ב'משימה בלי אפשרית' וב'רובוטריקים'. מצאתי את עצמי מתכתב באי-מיילים עם במאים כמו ג'יי ג'יי אברהמס שאחראי על 'אבודים'. זה גרם לי להרגיש שאני באמת חלק משם. היה לי כבר ביד תפקיד ב'משימה בלתי אפשרית' לצד טום קרוז. הודעתי לציפי פינס, מנהלת תיאטרון בית ליסין, שאני נוסע, והיא הורידה בשבילי שתי הצגות רק כדי שאהיה משוחרר ממחויבויות. "ואז הגיעה הודעה שזה לא קורה, ומצאתי את עצמי יושב בבית בלי תפקיד בסרט ובלי עבודה בתיאטרון. הייתי כל כך מיואש שאמרתי לציפי שאני מוכן להחליף שחקנים אחרים או לעשות כל תפקיד. הייתי חייב לעבוד. למזלי, מה שמנע ממני לשקוע בדיכאון היתה העבודה הקבועה שלי בבית ליסין. אני לא חוזר על הטעות הזאת יותר". לא מדגדג לך לנצל את המומנטום ולנסוע לאל.איי כמו שעשתה איילת זורר- "איילת לגמרי לקחה את זה צעד קדימה וניצלה את ההיכרות שלה עם שפילברג. אבל יש לזה מחיר יקר מאוד של חיי משפחה שנעקרו מהארץ. גם יגאל נאור, אחד מכוכבי התיאטרון האדירים שלנו, קיבל יום אחד הצעה לבוא להוליווד והחליט לעזוב פה. זה מונע ממנו לעשות פה תיאטרון". ומצד שני, ששון גבאי שזכה להתעניינות בינלאומית בעקבות הסרט "ביקור התזמורת", כן נסע לאחרונה לצילומי סרט צרפתי גדול. "נכון, ובית ליסין פשוט הושבת לחודשיים כשכל השלאגרים שלו יצאו לפגרה. זאת ג'סטה שאפשר לעשות לשחקן פעם או פעמיים אבל לא כל הזמן. "אתה יודע מה-", הוא מוסיף אחרי שתיקה מהורהרת ושאיפה מהסיגריה שלו, "אולי אני מפחד לעשות את השינוי הגדול הזה. אולי טוב לי במקום הבטוח שלי. לא חקרתי את זה לעומק. אני פשוט מתנהל. יש לי ילדה, מזונות, משכנתא ודברים שמחייבים אותי לעשות דברים שיש להם הכנסה קבועה. נניח שאני אסע לעשות תפקיד בחו"ל ואעבוד שלושה חודשים וארוויח סכום כסף יפה שיחזיק אותי עוד חודשיים אחר כך. מה הלאה? מי מבטיח לי עוד תפקיד ועוד הכנסות? אני כבר לא שחקן בן 23 שסיים לימודים אתמול. "בשורה התחתונה, הבית שלי כאן. נחמד לעשות גיחות לחו"ל ולשחק שם את המשחק, אבל בסופו של יום אני חוזר כאן לאופניים שלי, ל'תרשום לי' במכולת ולבכורות הצנועות שעושים פה. ואתה יודע מה? זה נוח לי שאני לא צריך לשחק את המשחק המזויף של שחקן מצליח ולקנות ג'יפ ארבע על ארבע". "הערת שוליים", שיצא לבתי הקולנוע בסוף השבוע האחרון, מביא את סיפורם של אב (שלמה בראבא) ובן (אשכנזי), שניהם פרופסורים לתלמוד, שהודעה על זכייה של אחד מהם בפרס ישראל זורקת אותם למערבולת של קנאה, חוסר פרגון וכאב. אשכנזי מגלם את פרופ' אוריאל שקולניק, איש משפחה דתי בעל זקן אפרפר, כיפה וכרס רופסת. רחוק מאוד מהדימוי המסוקס של אשכנזי שכבר שנים מככב בשלל רשימות יפים, נכונים ונחשקים של שבועוני הבידור. התפקיד הזה כל כך רחוק ממי שהוא, שאשכנזי עצמו היה סקפטי מאוד בנוגע ליכולת שלו לקבל את התפקיד. "נפערה לי הלסת" "יום אחד, לפני יותר משנה, קיבלתי טלפון מסידר שהתחיל לספר לי משהו נורא מעורפל על סרט חדש שהוא עושה. הוא אמר לי: 'תראה, זה תפקיד של מישהו מבוגר וזה לא ממש מתאים לך אבל אשמח לבדוק אותך'. 'זה לא בדיוק אתה' הוא לא משפט פתיחה שמושך שחקנים לאודישן, אבל החלטתי ללכת. אני מעריך את סידר ואמרתי לעצמי שזאת הזדמנות שהוא יכיר אותי מקרוב, למרות ששמעתי שהוא בוחן שחקן אחר במקביל. ואז, בלילה לפני האודישן, עבדתי על הטקסט שחלקו היה תלמודי ופתאום נבהלתי נורא. אמרתי לעצמי: 'מה אני צריך את החרא הזה-', והתקשרתי להגיד שאני חולה ושיבטלו לי את האודישן". חרדת ביצוע- "כן. להיות שחקן זה אומר להיות רוב הזמן לא בטוח. אי הוודאות תמיד מרחפת, מפחידה ומשגעת. אין כאן מצב של מנוחה. בסופו של דבר לחצו עלי ללכת לאודישן והלכתי. למרות שזה לא היה זה". כלומר- "לא יצאתי משם עם תחושה שסידר רוצה אותי. האודישן היה בסדר ויצאתי ממנו בשלום אבל סידר אמר לי: 'תשמע, אתה קארי גרנט'". שזה טוב או רע- "שזה פחות טוב בשביל הסרט. מדובר כאן בתפקיד של חוקר תלמוד אפור, איש משפחה ואיש ספר שעולמו זה התלמוד. הבנתי על מה סידר מדבר ויצאתי מהפגישה בתחושה של 'או.קיי, הייתי בסדר ואולי יום אחד עוד אפגש עם סידר'. כמה שעות אחר כך הגיעה שיחת טלפון ממנו. הוא היה על הקו קצת מגומגם, 'תראה, ליאור... אה... תשמע...'. רציתי לקטוע את המבוכה ולהגיד לו: 'תשמע, סידר, זה לגמרי בסדר. לא קרה כלום. נהניתי מאוד'. שנייה לפני שאמרתי את זה הוא אמר לי: 'התפקיד הזה שלך'. אני מודה: נפערה לי הלסת". התוצאה המשחקית של אשכנזי על המסך מרשימה. תשכחו מסמל המין של הישראלי המחוספס שהגיח ב"חתונה מאוחרת" או ב"ללכת על המים" וקבלו את אשכנזי החדש: מאפיר, בוגר ונטול כל שמץ של זוהר. יחד עם בראבא, אשכנזי נושא את הסרט על כתפיו - "לפני עשר שנים, ב'חתונה מאוחרת', מוני היה אבא שלי, ועכשיו בראבא" - ומצליח לייצר דרמה אנושית קטנה ומותחת לפרקים על יחסים טעונים במשפחה. "העליתי במשקל באופן מודע. לא רציתי להיות כמו ראסל קרואו ב'נפלאות התבונה' שמגלם פרופסור עם שאריות שרירים מ'גלדיאטור' ולא עובר אמין. רציתי שאנשים יאמינו שזה פרופסור. ואתה יודע מה? אני מאוד מרוצה מהתוצאה. ישבתי בקאן וראיתי את עצמי על מסך הקולנוע הכי גדול שראיתי בחיים שלי, ויש שם סצנה שאני הולך רק עם מגבת ופה יש צמיג ושם כרס, והשדיים קצת נפולים, ואהבתי את זה. זה היה נראה לי הגיוני". אני רואה שמה שהעלית גם נשאר. "אני לא ממש מתחזק את הגוף שלי כמו שצריך. בחיים שלי לא הלכתי לחדר כושר וזה ממש בסדר לי איך שאני נראה. אני בן 42 וזה בסדר שגבר בן 42 יהיה פחות אסוף". למרות שהמראה שלך הוא חלק מכרטיס הביקור. "מעולם לא התעסקתי בזה. בחיי. אני אחד המתלבשים הגרועים במדינה, ולדעתי כל עורכי העיתונים כבר התייאשו מלתייג אותי בתור שיק או שוק או זוועה. אני יורד לרחוב בכפכפים ושורטס והולך לשתות את הקפה השכונתי שלי בטרנינג. אני משמין וזה לא מזיז לי. מותר לי. הרווחתי ביושר את השנים. שהצעירים יעבדו על קוביות. אני הולך על קונספט חדש: עיגולים". זה סוג של מרד בתעשיית הבידור- "לא יודע מה זה, אני רק יודע שהפסקתי לרצות את התקשורת או אנשים מסוימים בתעשייה שרוצים לקבל אותי בצורה כזו או אחרת". זאת גם הסיבה שבשנים האחרונות ראינו אותך במחזמר לחנוכה, בתוכניות מערכונים או ב"השיר שלנו"? זה חלק מהמרד- "התשובה היא שזה על הזין שלי. לא מעניין אותי מה יחשבו אניני הטעם. שני שיקולים מנחים אותי בתפקידים: האתגר והעניין הכלכלי. כשהציעו לי לעשות את 'סביב העולם בשמונים יום' זה הדליק אותי. רציתי לראות מה זה לעשות מחזמר חמש פעמים ביום. וכשהגיעה ההצעה לתוכנית המערכונים 'כפיות' רציתי להשתטות. אותו הדבר עם 'השיר שלנו'. אני לא רואה בזה זילות במעמדי. כל הדברים האלו הם בונוס. "אני שחקן תיאטרון, וזה עיקר העבודה שלי. עבודה קשה, יומיומית ומאוד אפורה. כשעשיתי את 'הרצועה' עם טקסטים מבריקים של עוזי וייל, כתבו שאני משפיל את עצמי. מה משפיל? אני שחקן! חינכו אותי בבית ספר למשחק לעשות כל דבר שמציעים לי ומאתגר אותי. אם יום אחד הכל ייגמר אני גם אעשה הצגות ילדים. אני לא בוחל בכלום. אני כבר לא בשלב של מה כותבים עלי". יש משהו שעשית ואתה מתחרט עליו- "לא. ממש לא". גם לא הנחיה של תוכנית על יופי בערוץ 10- "נכון, ישבתי וקראתי מטלפרומפטר טקסט על תולדות היופי אבל נהניתי. זה היה סוג של חופש. הנושא ריתק והיה לי כיף להתעסק עם זה. להגיד לך שמעכשיו ועד עולם אני אעשה את זה? לא. בסופו של דבר זה היה משעמם. אבל ניסיתי. למה לא לנסות? אני צריך לשבת בבית ולא לעבוד בגלל שיש כמה מבקרים או אנשים שמבחינתם להיות שחקן איכותי זה אומר לעשות רק שייקספיר? אני מזמן לא משחק על פי הכללים החברתיים". ובכל זאת, רואים אותך פחות על מסך הטלוויזיה, אחרי כמה שנים שלא היה אפשר להימלט ממך. "כי הגעתי לשובע מסוים. יצאו לי כמה פרויקטים בו בזמן, ופשוט לא יכולתי לראות את עצמי על המסך יותר אז החלטתי לקחת צעד אחד אחורה, מבחירה. מה שלא מנע מאחד העיתונים לעשות עלי כתבת תחקיר עם הכותרת 'לאן נעלם ליאור אשכנזי-'. הייתי בשוק. מה קרה? לאן נעלמתי? אני פה כל הזמן. תבואו לתיאטרון". קראתי שמישהו הכתיר את התפקיד שלך ב"הערת שוליים" כקאמבק קולנועי. "זה אידיוטי לחלוטין. עשיתי קולנוע מאז 'חתונה מאוחרת', כך שלקרוא לזה קאמבק זה כל כך לא נכון. תבין, אני שחקן ושחקן עושה הכל. מה זה שחקן? שוטה. ליצן. אחד שקופץ על במות. אין לי עניין לעשות רק דברים רציניים או להיות כמו קיאנו ריבס שמנסה להוכיח שהוא שחקן איכותי ובכל תפקיד שלו הוא מתנהג כאילו הוא מינימום המלט. "הייתי השבוע באיזו ארוחת ערב עם צרפתים, לא כאלה מקלאב הוטל וצ'יפופו לה מורל אלא כאלה שרואים ערוץ ארטה. מישהו הציג אותי ואמר שאני שחקן ישראלי. התגובה היתה 'אה, אקטור'. אדישות. רק אצלנו שחקנים קיבלו את הגלאמור האמריקני המנופח. בוא ניכנס לפרופורציות". "לנוח? אין דבר כזה" מייד אחרי השיבה מקאן נכנס אשכנזי שוב לחדר החזרות בבית ליסין ("את החזרה הראשונה ביזבזתי על סיפורים משם"). מדובר בתיקונים אחרונים לתפקיד החדש שלו בהצגה "שם פרטי", קומדיה צרפתית בבימוי משה קפטן ובהשתתפות דב נבון, יעל לבנטל, מיכל לוי ומורדי גרשון שתעלה בסוף החודש. "זאת קומדיה שמאוד מצליחה עכשיו בצרפת. לדמות שלי עומד להיוולד בן ואני מחליט לקרוא לו אדולף - מה שפותח דיון אם זה מותר או אסור. ומה עם יוסף? הרי זה מזכיר את סטלין. בקיצור מחזה על הבורגנות הצרפתית. אני נהנה בחזרות מכל רגע. אתה מבין, אני לא חי בהגדרות. מצד אחד אני עושה בתיאטרון קומדיה קלילה כמו זו ומצד שני תפקיד דרמטי ב'בחורים טובים'". בקיצור, ימים של עשייה ושלווה- "שלווה זאת מילה גדולה מדי לחיים של שחקן. כשנמצאים רגע לפני יציאת הצגה חדשה תמיד יש שאלות: 'ואם זה לא יצליח-', 'ואם ההצגה תרד מוקדם מהצפוי-'. תמיד הדבר הטוב שעשית נמצא מאחוריך ויש אי ודאות לגבי התפקיד הנוכחי או הבא, ולא משנה כמה אתה מוכשר או מפורסם. "אתה עושה שתי הצגות גרועות - ושולחים אותך הביתה. בינתיים אני יודע שיש לי עבודה לשמונת החודשים הקרובים. אני גם מלמד בבית צבי ומביים. מה יהיה בשנה הבאה? אני לא יודע. קאן זה שם ואני כאן, ואני לא יכול להרשות לעצמי לנוח".
