יש כמה דברים שישראלים פשוט לא מסוגלים לעשות כמו שצריך. אם נשב ונמנה בצורה מסודרת את כל הרשימה, לא נרוויח מזה שום דבר חוץ מייאוש קל וכאב ראש כבד. מצד שני, לשבת ולערוך רשימה מסודרת וממצה מן הסוג הזה הוא בדיוק אחד הדברים שהישראלי הממוצע לא מסוגל לעשות. ויש עוד כמובן.
ישראלים לא מסוגלים, למשל, לעבור כמו שצריך את החוויה התחבורתית היומיומית שכרוכה בהצטמצמות של רוחב הכביש משלושה נתיבים, נניח, לשניים. בכל פעם שנוצר מין צוואר בקבוק בכביש, אפשר ממש להרגיש את המתח. עוינות אפלה יורדת על האספלט, וכל נהג חושד בכוונות של כל יתר הנהגים המשתתפים במשחק הקטן והטריוויאלי הזה. לא נולדת אתמול, ואתה יודע טוב מאוד כי ברגע שבו יגיע תורך להיכנס אל תוך החלק הצר של המשפך, יגיע איזה נהג חצוף ויתברג לפניך. זה חזק ממך, זה חזק גם ממנו. הוא יחתוך אותך בלי חשבון משמאל, יגנוב מימין, או אפילו יזדחל מתחתיך. בסופו של דבר, את מקומך בתור הוא גנוב יגנוב, כי ככה זה. ולמרות שהתסריט מוכר וגם צפוי, זה בכל זאת מצליח להוציא ממך כעס איום ונורא בכל פעם מחדש.
במקומות אחרים בעולם, אתה מסנן לעצמך, זה פשוט לא קורה. מתקרבים לצוואר בקבוק ואז משתלבים. ריצ'רץ' וצ'יק צ'ק. אחד מימין, אחד משמאל. ככה פשוט. בלי מבטים מאיימים ובלי לחץ. אבל אנחנו לא חיים במקומות אחרים. אנחנו חיים בדיוק כאן. וחייבים להודות שגם שם, באותם מקומות אחרים, זה כבר לא מה שהיה. ישראלים כבר מגיעים לכל מקום.
ישראלים לא מסוגלים לקחת אחריות על טעות. גם כאן הכביש הוא מעבדת התנהגות מרתקת. ואכן לא פעם אני שואל את עצמי, איפה עוד בעולם אפשר לראות נהגים לוקחים רברס של חצי קילומטר ויותר, בכביש מהיר(!), רק מכיוון שהנהג קלט לפתע שהוא בחר במחלף הלא נכון. איפה עוד חוסמים נתיב שלם ברמזור ירוק, רק מכיוון שהנהג הטמבל שניסה לגנוב את התור לפנייה שמאלה לא הספיק ונגמר לו הרמזור? אז מה? שהוא ימשיך ישר?! מה יש לו לחפש שם? מה?! שהוא יעשה סיבוב? על חשבון הזמן היקר שלו? מה פתאום! ואין מצב... ולכו תחפשו... ושאר הביטויים הענוגים שכולנו משתמשים בהם כדי להסביר את החלטתנו הניצחת לגבות את מחיר הטעות שעשינו מכל אחד שלא יהיה. ממך, מכם, רק לא מעצמנו.
וכן. ישראלים גם לא מסוגלים להיפרד כמו שצריך. או לבטל. מעט מאוד מבני עמנו, שהוא כזכור עם סגולה, מסוגלים להרים טלפון או לקבוע פגישה ולהודיע לך שהם ירדו מזה. שהכל מבוטל. שבסוף החלטנו ללכת על משהו אחר. לא בתחום המקצועי ולא בתחומים הכי אישיים. לעולם תהיה האחרון להבין שזה בוטל ולא קורה. אתה תבין את זה מתוקף העובדה שהפסיקו לטלפן אליך. או לענות לטלפונים שלך. לפנינו סוג של מכת מדינה. ייתכן שאנחנו יצרנים בלתי נדלים של יזמות, חדשנות וחתני פרס נובל, אבל את הדבר הקטן והבסיסי הזה קשה לנו מאוד לעשות. אולי אנחנו לא מסוגלים לעמוד מול מבט מאוכזב. לדעת שאנחנו הדמות המבאסת בסיפור הזה. אין לנו כוח לשום דבר שהוא לא מחמאות ופרגונים. לכן, עם הזמן, החלטנו לוותר על קשר עין עם הקורבן, וכולנו - פחות או יותר - מתפוגגים. נעלמים. מבריזים. במקום להודיע. ישראלים פשוט לא מסוגלים אחרת. או שכן.
• • •
השבוע הודיעה סיון רהב־מאיר שהיא לא מוכנה לשתף פעולה עם התרבות הקלוקלת הזאת. סיון זכתה במכרז החדש על התפקיד היוקרתי של הנחיית חידון התנ"ך העולמי ביום העצמאות. היא זכתה בו בצדק. כי היא מקצוענית ומנחה מעולה, וכי היא שלחה הצעה טובה יותר משאר המתמודדים על התפקיד. אבל זמן קצר לאחר זכייתה, היא הבינה שבתמונה הכוללת יש גם פרידה מכוערת - בנוסח הישראלי המקובל - מהמנחה הכמעט נצחי של החידון, אבשלום קור.
אחרי כל כך הרבה שנים בתפקיד, בחרו המארגנים להודיע לו בסמס על תום דרכם המשותפת. זה מכוער וזה מקומם, ופעמיים ביום אנחנו אומרים על משהו במדינה הזאת שהוא מכוער ומקומם ולא עושים שום דבר בנוגע לזה. איש מאותם מארגנים לא היה רוצה שיעשו לו את זה בסמס. אבל עכשיו זה לא הם אלא הוא, ולכן פשוט לא אכפת להם, והמשפט "מה ששנוא עליך לא תעשה לחבריך" הוא לא רק מפתח מוסרי, אלא גם קוד תרבותי, ואצלנו כרגע אין תרבות.
אני מסיר את הכובע בפני סיון רהב־מאיר. מכתב הוויתור שלה הוא מהלך מכונן ורב־השראה. הוא משרטט סטנדרטים של אבירות בסיסית במקום שבו המילה "אבירות" לא הוזכרה כבר איזה נצח וחצי. אני רוצה להאמין שמהיום והלאה לא יהיה אפשר להתעלם ממנו, למרות שאצלנו באמת שאי אפשר לדעת.
כולם מדברים על הג'ונגל ששולט בכדורגל הישראלי ועל הצורה המחפירה שבה מדיחים פה מאמנים. אבל עדיין לא שמעתי על מאמן אחד שוויתר על מינוי נחשק בגלל הדרך שבה פינו לו את המקום. מישהו מסוגל בכלל לדמיין את הדוגמנית אסתי גינזבורג מוותרת על החוזה החדש עם גולברי לאות הזדהות עם איילת זורר? מי מאיתנו באמת היה נוהג כמו סיון ולא רק מריע לה לאחר מעשה?! באופן אישי, אני לא חושב שאני הייתי מסוגל להיות כל כך אבירי. לכולנו יש משפחה לפרנס וחלומות להגשים, ואני מניח שמקסימום הייתי מצלצל לאבשלום להתנצל בחצי פה, ובעיקר לצפות ממנו לסלחנות ספורטיבית. אני לגמרי לא תיאורטי בעניין. השתתפתי במכרז הזה והייתי השם השלישי לצד אבשלום וסיון. במלוא הכנות, הייתי שמח להנחות את החידון הזה, אבל כפי שהדברים השתלשלו השבוע, אני גאה מאוד להיות ההוא שהפסיד לסיון.
(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו