איך שלא תסתכלו עליו, "ספוטלייט", שזכה בחודש שעבר באוסקר הסרט הטוב ביותר, אינו סרט מלהיב. אין בו נאומים חוצבי להבות, אין בו דיאלוגים קצביים ושנונים, ואין בו רגעים שאמורים לעודד את הצופים לקום על רגליהם ולהריע בהתרגשות. מה שכן יש בו, לעומת זאת, הוא סיפור אמיתי ובעל ערך על מקרה שבו חבורת עיתונאים חוללה שינוי ממשי בעיר שבה פעלה, עם תיאור מאופק ומדויק של העבודה העיתונאית האפורה, הסיזיפית והמעמיקה שהביאה לכך.
דרמת העיתונות "אמת", לעומת זאת, היא ההפך המושלם מ"ספוטלייט". אי אפשר להאשים אותה באפרוריות, והיא מאוד מנסה להיות מלהיבה, או לכל הפחות מבדרת. בתוך כך, באותה נשימה ממש היא גם נפוחה, פומפוזית, מלודרמטית, צ'יזית ומלאת חשיבות עצמית. הדמויות שמאכלסות אותה לא מדברות כפי שבני אדם רגילים מדברים, שכן כל משפט שמושם בפיהן נועד להעביר מסר "חשוב" או לקדם את העלילה. ואילו הסיפור עצמו מובא באופן חד־צדדי, תוך כדי שהתסריט מטפל ב"גיבורי" הפרשה בכפפות של משי והופך אותם לקדושים.
במילים אחרות, לפעמים מה שאין בסרט חשוב לא פחות ממה שיש בו. ולפני שאתם מתלוננים על כך ש"ספוטלייט" הוא סרט משעמם ואנטי־קולנועי על אנשים חסרי הומור ו/או כריזמה שכל היום עושים טלפונים ומצליבים מידע, תעיפו מבט ב"אמת" ותשאלו את עצמכם אם האלטרנטיבה באמת כל כך עדיפה (התשובה היא כמובן לא מהדהד).
על כל פנים, "אמת", שכתב וביים ג'יימס ונדרבילט, מתרחש מאחורי הקלעים של תוכנית התחקירים הפופולרית "שישים דקות" ומתמקד בשערורייה מתוקשרת שפרצה ב־2004, לאחר שידורו של תחקיר נפיץ שעסק בשירותו של הנשיא ג'ורג' וו. בוש במשמר הלאומי של טקסס, בתחילת שנות השבעים. במוקד הסערה עמדו אז מפיקת התחקיר, מרי מייפס, שמגולמת בידי קייט בלאנשט, ומגיש התוכנית, העיתונאי הוותיק דן ראת'ר (רוברט רדפורד), שהואשמו כי ביססו את הטענות שלהם על שורת מסמכים מזויפים.
אף על פי שאין מחלוקת על כך שהתחקיר של מייפס וראת'ר היה כושל, "אמת" עושה כל מה שביכולתו כדי להציג תירוצים שונים (ולא מאוד משכנעים) שאמורים לנקות את האחראיים מאשמה - לא היה מספיק זמן; רשת CBS היתה נתונה ללחצים תאגידיים; תומכיו של בוש ביצעו ספין אפקטיבי לסיפור.
מדוע? ראשית, מפני שהסרט טוען בתוקף כי ממצאי התחקיר היו עשויים לשנות את תוצאות הבחירות ב־2004 ולמנוע מבוש הבן מלהיבחר לקדנציה שנייה (דבר שאי אפשר להוכיח, כמובן). שנית, מפני שוונדרבילט בחר לבסס את התסריט הלא אובייקטיבי על ספר שמייפס כתבה על הפרשה. ובספרה כנראה לא היה מספיק מקום כדי להכיל כמה פסקאות של ביקורת עצמית או הכאה על חטא.
אם בכך אין די, הרי שבלאנשט, המצוינת בדרך כלל, מגישה כאן את אחת מההופעות החלשות (והמעצבנות) ביותר בקריירה המפוארת שלה. דמותה ההיפר־אנרגטית וחובבת הקסנקס היא כל כולה מניירות סמי־היסטריות של אשת קריירה קשוחה שנמצאת תמיד על סף התמוטטות עצבים, ואל אלה מתווסף תסביך אב, שזוכה לטיפול פשטני ומעורר צחוק. התחקירנים האידיאליסטיים ופעורי העיניים שמסביבה - שמגולמים בידי דניס קווייד, טופר גרייס ואליזבת' מוס - אינם תורמים דבר לשיפור המצב (אם כבר, להפך), ואילו רדפורד, שמגלם את ראת'ר כאילו היה אל שירד זה עתה מהאולימפוס, אמור להיות זה שמעורר בהם (ובכם) השראה. "כשאנחנו מפסיקים לשאול שאלות", הוא אומר ברצינות תהומית, "העם האמריקני יוצא מופסד". להגברת האפקט, תוכלו גם לחזות בקטע מביך שבו התחקירן שמגלם גרייס אומר לראת'ר ש"הוא הסיבה" שהחליט להיות עיתונאי, ובסיקוונס בהילוך איטי שבו ראת'ר קם משולחן המגיש ומסיר את הבלייזר בשעה שכל הצוות שמסביבו מוחא כפיים.
ונדרבילט כבר כתב סרט מוצלח על עבודה עיתונאית. זה היה "זודיאק", של דיוויד פינצ'ר, שגולל בהקפדה את סיפורו של הרוצח הסדרתי שהטיל אימה על סן פרנסיסקו בראשית שנות השבעים. הפעם הוא ממקם את עצמו הרחק מחוץ לטריטוריות הכירורגיות והמתודיות של פינצ'ר, ונכנס אל האזורים הפופוליסטיים שבהם משגשגים תסריטאים חובבי קשקשת כמו ארון סורקין ("חדר חדשות", "הבית הלבן"), אבל לוונדרבילט אין מיליגרם מהלהטוטנות המילולית של סורקין, והמטיפנות והצדקנות שהוא מעמיס על הצופים אינן זוכות לשום איזון (או הצדקה).
בניגוד לרושם שעשוי להתקבל, "אמת" הוא סיפור על כישלון, לא על הצלחה. ואם יש דבר אחד שסטודנטים לתקשורת בכל זאת יכולים ללמוד ממנו, הוא שבעת הכנת תחקיר טלוויזיוני הרסני על האדם החזק ביותר בעולם המערבי, מומלץ לוודא לפני השידור שיסודותיו איתנים. אבל לא באמת נראה לי שצריך להיות עיתונאי זוכה פרסים (או אפילו אדם אינטליגנטי במיוחד) כדי לדעת את זה.
"אמת" ("Truth"), כתב וביים: ג'יימס ונדרבילט. ארה"ב 2015
מרים זוהר ב"ציפורי חול" // צילום: נועם יוסף
לא מצליח לעוף
"ציפורי חול", סרט הביכורים של השחקן ובמאי התיאטרון אמיר י. וולף, הוא יצירה מקורית, מסקרנת וחריגה בנוף המקומי שמנסה להיות גם פילם נואר וגם קומדיה שחורה, תוך כדי שהיא עוסקת בעולמם הלא סקסי בעליל של ניצולי שואה. לא דבר של מה בכך, בלשון המעטה.
המעשייה נפתחת באופן מבטיח למדי עם משיית גופתו של גבר בן כ־80 מהירקון. למת יש מספר על היד וחליפה שנתפרה למידותיו, וגופתו מעוטרת בכמה סימני דקירה. אך זהותו אינה ידועה, ולאף אחד אין מושג מי אחראי למעשה.
את חקירת הרצח מנהל בלש גרוש ולא מגולח שבדיוק שב מהשעיה (אמנון וולף), ובשעה שזה מתחיל לחקור ולחפור בארכיונים בחיפוש אחר תשובות, הסרט קופץ לאחור בזמן כדי להביא את סיפורו של המנוח (שאותו מגלם עודד תאומי).
מסתבר כי מדובר בנוכל שרמנטי עם חיבה מיוחדת לניצולות שואה אמידות, שהתאלמנו לאחרונה, וכי שתיים מהנשים שאותן פיתה ורימה הן דיווה מזדקנת (מרים זוהר), שמתגוררת עם סוכנת הבית שלה (דבורה קידר, שזכתה בפרס אופיר עבור תפקידה כאן), ומנתחת בגמלאות (גילה אלמגור).
אנשי המקצוע הוותיקים והמיומנים שגייס וולף - הצלם אמנון זלאיט ("חסד מופלא", "לילסדה") והעורך יצחק צחייק ("הלהקה", "אושפיזין") - סייעו לו להעמיד סרט שנעים לצפות בו. צוות השחקנים המנוסה - שכולל גם את עליזה רוזן ואת רמי הויברגר בתפקידים קטנים - מביא לא מעט קלאסה ופאסון מהזן התיאטרלי. אך למרבה הצער, התסריט הבוסרי, שאותו חיבר וולף עם אביו יצחק וולף ועם אורלי רובינשטיין־קצפ, פשוט אינו חד, מנומק ו/או ממוקד מספיק כדי לגרום לקונספט הייחודי - שמבקש לבחון את אתוס השואה מזווית לא שגרתית - להתרומם לגבהים הרצויים.
העלילה מתקדמת באיטיות. המתח מבושש להיבנות. הגילויים הדרמטיים והאירוניים נחשפים במידה מסוימת של רישול ומבלי לייצר אימפקט ממשי. והדילוגים התכופים על ציר הזמן - בין סיפורו של הנוכל (שלא זוכה להתעמקות מספקת) לבין סיפורו המעניין פחות של הבלש שחוקר את מותו (ושמנסה לכבוש מחדש את ליבה של גרושתו, המגולמת בידי מלי לוי) - תורמים להיווצרותו של תמהיל רפה ולא מאוד משכנע שאינו מתגבש לכדי קליימקס סוחף או אמירה משמעותית.
"ציפורי חול" הוא סרט אמביציוזי עם רעיון בעל פוטנציאל וכמה רגעים מוצלחים. אך בשורה התחתונה, מדובר בפספוס.
"ציפורי חול", במאי: אמיר י. וולף. ישראל 2015
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו