נוגה נהרין, בת שנה ושמונה חודשים, אוהבת ללכת עם אמא שלה, ארי נקמורה, להביט בבריכת הדגים הקטנה שבשדרות רוטשילד בתל אביב. ברגע שנהרין מגיעה אל הבריכה היא מתחילה להתרוצץ סביבה, להצביע על הדגים ולקרוא בקול גדול "סכנה", "סכנה", "אמא, סכנה". "אנשים מסתכלים עלינו במבט קצת מוזר", מספרת נקמורה. "הם לא מבינים למה ילדה קטנה מגיבה בצורה כזאת כשהיא רואה דגים". דגים נקראים ביפנית סכנה, ונוגה היא פרי אהבתם של נקמורה היפנית ואוהד נהרין הישראלי, ולכן היא מערבבת בין שתי השפות, בתוספת מעט אנגלית. בשעת בוקר מאוחרת, בזמן שנוגה בגן הילדים, נקמורה מותחת את גופה, מוזגת כוס מים קרים, קוטפת אל פיה ענב מתוך אשכול ירוק. אנחנו נפגשות יום לאחר מופע הבכורה של יצירת המחול החדשה שיצר נהרין עבור להקת בת-שבע, "שדה 21", היצירה הראשונה שנקמורה משתתפת בה. "מאתמול אני בת-שבע גירל, באופן רשמי", היא מחייכת. ההחלטה להצטרף ללהקה שנהרין הוא מנהלה האמנותי היתה טבעית? "מאוד לא. היא היתה קשה ומורכבת. לא הצטרפתי ללהקה כשהגעתי לישראל לפני כמעט שלוש שנים כי לא האמנתי בשילוב בין החיים האישיים לבין החיים המקצועיים. העדפתי לא לעבוד עם בן הזוג שלי, כי לא חשבתי שאצליח להתמודד עם זה. להקת מחול היא מסגרת מאוד אינטנסיבית מבחינה רגשית. במהלך השנים נחשפתי לכל כך הרבה בעיות של זוגות שרקדו יחד, וזה נראה לי מתכון הרסני לזוגיות. אבל ראיתי שאוהד מסוגל לעשות הפרדה מוחלטת ושהוא לא רואה כל קושי בזה שאני גם בת הזוג שלו וגם רקדנית שלו, והביטחון שלו עזר לי להרגיש שיהיה בסדר. שאנחנו נצליח". הגעגועים הביתה נקמורה, 26, גדלה באזור כפרי והררי במחוז נאגאנו, שבאי הונשו במרכז יפן. היא בת שלישית לאחר שני בנים לאמה יושיקו, עקרת בית, ולאביה קיקו, מרצה לפיזיקה ומתמטיקה באחת האוניברסיטאות בנאגאנו. רעידות האדמה ההרסניות שהתרחשו לפני כשלושה חודשים מול חופי האי הונשו לא פגעו קשות באזור שבו גדלה, אבל הורגשו היטב בביתם של יושיקו וקיקו. "העצב שלי היה כל כך גדול", מספרת נקמורה באנגלית ובאיטיות, מהרהרת תמיד בין משפט למשפט. "הקשבתי מדי יום לרדיו היפני דרך האינטרנט ובכיתי כששמעתי מה מתרחש שם". בעקבות האסון ערך נהרין שיעור גאגא המוני בנמל תל אביב, שכל הכנסותיו הוקדשו לנפגעי רעידת האדמה והצונאמי. היא החלה לרקוד בגיל 6 בלט קלאסי קשוח ומוקפד. כשהיתה בת 15 החליטה לעזוב את יפן לטובת בית הספר האוסטרלי לבלט, שפועל סמוך ללהקת הבלט האוסטרלי במלבורן. "חלמתי לעזוב את יפן, לראות את העולם ולחוות חוויות", היא מסבירה. "עם הגיל והשנים המרחק מיפן הופך להיות קשה יותר בשבילי, כי אני פתאום מבינה את החשיבות של ההורים והחברים והגעגועים שלי מתחדדים. אבל בגיל 15 חלמתי לעזוב, בעיקר כי כל כך רציתי לרקוד. ביפן יש אמנם הרבה להקות טובות אבל קשה מאוד להתפרנס מבלט. אם את רוצה להשתכר כמו שצריך עלייך לחפש להקה מחוץ ליפן". לאחר שלוש שנות לימודים בבית הספר, נקמורה לא צורפה אל הלהקה האוסטרלית כיוון שהיתה זרה וללא ויזת עבודה. היא טסה משם לאירופה כדי לחפש עבודה. 60 ערים בשמונה חודשים, מעט כסף מאבא ואמא, מזוודה גדולה ונקמורה לבדה, שברירית אך נחושה. "ביליתי את רוב הימים שלי ברכבות. בדרך כלל לבד, מדי פעם הכרתי אנשים ונסעתי איתם. ישנתי רק בהוסטלים ולפעמים ניצלתי את הזמן לישון ברכבת וכך חסכתי את הכסף. לפחות פעם אחת ישנתי בתחנת רכבת. זה היה קשה, כי צריך לשמור על הגוף במצב טוב כדי לעבור את האודישנים ללהקות המחול. הייתי ניגשת אל משרדי הלהקות ומבקשת להצטרף לשיעור כדי שיבחנו אותי. היו לי אולי 30 אודישנים ולא הצלחתי להתקבל לאף מקום. היה כל כך קשה למצוא עבודה מיידית, במיוחד עבור זרה כמוני". את האודישן האחרון, ללהקת הבלט של ויקטור יולאטה ממדריד, היא עברה בהצלחה ורקדה בה במשך ארבע שנים. לאחר מכן, במסגרת ביקור אצל חברה שרקדה בלהקת הבלט של מונטריאול, השתתפה נקמורה בשיעור ומנהלי הלהקה ביקשו ממנה שתישאר. במסגרת עבודתה במונטריאול נחשפה למגוון רחב של יצירות ויוצרים: מריוס פטיפה וג'ורג' בלנשין, נאצ'ו דואטו וירי קיליאן וגם אוהד נהרין. למעשה, יצירת המחול העכשווי הראשונה שביצעה בחייה היתה של נהרין. "הוא הגיע ללמד אותנו את 'ארבוס' וחלקים מ'משה'. זה היה מעניין", היא משחזרת בחיוך. "הוא דיבר איתנו הרבה על גאגא ועל התחושות שנלוות לשפה הזאת, והכל נשמע והרגיש לי כל כך הגיוני ונכון מבחינה פיזית ונפשית". נהרין הציע לנקמורה לחזור איתו לישראל ולהצטרף לבת-שבע. נקמורה שקלה את הצעתו והשיבה, בכתב, בשלילה. "הרגשתי שזה לא מה שאני רוצה, לפחות לא באותם ימים" היא מסבירה. "היה לי קשה לחשוב על פרידה מוחלטת מבלט קלאסי. הוא אמנם מתסכל וקשה וצפוי, אבל לי היה קשה להינתק ממנו באופן מלא. בנוסף, התחילה עונה חדשה בלהקה, קיבלתי קידום והרגשתי שאין טעם בשינוי כל כך קיצוני בחיי". אהבה, אבל לא ממבט ראשון בקצה הדירה מאירת העיניים של בני הזוג בלב תל אביב נפתחת דלת. נהרין ניצב בפתח חדר השינה ולגופו חלוק כהה, מותש לאחר ליל הבכורה. בתום מקלחת המלווה בספק שירה ספק פיהוקים קולניים הוא צועד אל המטבח, ניגש אל נקמורה ומציע להכין קפה, מלטף באצבעו את כתפה החשופה. איך הגעת בסופו של דבר לישראל- "אוהד", היא פונה אל נהרין, "אז מה הסיפור בעצם? חטיפה-". "זה סיפור אהבה", הוא משיב. "כן, זה סיפור אהבה", מאשרת נקמורה. "אבל לא אהבה ממבט ראשון", היא מוסיפה לאחר מחשבה, "אלא אהבה שצמחה לאט. אני אדם מאוד חשדן. אני לעולם לא מתאהבת בבת אחת, אלא צריכה להכיר קודם את האדם". כך, לאחר שנהרין עזב את מונטריאול, מותיר את הצעתו הקוסמת תלויה באוויר, החליטה נקמורה לארוז שוב מזוודה גדולה ולהגיע לביקור בארץ. "לא היה לי שום מושג על ישראל וחשבתי שזו תהיה הזדמנות מעניינת לבקר פה, להכיר יותר את אוהד וגם לראות את הלהקה, והיה לי נפלא". היא שבה לקנדה בעיקר כדי להיפרד וחזרה לישראל. בראיון שהעניק לפני קרוב לשנתיים, מעט לפני לידתה של נוגה, סיפר נהרין: "חשבתי שארי רקדנית נפלאה והצעתי לה לבוא לבת-שבע והיא כתבה לי שהיא החליטה שלא. מזל שהיא לא באה לכאן כרקדנית, אלא באה אלי - כאהובתי. לפגוש בן אדם כמו ארי זה להבין שגן העדן הוא פה". מה את אוהבת באוהד- "הכל. הוא האדם הכי אלגנטי שהכרתי מימיי. לא במובן של מראה מצודד, אלא באישיות שלו ובכנות שלו ובכמה שהוא יכול להיות ילדותי ולא מושלם ועדיין להישאר אלגנטי. לא אכפת לו מהרבה דברים, הוא יכול ללכת בשיער סתור וחולצה מרוחה באבוקדו ועדיין הוא... וואו, הוא עדיין כל כך אלגנטי". חודשים מספר לאחר שהגיעה לישראל נכנסה נקמורה להריון עם נוגה, וזו היתה העת להזמין את הוריה לביקור היכרות. "להורים שלי היה קשה בהתחלה", היא מודה, "הם לא ידעו כלום. אנחנו לא דיברנו לעיתים תכופות בשנים שהייתי רחוקה מהבית, אז זו היתה הפתעה בשבילם. הם לא הכירו את אוהד, לא הכירו את ישראל והיו די המומים מפער הגילים. אבל מאז ומעולם הם תמכו בהחלטות שלי. יש לי הורים טובים מאוד". ואיך את מרגישה עם פער הגילים ביניכם? אוהד כמעט בן 59, מפרידות ביניכם 32 שנים. כמובן, חשבתי על זה הרבה בהתחלה, אבל נוכחתי לראות שבחיי היומיום שלנו יחד אני לא מרגישה את הפער. מבחינה מנטלית הוא אפילו צעיר ורענן ממני. אני מניחה שבגברים תמיד קיים צד ילדותי, והוא בוודאי קיים באוהד. אני רואה שהוא עדיין כל הזמן לומד ולומד ובסך הכל הוא די חסר גיל". רק להיות צמודה אל נוגה לראשונה בחייה מאז גיל 6 הפסיקה נקמורה לרקוד. נהרין והיא ביקשו ללדת בלידה טבעית, ומדריכה מיוחדת הגיעה ללמד אותם כיצד להיערך לקראתה, אבל לאחר שעות ארוכות בחדר הלידה פעימות ליבה של נוגה הואטו מאוד. "לכן הכניסו אותי בדחיפות לניתוח קיסרי", היא מספרת באכזבה. "היה לי כל כך חבל. התעוררתי בבית חולים עם חצי גוף משותק, ובשבילי כרקדנית זו חוויה קשה. לאחר מכן, במשך שישה חודשים הלכתי כמו לאמה. הייתי כפופה קדימה כי פחדתי לפגוע באזור הניתוח. לא יכולתי להפסיק לחשוב על התפרים בבטן ובמהלך כל החודשים האלה לא רציתי לעשות כלום: לא להתנועע, לא למתוח את הגוף. רק להיות צמודה אל נוגה. הייתי מאוד בשלה להפוך לאמא. זה דבר מדהים שקרה לי בחיים ואני רוצה עוד". נקמורה מושכת אליה את המחשב הנייד ופותחת תיקייה ובה מאות תמונות משפחתיות. נוגה, פעוטה קסומה זהובת שיער ומלוכסנת עיניים משתעשעת בחיק הטבע ביישוב כליל שבגליל המערבי, שם נמצא ביתו השני של נהרין. היא לובשת קימונו קטן, רוקדת, מונפת באוויר, שרועה על אביה. יש לך חברים בישראל- "האנשים מהלהקה הם חברים שלי. גם לפני שהצטרפתי הייתי מגיעה הרבה לסטודיו". שתי רקדניות לשעבר בבת-שבע, גילי נבות ונועה צוק, מתגוררות סמוך לנקמורה ונהרין ומגדלות ילדים בגילים דומים לשל נוגה, "אז איתן אנחנו נפגשים הרבה". איך תצליחי לשלב עכשיו בין גידול נוגה לבין חיי הלהקה, שכוללים הופעות בלילות וסיורים רבים בחו"ל- "לסיורים היא תצטרף אלינו עם המטפלת שלה. כרגע אני לא מתכוונת לנסוע בלעדיה, אני לא יכולה לחשוב על זה. וגם בלילות היא תהיה עם המטפלת. מאז שנוגה תינוקת היא חלק מהלהקה ונמצאת הרבה מאוד בסטודיו. היא ילדה מצחיקה. כשכולנו מתאמנים היא רוקדת לעצמה. זה לא אנושי, זה כמו קסם גדול". אף על פי שנהגה להתאמן עם הלהקה, נקמורה הצטרפה רשמית לבת-שבע רק לפני כארבעה חודשים. מה גרם לך להצטרף עכשיו ללהקה- "בשנה שעברה ניסיתי להשתלב, אבל זה לא הרגיש לי הרגע הנכון אז הפסקתי. עבדנו על 'פרויקט 5 - בנות', נכנסתי לאחר שהתהליך החל והרגשתי לא נוח. הסיבה העיקרית היתה נוגה. היא היתה עדיין קטנה, בת שנה וחודש, וחשתי אשמה שאני מתמקדת בעצמי ולא בה. שהיא עם בייביסיטר ואני לא צמודה אליה. לא הייתי באופן רשמי חלק מהלהקה וזה הרגיש לי חסר משמעות אז עזבתי וחזרתי להיות איתה. "עכשיו היא כבר יותר גדולה ומדובר היה בתהליך חדש וטרי עבור כולם". בנוסף, אחת הרקדניות, דניאל אגמי, שהיתה אף היא בת זוגו של נהרין בעבר, עזבה את הלהקה כדי ללמד מחול בניו יורק, "כך שהתפנה מקום בשבילי", אומרת נקמורה. ב"שדה 21", אחת היצירות המופלאות ביותר שיצר נהרין, נקמורה אינה זוכה ליחס מועדף, ואף להפך. רבות מהרקדניות בהרכב הנוכחי של בת-שבע עובדות עם נהרין שנים ארוכות והכוראוגרפיה שלו נסוכה על גופן כמו שמן טוב, באופן מלא ומושלם. רבות מהן רקדו קודם לכן, כמקובל, באנסמבל בת-שבע, הלהקה הצעירה. על כן השתלבותה של נקמורה מתרחשת בהדרגה. עם זאת, אור גדול זורח ממנה כשהיא נמצאת על הבמה, ודומה שמשהו מאופייה המאופק, מהשקט הפנימי ורב העוצמה שלה, בא לידי ביטוי ביצירתו של נהרין. כשצופים בנקמורה רוקדת בלתי נמנע להיזכר ברקדנית בלתי נשכחת אחרת, מארי קאג'יווארה היפנית-אמריקנית, אשתו המנוחה של נהרין שהיתה סולנית בלהקת בת-שבע. לפני עשור היא הלכה לעולמה לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. כשנהרין נדרש לנושא בעבר אמר: "ארי היא קודם כל ארי, אישיות מדהימה, מקסימה. ההתאהבות שלי בה גדולה לא בזכות העובדה שהיא יפנית, אלא בזכות מה שהיא, אז להתייחס לדבר הזה בצורה פשטנית זה מסוכן. שמעתי אפילו אנשים שאומרים: 'הוא מנסה לשחזר את החיים הקודמים שלו', אבל זה ממש ממש לא נכון". ארי, איך את מרגישה עם ההקבלה למארי- "היתה בין אוהד למארי אהבה כנה וגדולה", משיבה נקמורה בשקט, "ואני מכבדת באופן מוחלט את כל מה שאוהד אוהב ואת כל מה שאוהד אהב".
