אלוהים אדירים, הפלשתינים בדרך למדינה. תעצרו את כל מה שאתם עושים ברגע זה, מייד, תאספו את הילדים מהרחוב, תגיפו את התריסים ותצטיידו באוכל ובשימורים. בספטמבר זה קורה. מחר! הערב! מייד! הפלשתינים בדרך למדינה בספטמבר ולפי מה שראש הממשלה ויועציו ואנשי צבא אומרים וחושבים, אם הפלשתינים יעשו צעד כזה הלך עלינו. אז קדימה. מה, עדיין לא קניתם קופסאות תירס משומר (שממילא יורד באסלה כשם שבא)? עוד לא מיסמרתם קרשים לדלתות שלכם- פחד פחד פחד, זה מה שמשדרים לנו ראש הממשלה ושריו. תתחילו לפחד, ואין כמו פחד טוב כדי להשפיע על ההחלטות שלנו. כי כשאנחנו מפחדים אנחנו מחליטים בצורה הכי טובה. ועכשיו במקום להגיד "הם מפחדים!" הוא עבר ל"אני אפחיד אותם" - שיטה שממשל בוש פיתח בצורה מושלמת, עד כדי השמדת עיראק והנשק הלא קונבנציונלי שלה. אה, נכון, שכחתי. לא נמצאו בעיראק עדויות לנשק להשמדה המונית. פחד פחד פחד. "יש לנו זמן עד ספטמבר כדי להפחיד אתכם" - מרגיש לי יותר כמו מהלך של איש אבטחה ששם פצצה בבית ספר ואז מוצא אותה רק כדי להפוך לגיבור. אמא'לה, לפלשתינים תהיה מדינה, הווווווו האאאאא (קולות של פחד, תזרמו איתי). הרי תהיה לפלשתינים מדינה, השאלה היא רק כמה אנשים ימותו בדרך. ברור שעל כל ישראלי אחד שנהרג ייהרגו פי עשרה פלשתינים, אבל בסוף המדינה הזאת תקום. למה? ככה! כי אי אפשר לשלוט על עם אחר ולא לאבד פרופורציה. אי אפשר לשלוט על עם אחר ולחשוב שהוא יכבד אותך על כך. אי אפשר לשלוט על עם אחר ולחשוב שהוא יצדיק אותך על כך. ואי אפשר לשלוט על עם אחר בלי שזה ישחית אותנו עד העצם. לפלשתינים מגיעה מדינה כמו לכל עם אחר. אבל הממשלה שלנו בראשות נתניהו רוצה שתפחדו ושהפחד שלכם ימנע מדינה פלשתינית, למרות שהשכל, ברגע שהוא חושב על זה, לא יכול לעצור אחת כזאת. מה כבר יקרה אם הפלשתינים יכריזו הכרזה חד-צדדית על מדינה? סוף סוף אולי תהיה באזורנו נבחרת יותר חלשה בכדורגל. עם כל הזכויות שייפלו על הראש שלהם, ייפלו גם חובות. מה מפחיד כל כך את נתניהו ואת אנשי הימין בקווי 1967? רוצים לראות קו מפחיד? תנסו לעלות על קו 66 ביום שישי. הרי כל מו"מ דיבר על הטריטוריות האלה בלי להגיד קווי 1967. מדובר פה בסמנטיקה של הפחד. אבל אל תיתנו למילים שלי לשבש להם את חגיגות הפחד. ומי שלא מפחד עכשיו, אל דאגה, עד ספטמבר יפחידו אותנו כל כך עד שניאלץ כולנו ללבוש חיתולים. * * * טיפסתי על המיטה שלי, וממנה דילגתי לשולחן הכתיבה, למרות שבחיים לא כתבתי מילה. ומהשולחן זינקתי על ארון הבגדים שלי והתיישבתי על הקצה שלו והצמדתי את הראש שלי לחלון שהפריד בין החדר שלי לחדר של אחותי והבטתי לתוכו. זה לא שאחותי עשתה משהו מעניין, זאת היתה פשוט אשמת אמא שלנו, שפיצלה את החדר שלנו לשניים בקיר גבס, ובמקום לעשות קיר אחד מלא, את החצי העליון שלו היא עשתה מפלסטיק שקוף. אמא שלנו הבינה שאי אפשר יותר עם הריבים שלי ושל אחותי ושכל אחד צריך את החדר שלו ואת הפרטיות שלו. אז היא חילקה את החדר לשניים ושמה חלון באמצע. ועכשיו המצח שלי היה דבוק לפלסטיק השקוף, והבטתי פנימה לחדרה של אחותי בלי לזוז. בגיל 8 לא היו לי הרבה אפשרויות במאבקים ובמלחמות שלי עם אחותי בת ה-10.5. לא רק שהיא היתה גבוה ממני וחזקה ממני פיזית, היא היתה גם חכמה בצורה מרושעת. אבל משום מה הדרך החדשה שלי לריב איתה נשאה פרי בצורה הרבה יותר טובה ממה שחשבתי. בהתחלה היא לא שמה לב אלי והכינה את השיעורים שהיא אהבה כל כך להכין ולהצטיין בהם. אבל ברגע שהיא שמה לב לאחיה, שמביט בה כמו רוצח סדרתי מהחלון המשותף, היא נכנסה לאי הנוחות הכי גדולה שראיתי אותה נכנסת אליה בחיים הקצרים שלנו. "אידיוט", היא סיננה לעברי והיפנתה את הגב. אבל אני לא הפסקתי להביט. הרגשתי שהיא מרגישה אותי מביט בגב שלה. וראיתי אותה נעה בעצבנות בכל חלקי החדר, ולא מצליחה להתרכז בהכנת השיעורים. היא אפילו זרקה עלי את הקלמר-ג'ינס שלה, שרק התנפץ על רצפת החדר. הרגשתי שסופסוף מצאתי את הנשק שלי - את נשקם של החלשים, את הטרור. בלי להוציא מילה מחדרי המבולגן והמבורדק, אני יכול לגרום לאחותי לאבד את השפיות. "יש לי משהו להגיד לך", היא התקרבה אל החלון המשותף שלנו, אבל אני נשארתי בהבעתי הקפואה ובמצחי הצמוד אל החלון. "לא אכפת לי שאתה לא מקשיב, אבל בעוד כמה ימים ייראה לך שממש ממש השלמנו והכל ירגיש ממש רגיל ובסדר, ואז אני אבוא בלילה כשתישן ואני אהרוס לך את החדר".
תרגיעו
מה כבר יקרה אם הפלשתינים יכריזו בספטמבר הכרזה חד-צדדית על מדינה? • אולי סוף סוף תהיה באזורנו נבחרת יותר חלשה בכדורגל
, עודכן
