מעיין חודדה לא תשכח לעולם את מוצאי שבת, 30 באוגוסט 2014. בטלוויזיה שודר אז עוד גמר של "האח הגדול", התוכנית שהכניסה אותה למדורי הרכילות וטילטלה את חייה מן הקצה אל הקצה, והיא דווקא ביקשה להתנתק ולהעביר ערב שקט עם חברות במסעדה בקריות.
במהלך הנסיעה למסעדה, בפנייה שמאלה ברמזור, הגיחה לעברה מטרונית, שנסעה לכיוון חיפה, ופגעה בעוצמה בדייהטסו הקטנה שבה נהגה חודדה. חברתה הטובה מור יפה, בת ה־20, נפצעה אנושות. חודדה נפצעה באורח בינוני עד קשה ואיבדה את ההכרה. שני חבריה, שהיו ברכב, נפצעו בינוני וקל.
כעבור יומיים מתה מור מפצעיה בבית החולים רמב"ם. חודדה התקשתה להתמודד עם הבשורה המרה ועם המחשבה שהיא תואשם במותה.
"לא הצלחתי להירדם", היא מספרת. "התחלתי לבכות ועליתי שלוש קומות למרפסת, לעשן סיגריה. אמרתי לעצמי, 'אף אחד לא רואה אותך. די, תגמרי עם זה. עברת כל כך הרבה ואת יוצאת לעוד מלחמה? מה את רוצה, שניב יגדל ויגידו לו שאמא שלו בכלא?'
"עמדתי שם בחושך, תהום פעורה מתחת לרגליי. על כתף אחת ישב מלאך, ועל השנייה ישב שטן, שהאיץ בי לקפוץ. 'תקפצי. מה יש לך להפסיד בחיים האלה? עופי, לכי כבר'.
"ואז חשבתי שאם אקפוץ, אני כאילו מודה באשמה. איך אוכיח שאני לא אשמה? אז יגידו שהתאבדתי כי ידעתי מה עשיתי. יגידו שאני רוצחת.
"החלטתי שאני לא קופצת. אני נעמדת על הרגליים, נלחמת על חפותי וממשיכה בחיים. כל חיי ברחתי וחששתי להתמודד. זו היתה הפעם הראשונה שהחלטתי לא לברוח, אלא להתמודד".
השבוע החליטה הפרקליטות על סגירת תיק התאונה, מחוסר ראיות. לא יוגשו כתבי אישום כנגד חודדה או כנגד נהג המטרונית, "מאחר שנסיבות התאונה אינן מצביעות בוודאות על אשמה של אחד הנהגים". אחרי שנה וחצי של טלטלה נפשית, חודדה נשמה לרווחה. "בדיעבד מצמררת אותי העובדה שכמעט התאבדתי בגלל תיק שבסופו של דבר נסגר".
"לרגע לא חששתי מהחקירה, ידעתי שאני לא אשמה, ואני מאושרת מההחלטה לסגור את התיק. אבל ריבונו של עולם, לקחתי בן אדם באוטו שלי, יש לי אחריות, אפילו אם הוא טרמפיסט ואני לא מכירה אותו. על אחת כמה וכמה מור, שהיתה חברה שלי. ההגה היה בידיים שלי, האחריות היתה שלי.
"לא פעם עליתי לקבר שלה והתחננתי אליה שתשחרר אותי, כי זה כל כך מעיק עלי ואני מתקשה להמשיך בחיי ולא מצליחה להשתחרר. אני מרגישה שהחיים עוברים לידי, אני על אוטומט, הלב שלי ננעל. בניתי לי חומת הגנה, כמו שריון שמגן עלי, ומי שמתקרב ומנסה לגעת נתקל בקיר. אני ממשיכה עם חברים, יוצאת מדי פעם לדייטים, אבל בפנים, בתוך תוכי, הכל מרוסק".
מהתאונה היא לא זוכרת הרבה, רק שהיתה באמצע הצומת והבינה שהמטרונית לא עוצרת. "התעוררתי בבית חולים אחרי חמש שעות. הוריי היו בחוץ, ואני שומעת רופא שאומר: 'אל תתרגשו מהתזוזות, זה רק רפלקס של הגוף. אני לא נותן הרבה סיכוי לילדה הזו'. לא ידעתי למי הוא התכוון. לא זכרתי כלום, וכל הזמן חשבתי, איפה הילדים שלי. אחרי כמה שעות הבנתי שהוא דיבר על מור.
"היו לי כאבי תופת בעמוד השדרה, הרבה יותר גרוע משתי הלידות שעברתי. בתאונה נפתחה לי הבטן, ותפרו לי אותה בניתוח. אחרי הניתוח סבלתי מדימום פנימי באגן.
"אחרי יומיים באו עובדים סוציאליים והודיעו לי שמור נפטרה. הסתכלתי עליהם ולא הגבתי. לא בכיתי. אחותי מיכל, שהיתה לידי, היתה המומה ושתקה.
"הסתכלתי על הים, שנשקף מהחלון בחדר, ולא הרגשתי כלום. אמרתי למיכל: 'הלב שלי נקבר ביחד עם מור. מרגע זה אין לי לב יותר לשום דבר בחיים, רק לילדים. שום דבר בעולם כבר לא ירגש אותי'.
"הרגשתי איך הלב מתכווץ, השערים נסגרים ואני לא מצליחה לצאת. אין יותר מעיין. הלב שלי נכנס לכספת, ואת המפתח זרקתי לים שעליו השקפתי".
ארבעה חודשים אחרי התאונה עלתה חודדה בפעם הראשונה לקברה של מור. מאז, היא אומרת, המשיכה לעלות לקברה פעמיים בשבוע. "הייתי עומדת שם, שמה את היד על המצבה ומספרת לה מה קורה, מה עובר עלי. מדברת על הגעגועים אליה, על האובדן.
"לאט לאט ניסיתי לחזור לחיים. חברות התחילו להוציא אותי לבלות, לא הרגשתי בדידות. העריצו אותי על החוזק שלי. אבל בפנים לא הרגשתי כלום. הייתי אטומה, הכל עבר לידי. אחרי שהייתי חמש שעות בדייט עם אלוהים, הדברים שאנשים אמרו לי לא הזיזו כלום.
"הייתי שקופה. אנשים הסתכלו עלי, סובבו את הראש, אבל אף בחור לא התחיל איתי. כאילו הנוכחות שלי מאיימת. אולי אני מקרינה מחסום? אולי אני יורה חיצים שמפחידים אותם? הפכתי לחשדנית. הטריטוריה שלי אטומה, קשה להיכנס אליה. אני חושדת בכל מי שמתקרב אלי שאולי יש לו אינטרס.
"גברים שרוצים לצאת איתי נרתעים מהעובדה שאני מפורסמת. שבכל מקום כולם מכירים אותי, נועצים בי עיניים, והעיניים האלה עולות גם עליהם, והפרטיות שלהם נפגעת. הפכתי לאישה חזקה, שלא קל לחיות איתה ולא קל להכיל אותה. הפסקתי להיות האישה הכנועה, הרגישה, המרחמת, המְרצה, הבוכה.
"למדתי לחיות לבד, לנהל בעצמי את החיים שלי, לא להיות תלותית ולעמוד על שלי. לא כל גבר יכול להתמודד עם אישה כמוני. אין בישראל הרבה נשים חזקות כמוני".
• • •
יותר משש שנים חלפו מאז הודחה חודדה מבית "האח הגדול", בעונה השנייה, אבל דומה שהיא מעולם לא יצאה משם. יש לה 50 אלף עוקבים בדף הפייסבוק, ועוד אלפים באינסטגרם. היא מתגוררת בקריית טבעון בדירה שכורה בת שלושה חדרים. לבושה היטב, גזרתה מוקפדת, שיערה השחור פזור. יורה מהבטן, בלי לברור מילים, בשפה קולחת שהפכה לסימן ההיכר המסחרי שלה.
היא גדלה בבית דתי ומגדירה את עצמה מאמינה. אביה, דוד בוזגלו, היה ימאי, ולימים שוטר. האם סימה עקרת בית. יש לה שני אחים גדולים, מיכל (38) ואיתמר (36), ואח קטן, דניאל (24).
חודדה. "אני מעדיפה להשקיע כסף באוכל לילדים במקום בדלק לנסיעה לאודישן מטומטם בתל אביב"
"עד שאחי הצעיר נולד הייתי הילדה המושלמת. גדלתי כנסיכה של הבית, שכולם אוהבים. פתאום תשומת המשפחתית עברה אליו. כולם התעסקו בו, ואני הרגשתי מוזנחת, הורידו אותי מהבמה. הרגשתי שלא אוהבים אותי יותר, שאני כבר לא מעניינת אף אחד.
"מצאתי נחמה באוכל. לכיתה א' כבר הגעתי שמנה מאוד. כולם צחקו עלי. כל ויכוח עם תלמיד או תלמידה היה מסתיים במילים 'יאללה, יאללה, יא שמנה, יא פרה'. הייתי ילדה בודדה, מוחרמת. עד סוף כיתה ו' הייתי מחוץ לתמונה. סוג של לכלוכית, אחת שלא סופרים אותה.
"הייתי מסתכלת על הבנות היפות שהיו סביבי, שהיום אגב סוגדות לי, וחולמת להיות יפה ומקובלת כמותן. הבנים החתיכים נצמדו אליהן, ואני הייתי לבד, יושבת בפינה. גם אם היתה לי חברה, ההורים שלה התנגדו לקשר עם מעיין בוזגלו, כי הייתי חצופה ולא מקובלת.
"בחופש הגדול של כיתה ו', לקראת המעבר לחטיבת הביניים, החלטתי לקחת את עצמי בידיים. במשך חודשיים נתתי פייט עם דיאטה מטורפת, וליום הראשון של הלימודים בכיתה ז' הגעתי רזה וחטובה. מהפך. אף אחד לא זיהה אותי, תלמידים היו בשוק.
"פתאום התחלתי לראות את האור בקצה המנהרה. פתחתי דף חדש. התחלתי לסובב ראשים, הדעות הקדומות נעלמו, היו לי חברות. בנים התחילו איתי. הייתי בעננים, הבנתי שאני על הגל".
ואז הגיע הטרמפ ששינה את חייה. נסיעה קצרה שבה הכירה את מוטי חודדה, שלימים יהפוך לבעלה. "הייתי בת 15, ומוטי, שהיה בן 25, עצר לי טרמפ במרכז טבעון. הוא שאל בת כמה אני, ואמרתי לו שאני בת 18.
"היינו קצת בקשר, עד שהוא גילה שאני בת 15 ושאבא שלי שוטר. הוא לא רצה להסתכן, אבל מבחינתי לא היתה דרך חזרה. הייתי אובססיבית. התאהבתי עד כלות. סימנתי מטרה.
"עד אז גדלתי בתחושה שאף גבר לא באמת ירצה אותי, ושהייעוד שלי בחיים יהיה לטפל בהוריי כשיהיו זקנים. התחושות האלו נחרתו אצלי עמוק בזיכרון. ופתאום התחלתי לחלום על בעל, ילדים ומשפחה, וידעתי שאין כוח בעולם שיעצור אותי. חשבתי שאשיג אותו, נתחתן, נביא ילדים, הכל יהיה קל. הילדים יגדלו את עצמם, ואני אשב לי כל היום בבתי קפה עם חברות ובעלי יפרנס אותי בכבוד. הוא יאהב אותי כל החיים, ואני בטוח אוהב אותו כל החיים.
"המחשבות האובססיביות שלי רשמו צ'קים, שלא היה סיכוי שהנשמה שלי תוכל לפרוע. הייתי ילדה מטומטמת".
היא שוחררה מצה"ל מסיבות דת. בגיל 21, אחרי לא מעט משברים ופרידות, נישאה למוטי, שעובד בנמל חיפה. הם עברו לבית הוריו שבמושב אלרואי, הסמוך לקריית טבעון. חודדה לא עבדה, העבירה את רוב זמנה בבית או בבילויים. אבל הזוגיות הלכה והידרדרה.
"אחרי החתונה רציתי להיכנס להריון ולא הצלחתי. הייתי בלחץ. אחרי שצפיתי בעונה הראשונה של 'האח הגדול' החלטתי שאני רוצה להיכנס לתוכנית הזאת, כי היא תוכל לשמש לי במה להצלחה. שהמשפחה והחברים יהיו גאים בי. ידעתי שיש בי דברים שאני רוצה לשתף בהם את הצופים, כמו יכולת המשחק שלי.
"הלכתי לאודישנים, ועברתי. כנראה שהעורך ראה בי פוטנציאל לבלאגן ורייטינג. הייתי בת 22.
"אחרי שהתקבלתי, השתחררתי נפשית. ואז נכנסתי להריון. מוטי הסכים להצטרף לתוכנית כדי להיות איתי. כשנכנסנו, הייתי בחודש הרביעי להריון.
"בבית הביאו לי את הג'ננה מהיום הראשון. זה גרם לי לריב עם כולם, לנבל את הפה, להילחם על המעמד שלי ועל הזוגיות שלי. היו לי מאבקים על שטויות.
"אישה חסרת ביטחון כמוני, בחודש רביעי, רק נכנסתי, וכבר נתנו לי משימה שמפרידה אותי מבעלי, עמוד התווך היחיד שהיה לי באותם ימים. הוא היה המצוף שלי, שאם ייקחו אותו ממני, אני טובעת. איזו אישה לא תילחם על חייה במצב הזה? איזו אישה יכולה לעמוד במשימה כזו?
"אחרי שבועיים ויום אחד הודחתי, מסיבות משמעתיות. זה קרה אחרי שהתזתי מים לכיוון אלין, זה היה מעשה שנחשב אז לאלים ונגד את חוקי הבית".
• • •
ההדחה היתה קשה לה, "אבל מה שהיה הכי קשה זה רגעי הבושה וההשפלה שספגתי ממוטי בתוך הבית. יום לפני ההדחה, כשישבתי עם מוטי בחדר האח, הוא נזף בי על ההתנהגות שלי ואמר: 'את טיפשה כמו נעל בית'. ואני ישבתי שם מול המצלמות, מול מאות אלפי צופים, ולא ידעתי מה להגיד ומה לעשות עם עצמי. הייתי כל כך נבוכה ומבוישת.
"כשיצאתי מהבית הפכתי מייד טרף קל לכלי התקשורת, הם פשוט התעללו בי. קטלו אותי בתוכניות סטנד־אפ, בכתבות, ובעיקר היו טוקבקים מרושעים. אמרו הכל וכתבו הכל, פשוט שחטו אותי.
"יש אנשים כמו אייל גולן ודודו טופז, שהתקשורת רצחה להם את האופי בדם קר. את אייל גולן סימנו כעבריין, רקדו על הגופה ועל הדם. גם אותי רצחו בשביל הקלקות לאייטמים של רכילות. כתבו עלי שאני שמנה כי בלעתי תינוק. את מי זה שירת אם לא את אלה שרצו לרמוס אותי, לדרוס אותי כדי להאדיר את שמם, את האתר שלהם, את העיתון שלהם. כשרזיתי כתבו שהקאתי את התינוק. מישהו כתב באחד האתרים שאני מגדלת גור בהמות בבטן, ושיש לי רמת משכל של מדף באיקאה.
"אלה אנשים שלא שווים יריקה, אנשים שפלים וטיפשים שרק מחפשים תשומת לב ולא מעניין אותם שגם לי יש משפחה, ילדים, חיים וחלומות. מה שלא תעשה, גם אם אתה מלאך, יחפשו איפה אתה לא בסדר.
לא הבנתי איך יש כל כך הרבה רוע באנשים. על מוטי ריחמו. כתבו, 'מה הוא עושה עם השמנה הזו?'. שוב הייתי לבד, לא קיבלתי תמיכה מהמשפחה. רק האנשים ברחוב פירגנו לי. זה מה שנתן לי קצת אוויר לנשימה, קצת תקווה שאולי לא הכל כל כך רע. הלכתי והשמנתי בגלל ההריון, הייתי במצב נפשי ירוד, והמריבות עם מוטי צברו תאוצה".
את בנה הבכור, ניב, ילדה בחודש השמיני. הוא נאלץ להישאר בבית החולים עוד חודש, באינקובטור.
"כל יום נסעתי מקריית טבעון לחיפה, הייתי לידו משבע בבוקר עד תשע בערב. הרופאים והצוות הרפואי אמרו לי שאני נמרה, ניסו לעודד אותי, אבל הייתי במצב נפשי קשה, כל הזמן בוכה.
"חודשיים אחרי הלידה נכנסתי להריון נוסף, לא מתוכנן. החלטנו להשאיר אותו.
"אחרי שילדתי את שריי, היחסים עם מוטי הידרדרו עוד. הרגשתי רע עם עצמי, כי הייתי ממש שמנה".
עם בעלה לשעבר בבית "האח הגדול". "באחד האתרים כתבו שיש לי רמת משכל של מדף באיקאה" // צילום: ליאור מזרחי
כמו בנעוריה, מעיין החליטה לעשות עוד מהלך אחד שאולי יציל את חיי הנישואים המידרדרים שלה: דיאטה. "רציתי לְרצות את מוטי, רציתי שיתגאה בי. לא יכולתי להמשיך לחיות עם אדם שעושה לי טובה שהוא חי איתי. שנאתי את עצמי, שנאתי את הגוף שלי. רציתי להתעלל בעצמי. האמנתי לכל מי שאמר לי שאני לא שווה כלום. חייתי בהרגשה שאני כלום.
"התחלתי לרזות, בתוך שנה ירדתי מ־85 ק"ג ל־47. הגעתי לסף אנורקסיה. אבל במקום פרגון ומילה טובה, קיבלתי ממוטי את התחושה של 'את נראית זוועה'. הרגשתי שהוא תמיד רואה את חצי הכוס הריקה. תמיד את מה שלא בסדר.
"זה היה הסוף. הקש ששבר את גב הגמל. הרגע שבו החלטתי שאני עוזבת, מפרקת את הקן המשפחתי ויוצאת לדרך חדשה, עם כל הקשיים הכרוכים בזה. כל עוד היתה שם אהבה טהורה זה החזיק, אבל התברר לי שעם אהבה טהורה אתה לא יכול לשרוד כל החיים.
"לא שידרנו על אותו גל, לא היו לנו חברים משותפים ולא היו נושאי שיחה משותפים. היה שיח של חירשים, שהפך למריבות קשות. ברגע שהאהבה דעכה והפכה להרגל, כבר לא היה לי טוב. התחלתי לסבול. פתאום ראיתי דברים שלא ראיתי בגיל 21. הבנתי שזה לא זה, שאני חייבת לעצור את הסבל הזה. אי אפשר לחבר פאזל בכוח. כשחלק אחד בפאזל לא מתאים, כל התמונה מתעוותת.
"פחדתי, כי כבר היו לי בית, משפחה ושני ילדים, והייתי רק בת 24. מוטי עבד, הוא היה המפרנס היחיד, ואני בלי השכלה ולא עובדת. אם אני עוזבת, אני מאבדת ברגע את רמת החיים שהורגלתי אליה. מה עושים? מאיפה אני מתחילה בכלל?
"ידעתי שאם אתרום את האושר שלי, את הלב שלי, את החיים שלי, יהיו לי חיי כלב. החלטתי שאני לא נשארת במקום שלא טוב לי".
• • •
יום אחד, אחרי חמש שנים של נישואים ו־11 שנים יחד, היא ארזה שתי מזוודות, לקחה את שני הילדים וחזרה לבית הוריה. "אמרתי לאמא שלי: 'אני עם הבן אדם הזה לא נשארת. אני מרגישה שאני טובעת ולא יכולה יותר לנשום'.
"לקחתי דף ועט ורשמתי לקראת מה אני הולכת. לא יהיה לי אוכל, לא יהיה לי איפה לגור, לא תהיה לי עבודה. לקחתי הכל בחשבון, גם שאיאלץ להילחם על הילדים".
והיא נלחמה. מלחמת הישרדות.
"עבדתי במספרה ובניקיון בתים וחדרי מדרגות כדי לשרוד. המטרה קידשה את האמצעים. היו תקופות קשות מנשוא, וידעתי שזה מחיר העצמאות. המפתח לחיים חדשים וטובים יותר עבורי ועבור שני ילדיי".
אנשים שעבדת אצלם זיהו אותך?
"בדרך כלל לא. באתי, עשיתי את העבודה והלכתי".
לפני כשנה וחצי החלה לעבוד בחברה העוסקת בהפקות לתוכניות טלוויזיה, בתור טוענת מטעם החברה בבתי משפט לתביעות קטנות. לפרק זמן קצר ההצלחה האירה לה פנים. "אני חושבת שעשיתי עבודה טובה. הרווחתי משכורת לא רעה, ויחד עם דמי המזונות שקיבלתי, החיים התנהלו בסדר. ואז החברה נסגרה".
היא עשתה כמה קמפיינים פרסומיים, קריינה בסרטוני תדמית למוצרים שונים, החלה לכתוב טור אישי דו־שבועי באתר האינטרנט "פלאשנט" והשתתפה בעונה השלישית של תוכנית הריאליטי "חלומות מפלסטיק", שבמסגרתה עברה ניתוח הגדלת חזה. "פנו אלי ושיכנעו אותי לעשות את הניתוח בתמורה להשתתפות. זה קרץ לי, אז הסכמתי".
בשבוע הבא תתחיל לעבוד כמנהלת חשבונות במשרד רואי חשבון בעפולה, אחרי כמה חודשים שבהם לא עבדה. "הציעו לי פינות בתוכניות טלוויזיה. אין מזה פרנסה. יש לי שני ילדים להאכיל, ואני לא חיה בסרט שאני נוסעת לדגמן במילאנו. אני רוצה ללכת לעבוד במשרד, בעבודה קבועה, שקטה ומכובדת, לפרנס את הילדים שלי.
"אני מעדיפה להשקיע את ה־100 שקלים באוכל לילדים שלי במקום בדלק למכונית לנסיעה לעוד אודישן מטומטם בתל אביב. הפסקתי לחיות באשליות ובסרטים. אני במירוץ של החיים, ואין לי פריבילגיה להתעסק בחלומות ובשטויות. יש לי אחריות. החיים שלי לא יעלו על רולטה".
היא מקיפה את עצמה בחומה אטומה ובקומץ חברים קרובים. "החיים שלי סובבים רק סביב הילדים. עבודה, סידורים, קניות. לעיתים רחוקות אני יוצאת לבלות. בקיץ אני הולכת לים, זאת אהבת חיי. אני מסוגלת לבלות שם שעות עם הילדים וחברה טובה.
"ההורים שלי גרים לידי, היחסים שלי איתם טובים. הם עוזרים לי הרבה בשמירה על הילדים כשאני יוצאת לסידורים. עם מוטי יש קשר קורקטי, הוא גר במושב אלרואי, לוקח את הילדים פעמיים בשבוע ובשבתות אחת לשבועיים. הוא היה בעל גרוע, אבל הוא אבא נפלא לילדים".
לאחרונה נבחרה חודדה להיות הפרזנטורית של אתר שידוכים לגברים עשירים, שמחפשים נשים צעירות. "כל כמה ימים אני מעלה בדף הפייסבוק שלי פוסטים שממליצים על האתר, שנותן לי משרד יחסי הציבור שלהם. זאת פרנסה, אבל אלה לא החיים עצמם".
היית ממליצה לאישה צעירה להתחבר לגבר עשיר רק בגלל כספו?
"כל אישה צריכה לבחור את דרכה ולעשות מה שטוב בשבילה. מבחינתי, כסף לא מדבר אלי".
היום יש לך זוגיות?
"לא. אני מחפשת גבר חזק ממני, שיידע לפרום את כדור הברזל שאני, לכדור צמר. שיהיה מסוגל להכיל אותי, וקודם כל את הילדים שלי. עושר וחומריות לא מדברים אלי. לא איבדתי תקווה. בעוד עשר שנים אני מקווה להיות נשואה באושר, עם בעל אוהב וחזק.
"תמיד התנצלתי על עצם קיומי. על זה שהלכתי ל'האח הגדול' ויצאתי בחיים, על זה שניצלתי בתאונה. אבל הפסקתי עם זה. הפסקתי להתנצל על זה שאני מעיין חודדה. אף אחד לא שווה שאני אכנס בגללו מתחת לשמיכה ואתחבא. לקחתי אחריות על הכל והפכתי לאדם הרבה יותר טוב מאלה ששופטים אותי. מגיע לי להמשיך את החיים שלי, ומגיע לי שהחיים שלי יהיו טובים".
איפור: ריקי פרץ, עיצוב שיער: סמי דניאל/דניאל סנטר
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו