הלכתי לשוק לקנות דג לשבת, ולפניי בתור עמד יהודי חרדי. מכיוון שכבר בנקודה המוקדמת הזאת של סיפורנו הקטן צצים אינספור סטריאוטיפים ומתדפקים על שערי התודעה, ארשה לעצמי לפסוח על שמות הדגים שהיהודי הזמין. מה אומר ומה אדבר? חגיגה של קלישאות. מצד שני, למה באמת אפשר לצפות? יהודי אשכנזי ירא שמיים יוצא לקנות דג לשבת, מה יבקש: פיראניה? אפשר בכלל להלביש חתיכת גזר על אף של פיראניה?! למלא ברקודה, השם ישמור?!
כבר עשרים שנה ויותר שאני קונה בדוכן ההוא, ודוד דגים הגניב אלי קריצה ושאל את הלקוח החרדי: "לעטוף לך בעיתון?"
- "חס וחלילה עיתון!" קולו הזדעק כאילו הרגע הציעו לו להופיע על הבמה בכנס הדגלנים של עיתון "הארץ".
- "אויש! נכון, סליחה... איך שכחתי. עיתון זה עבודה זרה", הרים לו הסוחר להנחתה.
- "יותר גרוע מעבודה זרה. יותר גרוע", נתן היהודי את הסיומת הפדגוגית שלו בתרועת קרשנדו, תוך כדי שהוא מנופף בקרפיון, עד שממש הייתי צריך לזוז הצידה.
זה היה רגע בהיר להפליא. כבר הרבה זמן שאני חושב על עולם ההשוואות הפרועות שהשתלט על השיח הישראלי, ונדמה לי שאפשר כבר לפצח את הנוסחה. ככל שאתה יותר אבוד, ככל שהטיעונים שלך הולכים ומאבדים כל אחיזה במציאות, כך תלך ותגבר הנטייה שלך לפזר השוואות בלי חשבון ובלי פרופורציה. ההשוואה תמיד תנסה לצלוף אל המטרות הקיצוניות ביותר - השואה, למשל. אם אתה דתי, אתה תלך דווקא על העבירות החמורות ביותר. כל דבר הוא שפיכות דמים. או עבודה זרה. או גילוי עריות. אבל בסופו של דבר, אתה בחיים לא תסתפק בהשוואה. כמעט תמיד אתה תלך צעד אחד נוסף ותגיד "זה יותר גרוע מ... (הנאצים/עבודה זרה/השואה/סרטן/רצח רבין)". מדובר בהתמכרות, וכמו נרקומן כבד, גם אתה תמצא את עצמך מעלה עוד ועוד את המינונים.
בכל הנוגע לעולם הדימויים, המאגר הנאצי על כל ספיחיו וגרורותיו, שמות דמויותיו ומחנותיו ועוזריהם - כמובן עוזריהם - הוא מחוז השוואה נחשק במיוחד. היו זמנים שבהם נהגנו לשמור את הדימוי הזה לרגעי שיא קיצוניים במיוחד, כמו - סליחה על ההשוואה - בונבוניירה נדירה שממתינה עד עובש לאורחים האלה מחו"ל שלעולם לא יגיעו. כרגע, בכל אופן, לא נותר עוד דבר גדול או קטן שאי אפשר להשוות אותו לשואה. ואם לא שואה, אז איראן. או הדבר הזה שמכונה "משטרים אפלים".
כששמאלני־קצה קורא לך "פשיסט", הוא מתכוון לומר "אני חולק על דעתך". כשדתי ימני מטיח בך "בוגד", הוא רומז לכך שיש לו תחושה שבחיים לא היית מצביע למוטי יוגב או מיישב גבעה. בעולם החרדי להגיד על מישהו "נאצי" זה כמו להגיד "הוא לא מוצא חן בעיניי כל כך". דבר דומה קורה כידוע בשיח הטבעוני. חסידי המזון הבריא משתמשים בדיוק כך במילה "רעל". קמח לבן הוא רעל. מטוגן זה יותר גרוע מרעל. וציאניד זה בטוח יותר טוב מנקניקייה, כי ציאניד זה לפחות אורגני.
יודעים מה, לפעמים נדמה לי שהכל בעצם עניין של קראנצ'יות. מילים בוטות עושות שמח בפה. הערך היחיד במילון החרדי שמצליח לתת פייט כלשהו לדרגת הנפיצות של "נאצי" הוא המילה "רפורמי" - שבקושי מייצרת איזשהו רטט באוזן הישראלית החילונית. מכיוון ששתי המילים הנוראיות האלה באות לא פעם בתוספת הפתיח "ניאו", נהוג ברגעי התלהמות לוהטים במיוחד להדגיש דווקא את ה"ניאו" כאילו גם המילה הקטנה הזאת עשויה מדינמיט. מה דינמיט? יותר גרוע מדינמיט!
• • •
ועכשיו לעניין אחר לגמרי. הזכרתי קודם לכן את מופע הדגלנות בכנס עיתון "הארץ" שנערך ברוח השיר "כל 'הארץ' דגלים דגלים" וללא ספק גרר את הטעם הטוב למקום שבו האנתרופולוגיה פוגשת את הפרוקטולוגיה. אני יכול לחשוב על כמה סיבות טובות לא להזכיר בכלל את הפרובוקציה הדלוחה הזאת שגרמה לנוכחים באולם רגע נדיר של הסכמה עם מירי רגב. אין דבר יותר פאתטי מאשר קלישאות של מחאה. כל העניין עם אמנות שוליים ואוונגרד הוא התיעוב כלפי תבניות קלישאיות וחבוטות, ומה שקרה שם היה דוגמה מופתית לבדיחת קקי־פיפי משומשת בהצגת סיום של תיכוניסטים סתומים במיוחד. עדיף באמת היה לשתוק ולא להזכיר את העניין.
אבל מכיוון שכולם מדברים על אמנות ומאבק, חייבים להעיר דבר אחד קטן. אילו בכנס עיתון "בשבע" היה עולה לבמה אמן מחאה דתי ומבזה - באופן מקורי או חבוט - את אחד מסמלי האיסלאם, לא היינו מסתפקים בשריקות בוז, אלא קוראים לזה פשע שנאה. אילו היה מבזה את דגל הקהילה הלהט"בית, איש לא היה מדבר בכלל על אמנות.
מי שינסה לטעון שההבדל הוא שאת המיצג הזה עשה אמן (ולכן מדובר מקסימום בעבודת אמנות לא מוצלחת), ואילו את המפגן ההוא עשה פושע שנאה (ולכן צריך להגיש תלונה למשטרה) אומר דבר מסוכן. הוא אומר שאמנות היא לא דבר בזכות עצמו, אלא היא מה ש"אמנים" עושים. ומי, אם כן, יקבע מי נחשב "אמן"?! העיתון שלי או העיתון שלך?!
(איור: עציון גואל)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו