נסעתי לפגישה בירושלים.
לכאורה אין פה שום דבר לכתוב עליו הביתה, ובטח שלא לעיתון: סתם איש שנוסע לפגישה בעיר הבירה של המדינה שהוא חי בה. אבל כל מי שגר בישראל או בעולם בשנים האחרונות יודע שאין שום דבר סתמי בביקור בירושלים. באחד השירים היפים והפחות מוכרים שלו שר גידי גוב: "כל דבר שאתה עושה אתה פוליטי, אין בכלל דבר שלא יוצא פוליטי". למרות שאת המילים כתבה בכלל המשוררת הפולנייה שימבורסקה (סליחה על היאיר־לפידיות), השיר הזה לגמרי נשמע כאילו נכתב על ירושלים. הכל פוליטי בעיר הזאת, אפילו ההחלטה דרך איזה כביש נוסעים, איפה עוצרים ומה אוכלים.
• •
כמעט שעתיים(!) ארכה הנסיעה מתל אביב לבירה בבוקרו של יום באמצע השבוע, הודות לעבודות על הוספת הנתיב בכביש 1, שכנראה יסתיימו בדיוק כשיצטרכו להוסיף עוד נתיב. כשנכנסתי סוף סוף לעיר, נזכרתי למה נוהגים לומר "לשנה הבאה בירושלים הבנויה": זה בערך פרק הזמן שלוקח למצוא כתובת בעיר הזו. בחיי, לא משנה כמה פעמים כבר הייתי בה, ירושלים נראית כל כך מסובכת למבקר מבחוץ, שנדמה שתשעה מכל עשרה בתי עסק בעיר נסגרים כי בעל העסק לא מוצא אותו.
הפעלתי את הגברת בווייז, בתקווה שהיא תיקח אותי למחוז חפצי ולא למחוז קלנדיה, או לפחות שתזהיר אותי בזמן ("ייתכן לינץ' בצד הדרך, מחשב מסלול מחדש"). האמת, קשה להאשים אותה. אם אנחנו בעצמנו לא יודעים מה הולך בעיר הזאת, מה אנחנו רוצים מתוכנת ניווט?
לבסוף, אחרי שתי פניות לא נכונות ושלוש פניות פרסה חוקיות (אני מקווה), הגעתי אל היעד: בניין משרדים בשכונה מוכרת, על התפר שבין מערב העיר למזרחה. אחסוך מכם את הפגישה עצמה - שיחה מקדימה לפני הופעה לגוף עסקי כלשהו, מה שמשום מה מכונה בפי אמנים "חלטורה" ובפי מנהל הבנק שלהם "החיים עצמם". אבל כן אספר לכם שמתישהו במהלכה נתקפו הנוכחים רעב.
"בא לך חומוס? אני מכיר מקום מצוין, קצת הליכה אבל לגמרי שווה את זה", הציע המארח, ואני מייד הסכמתי - אין כמו טיול קצר באוויר בשביל הבריאות, במיוחד אם בסיומו מחכה צלחת של חומוס־פול־ביצה.
כשיצאנו לרחוב, התמלאו הריאות בבת אחת במשאב היקר ביותר של ירושלים: האוויר. נקי, קריר ומרגיש כל כך לא מכאן. הלכנו במעלה הרחוב, עוברים בין בתי יוקרה משופצים לבין חורבות שנראו כמו משהו ש(לכאורה) ענבל אור התחילה ולא סיימה. פתאום, בקצה אחת הסמטאות נגלתה מתחתינו העיר העתיקה כולה.
נעצרתי לרגע להביט, וחוץ מהנוף המרהיב הבחנתי בעוד משהו: ממעוף הציפור אי אפשר כמעט שלא לשים לב עד כמה מחולקת העיר שחוברה לה יחדיו: הנה חילונים והנה דתיים, הנה גברים והנה נשים, הנה ערבים והנה יהודים. כאילו מישהו למטה הפריד לרגע את כולם לקבוצות לפני שהמציאות תחבר אותם שוב בפלונטר מסובך, שכבר שנים אין מי שיצליח להתיר.
"אין לכם נוף כזה בתל אביב, אה?" שאל אותי המארח, "מפקד הטיול", והמשיך ללכת. "בֶּגָלה חם! בגלה חם!" צעק איש מבוגר, שלדעתי מחזיק בעבודה הזו עוד מתקופת הורדוס. ביד אחת היה לו מוט עץ עגול שמסביבו מגדל בייגלה עצום, וביד השנייה גזרי עיתונים מקופלים, שבתוכם זעתר טחון. כמעט התפתיתי, אבל מייד נזכרתי באחד מעקרונות צה"ל: דבקות במשימה לאור המטרה - והמטרה היתה החומוס.
הלכנו עוד קצת, עד שנכנסנו לכוך שהיה קטן כמו דירת שותפים בתל אביב. את פנינו קידמו חמישה שולחנות, קירות חשופים ומלצר, שדחק בכולם לסיים ולפנות את המקום לבא בתור. בזכות הפרוטקציה של מפקד הטיול הושיבו אותנו די מהר, ואני התפניתי לבחון את יושבי השולחנות כדי לגלות שהחלוקה לקבוצות, שהיתה כל כך ברורה מהמבט העילי על העיר, התבלגנה לגמרי. למעשה, המכנה המשותף היחיד לכל מי שישב ואכל סביב שולחנות העץ הירוקים והפשוטים היה רעב וחיבה לחומוס טוב.
והוא באמת היה טוב. לא יודע אם הכי טוב - קצת נמאס לי מריאליטי־הניגובים הזה, שמשום מה אין ישראלי שלא משתתף בו, אבל החומוס היה לגמרי ברמה שהצדיקה את ההליכה שעשינו. בזמן שהתלבטתי עם עצמי אם הביטוח הרפואי שלי מאפשר לי להזמין עם החומוס והפיתות גם צלחת צ'יפס, שמעתי צליל סירנה מבעד לחלון הפונה אל הרחוב, וארבעה לוחמי מג"ב חצו את המדרכה בבהילות. לרגע חששתי שכולסטרול זה לא מה שיהרוג אותי בארוחה הזו, אבל המקומי מיהר להרגיע בחיוך: "אל תדאג, זה רגיל פה". השבתי לו חיוך, וחשבתי לעצמי שיש דברים שהכי נורא זה להתרגל אליהם.
"תרצו עוד משהו?" שאל אותנו המלצר ולא ממש חיכה לתשובה כשהניח לנו על השולחן פתק עם החשבון. שילמנו ויצאנו בחזרה לאוויר הירושלמי, שעכשיו כבר לא היה קריר, אלא פשוט קר.
• •
שעה אחר כך כבר הייתי שוב באוטו לכיוון תל אביב. בדרך כלל, הדרך חזרה מרגישה קצרה יותר מהדרך הלוך, אבל כנראה הכלל הזה לא תקף אחרי צלחת חומוס. ובכל זאת, למרות החומוס המצוין, למרות הפגישה המוצלחת ולמרות שהיה יום נחמד מאוד בסך הכל, לא הצלחתי להשתחרר מהמחשבה שהיה בו משהו מעיק. לא בגלל מה שקרה בו, אלא בעיקר בגלל מה שלא קרה וכל הזמן ריחף מעל. מעניין אם מתישהו ביקור בירושלים יהיה סתם ביקור בירושלים. סתם איש שנוסע לפגישה בעיר הבירה של המדינה שהוא חי בה. ככה סתם.
nusshayom@gmail.com(איור: יובל רוביצ'ק)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו