זה השבוע האחרון של אוגוסט, וכוויות השמש שלי גורמות לי לעקצוץ בזמן שאייבי נכנסת עם המכונית לרחוב שבו גדלתי, אל עבר הבית שבו נולדתי. כשהרדיו דולק, אייבי שרה. כשהוא כבוי, היא שורקת – והיא שורקת רע. אני כמעט מזהה את המנגינה, אבל לא ממש מצליח לתפוס אותה. הצד השמאלי בפנים שלה מצולק בגלל תאונה בילדות – הקווים לבנים עכשיו, אבל החריצים והעיוותים בולטים – וכשהיא שורקת, הצלקות מתכווצות ומעמיקות. אם זה משפיע או לא על השריקה שלה, אני לא יודע, אבל אם השירה שלה היא סימן למשהו, אז היא פשוט חירשת לצלילים ולגמרי לא מודעת לעובדה הזאת.
אנחנו ביחד פחות משלושה שבועות, אז קצת מוקדם מדי לערוך רשימה של "עשרת הדברים שאני הכי אוהב בחברה החדשה שלי". אבל אם היתה לי נטייה לזה, השריקה הצורמת של אייבי היתה במקום האחד־עשר. ואם אנחנו כבר בעניין של רשימות, אז גם קצת מוקדם מדי ל"פְּגוש את המשפחה". אבל הנה אנחנו, דקה מהבית.
"תתכונני," אני אומר.
אייבי מסתובבת אלי. "אָה?"
"המשפחה," אני אומר. " הם קצת... את יודעת."
"אל תדאג", היא אומרת. "הייתי כבר בסרט הזה. המון פעמים, מאות פעמים." והיא מחייכת לעצמה.
"מצחיק. אבל לא לך אני דואג."
אנחנו מתפתלים עם הכביש, והבית של אבא מופיע מולנו.
אף פעם לא נעצרתי על המראה של בית הילדות שלי. הוא היה שם מאז שנולדתי, ולא התעכבתי עליו יותר מאשר על כפות הרגליים שלי – אולי פחות. אבל היום, עם אייבי לצידי, אני מודע לסתמיות שלו, לבנליות, לכל מה שהוא לא. בתים ויקטוריאניים, כמו זה שאני גר בו בלונדון, הזמן משביח אותם, מעניק להם אופי ומכובדות.
כריכת הספר (ספרי עליית הגג וידיעות ספרים)
אבל בתים כמו שלי, שנבנו בשנות השישים והשבעים, מתבלים כמו פועלים זקנים, מתכערים עם הזמן והמאמץ והעשן והאכזבה. אולי לא כוויות השמש הן אלה שגורמות לי להרגיש עקצוץ. אולי זה הסנוב שבתוכי. אני מסתכל על אייבי והיא מחזירה מבט ומרימה את הגבות תוך כדי שהיא נעצרת לפני הבית ברחוב רוז פארק . ותשכחו מהבית, חכו עד שהיא תראה את המשפחה.
הם בטח הסתתרו במארב, כי עוד לפני שאייבי מספיקה לכבות את המנוע, אבא שלי, אחותי, גיסי ושתי האחייניות שלי נשפכים מהבית. אני מנפנף ביד, מחייך, פולט "היי" דרך השמשה הקדמית, אבל אף אחד לא מעיף מבט לכיוון שלי. הם עומדים בשורה באמצע הכביש, והפנים שלהם זורחות מהתרגשות כשאבא שלי פותח את הדלת של
אייבי כאילו היא איזו VIP. התאומות, אימֶגִ'ין ורוזָלינד, הן רק בנות עשר, אז אני יכול לסלוח להן שהן רוקדות בחוסר סבלנות ונדחפות לתפוס מבט יותר ברור על החברה שלי )הרגשה טובה להגיד: חברה(.
אבל הגיל של אחותי ואבא שלי ביחד הוא כמעט מאה שנים, והם מתנהגים כמו אימבצילים. ואז אני קולט מה אייבי שרקה: It Must Be Love
היא יוצאת מהמכונית ישר לחיבוק דוב מאבא שלי. אני עושה העוויית התנצלות כשהוא מרים אותה באוויר, ואייבי או קורצת אלי או מתכווצת – הפנים שלה מעוכות על הצוואר של הזקֵן שלי אז קשה לזהות מה זה בדיוק. כשאני מחליק החוצה מהמכונית בלי שאף אחד ישים לב אלי, אני קולט שאולי לא זיהיתי נכון את השריקה של אייבי. ככל שאני חושב על זה יותר ככה אני יותר משוכנע שזה היה " "House of Fun" או אולי אפילו "Embarrassment". מה שזה לא היה זה בטוח של להקת "מֶדנֶס".
בזמן שכולם עברו מהכביש אל תוך הבית הוצאתי את התיקים מתא המטען, גררתי אותם לקומה השנייה בבית, השתנתי, הרתחתי מים והכנתי קנקן תה.
"יש תה בקנקן," אני אומר כשכולם זורמים למטבח.
"יש לנו יין?" מריה שואלת.
"אני מניח ששמפניה זה בסדר?" אבא אומר ופותח את המקרר במפגן מביך.
"וואו," אייבי אומרת.
"נו," אבא אומר, " זה אירוע מיוחד, לא? תביא את הכוסות, בן."
והוא לוקח את אייבי לסלון.
מריה נשארת איתי לעזור לי לשטוף את האבק מחמש כוסות שמפניה. " היא נראית נחמד," היא אומרת בחיוך זחוח.
"כן. איפה הֶרמָיוֹנִי? " אני אומר, וסוטה מהסרקזם הבלתי נמנע (מה היא מוצאת בך?) של אחותי הגדולה.
מריה לא היתה עדיין בת שש־עשרה כשהיא ילדה את האחיינית הכי גדולה שלי. אמא נפטרה פחות משנה לפני כן, ולתינוקת הֶרמָיוֹנִי היה חלק חשוב בשיקום הקבוצתי שלנו. בשש השנים הראשונות לחיים שלה )עד שמריה פגשה את הֶקטור והתחתנה איתו( אני מניח שהייתי בשביל הֶרמָיוֹנִי יותר אבא מדוד. ויותר מעשר שנים אחר כך אני ממשיך לחשוב עליה יותר בתור בת מאחיינית.
"יש לה דייט חם," מריה אומרת.
"את צוחקת! איך הוא?"
מריה מושכת בכתפיים . "קצת יותר טוב מחתיכת החרא האחרונה שהיתה לה."
"זה לא קשה. קיוויתי שהיא תהיה פה."
"אין לך סיכוי להתחרות באהבה חדשה."
"יש כאלה שחושבים אחרת "אני אומר. " קדימה, בואי נציל את אייבי מאבא."
כשאנחנו מגיעים לסלון, אבא כבר הוציא את האלבומים של המשפחה. זאת הפעם הראשונה שאני מביא הביתה בחורה, שלא לדבר על אישה, ואני משער שכולם חיכו יותר מדי זמן לעשות את כל הדברים שעושים במצבים כאלה. אז אני לוגם מהשמפניה שלי ולוקח כמו גבר את הירידות שלהם על השיער, על הבגדים ועל התחת החשוף שלי לאורך השנים. החברה שלי בתשעה־עשר הימים האחרונים מטה לעברי את הכוס, מחייכת חיוך ביישני וקורצת.
אייבי ואני עובדים בתעשיית הקולנוע (במקרה שלי, פרסומות; במקרה שלה, כל דבר שאפשר לחשוב עליו), מה שאומר שאנחנו בעצם פרילנסרים. בארבעת הימים הראשונים שלנו ביחד לא יצאנו מהדירה של אייבי. שום דבר לא נאמר בצורה מפורשת, אבל נראה שהגענו להסכמה שבשתיקה לא לצאת מהדלת עד שזה כבר יהיה בלתי נמנע, בגלל שהבנו (והבנו שכל אחד מאיתנו מבין) שאחרי שהבועה תתפקע לא תהיה דרך חזרה להסתגרות האינטימית המטופשת של "הימים הראשונים".
כשמצרכי המזון התחילו להיגמר, שתינו את הקפה שלנו שחור ואכלנו טוסטים עם חורים; עשינו ארוחות של ביצים וביסקוויטים, כריכים עם חצילים ומיונז ופסטה עם רוטב מרק עוף. אייבי קראה ואני הסתכלתי על סדרות מתח בטלוויזיה הקטנה המחורבנת שלה. שיחקנו מונופול, שבץ־נא ודוקים, והשתכרנו מיין, אחר כך מוודקה, ובסוף מבקבוק אלכוהול ממקור לא ברור.
נמנענו להזמין כל דבר שהוא לא פיצה, כי ידענו אינסטינקטיבית שהשליחים מתאימים לתסריט הרומנטי רק אם הם נוסעים על קטנועים ולא על טנדרים של סופרמרקט. הסיכה בבלון הגיעה בצורת עבודה: אייבי היתה חתומה לעבוד על וידאו קליפ לאורך כל יום שישי. בדרך לצילומים היא הורידה אותי בדירה שלי, ביחד עם שקית מלאה בבגדים שלה, ונפרדנו בהתנשקות לוהטת מהסוג ששמור בדרך כלל לשדות תעופה.
רוב השבוע אחר כך היה תפוס בעבודה, אבל בילינו כל לילה ביחד; לפעמים נפגשנו במסעדה, בפעמים אחרות במיטה. בשבת השנייה שלנו העמסנו את הפיאט 126 שלי ונסענו בלי שום סדר יום או יעד. בילינו את הלילות בניו פורֶסְט, קוֹטְסווֹלדְס, יוֹרקְשֶר דֶלז ופִּיק דיסטְריקְט. הלכנו, אכלנו, נסענו, שתינו ופספסנו כל בוקר את הארוחה.
אתמול תפסתי שאנחנו שעתיים נסיעה מהבית של אבא שלי והייתי במצב רוח יותר מדי טוב מכדי לא לבקר. אייבי ואני נסענו בטח יותר משמונה מאות קילומטרים בשבוע האחרון. אייבי שרה עם הרדיו והאכילה אותי M&Ms ממושב הנוסע, ואני, כשהתחלפנו, האכלתי אותה בסוכריות Skittles אבל היה משהו שונה בנסיעה לכאן היום. אני יכול אפילו לזהות את הנקודה שבה האווירה השתנתה.
עצרנו בכפר קטן לחטוף משהו ולהסתובב בחנויות. אייבי הלכה ל"בּוּטְס" לקנות "מברשת שיניים וכאלה", ואני קפצתי לסופרמרקט המקומי. נפגשנו בחזרה במכונית, אייבי עם שקית מלאה בתמרוקים ואני עם שקית מלאה באוכל ובקבוקים נוֹקשים. ומהרגע הזה ואילך משהו... התפקשש.
לא משהו מאוד בולט, אבל אייבי היתה בהחלט יותר מאופקת. היא שרה בפחות התלהבות, לא שיחקה "אני מרגל", לא לחצה את הברך שלי בחיבה האגבית שהתחלתי להשתוקק אליה. אולי היא נלחצה מהפגישה עם המשפחה. ומול החקירה הנוכחית, מי יכול להאשים אותה?
אבא רוצה לדעת איפה ההורים של אייבי גרים, איך קוראים להם, אם הם הולכים לכנסייה. הקטור שואל אם מְאפּרות מרוויחות הרבה כסף, אם יש לה רואה חשבון, אם יש לה אתר, אם היא פגשה פעם את מדונה. התאומות רוצות לדעת אם יש לה אחיות, אחים, בעלי חיים, אם היא מעדיפה כלבים או חתולים, אם היא היתה רוצה להיות בתולת־ים, פיה או נסיכה. מריה רוצה לדעת איפה אייבי קנתה את החפתים שלה, איפה היא הסתפרה, אם היא תמיד היתה עם שיער ארוך, מה היא מוצאת בי?
"שנינו" מאת אנדי ג'ונס רואה אור בימים אלה בהוצאת "ספרי עליית הגג" ו"ידיעות ספרים", בתרגום מאנגלית של שמעון בוזגלו
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו