הבמה הקטנה מוארת באור חיוור. ליא קניג בת ה־86 זולגת לתוך כיסא מפלסטיק. יהודה אפרוני בן ה־85 נעזר במקל הליכה, מתקדם באיטיות אל עבר קדמת הבמה. מרים זוהר בת ה־84 מדפדפת בין דפי המחזה, מקמטת את מצחה בניסיון לשנן את שורות הפתיחה. ואילן דר, רק בן 79, תולה מבט עייף באוויר.
הבמאי, רועי הורוביץ, מבקש לבצע הרצה של ההצגה, וכל הארבעה פוצחים בטרוניות. זה שעתיים שהם בחזרות על הבמה, שעת הצהריים כבר מתקרבת, הגיע הזמן לחזור הביתה!
אבל כשפנסי התאורה נדלקים וברקע מתנגנת מוסיקת הפתיחה - העייפות, בעיות הזיכרון וקשיי השמיעה נעלמים כלא היו. הם זוקפים את הגב, שרים, רוקדים, מרגשים. חושפים את הכריזמה הבימתית, את חושי המשחק החדים והמדויקים ואת הניסיון, שמגיע במצטבר ליותר מ־200 שנה.
הם משחקים שני זוגות נשואים, חברים ותיקים, במחזה "הרביעייה", שיעלה בבכורה בתיאטרון הספרייה ברמת גן ביום חמישי הקרוב. וכמו בהצגה, כך במציאות, הם ארבעה חברים ותיקים שצועדים ביחד עשרות שנים, לא פוסחים על שום קלאסיקה.
"אנחנו שומרים על קשר קרוב כל השנים", מספרת קניג. "מה שיפה הוא שהמחזה הזה מזכיר את הידידות בינינו. תמיד אומרים ששחקנים אוכלים אחד את השני. אז הנה, מגיע גיל שבו מפסיקים לאכול אחד את השני ומתמקדים בלחבב אחד את השני".
אז יש חברויות בעולם התחרותי הזה?
"בטח", משיבה מרים זוהר. "ליא כרגיל מגזימה. לא תמיד אוכלים אחד את השני. אני לא זוכרת שקינאתי בה או בשחקניות אחרות. חייתי את החיים שלי".
ליא: "כבר הרבה זמן לא שיחקנו ביחד, מאמא'לה".
מרים: "אבל אנחנו חברות מחוץ לבמה. נסענו ביחד לחופשות, לחוץ לארץ. מדי פעם אנחנו זוללות ביחד ארוחות צהריים, בלי שאף אחד יראה. בשבתות אנחנו הולכות לאכול פיצות במסעדה בתל אביב. וזה טעים שם, להשתגע. פיצות ענקיות, דקיקות, עם סרדינים ודברים טובים. אנחנו כל כך אוהבות את זה. חיים פעם אחת. צריך לזכור את זה".
יהודה: "שמעתי על ליא הרבה לפני שעלתה ארצה. היא היתה אגדה".
ליא: "אגדה שמגדה".
אילן: "מאמי, את אייקון. עד היום אנשים מגיעים להבימה ואומרים בקופה, תנו לי זוג כרטיסים לליא קניג. לא יודעים מה שם ההצגה, רק יודעים שאת משחקת בה".
ליא: "בגילי מגיע לי שזה מה שיגידו. הגיע הזמן".
יהודה: "תמיד ידעו. כולנו שומעים הרבה את המשפט 'גדלנו עלייך'".
ליא: "אני חושבת שמי שלומד עכשיו משחק לא כל כך גדל עלינו, אני מצטערת להגיד את זה. בתי הספר לא מלמדים את ההיסטוריה של התיאטרון הישראלי. אמנם ההיסטוריה די קצרה, 100 וקצת שנים. אבל הצעירים, הם בכלל יודעים משהו על הבימה?"
יהודה: "את צודקת. בהבימה יש שחקנים צעירים שלא יודעים מי היו מייסדי התיאטרון, וכשהם נכנסים לאולם רובינא, אין להם מושג מי היתה רובינא. עד כדי כך".
ליא: "ומחר לא יידעו מי אנחנו, ידידיי. ישכחו גם אותנו".
אילן: "זה חלק מהעניין. שוכחים גם את הענקים ביותר".
ליא: "באנגליה לא תמצא סטודנט אחד שלא יודע מי זה לורנס אוליבייה. ואצלנו לא מכירים שחקנים גדולים שפרשו לפני עשר שנים".
אילן: "אם נשאיר אחרינו הרבה כסף ויקראו על שמנו אולם, אולי יזכרו אותנו".
מרים: "אז עשו לקלצ'קין אולם. מישהו זוכר מי הוא היה? ואם פעם בשנה זוכרים, יוצאים מהאולם ומייד שוכחים. אכפת לשחקן צעיר לדעת מי היה קלצ'קין? לא. הוא אפילו לא שואל".
ליא: "בבית צבי יש תמונה שלי כשאני קוגלגרית, יחד עם שרגא פרידמן. מישהו מהצעירים יודע מי מצולם בתמונה הזאת? מזל שרשמו את השמות שלנו מתחת".
מרים: "לי אין תמונה שם. אפילו בהבימה אין תמונה שלי. 45 שנה שיחקתי בהבימה, ואין תמונה אחת שלי על הקירות".
יהודה: "זה כבר פוליטי, כי את עזבת את הבימה".
מרים: "אבל לא עזבתי בריב. ונניח שהיו לי ויכוחים עם המנהל (יעקב אגמון; נ"ל), זה אומר שלא צריך להזכיר אותי? רק תמונה אחת אני מבקשת, זה הכל".
ליא: "יוסי גרבר אמר לפני שנפטר: 'אני יודע שלא יזכרו אותי'. והוא צודק. לא יזכרו אותו ולא אותנו".
מרים: "אתם יודעים, פגשתי את גרבר ארבעה ימים לפני שהוא נפטר, והוא אמר לי: 'מרים, בואי נעשה משהו ביחד'. אמרתי לו: 'בשמחה, אבל בוא נמהר, אין לנו הרבה זמן'. והתכוונתי לעצמי, שלי לא נשאר הרבה זמן לחיות. מי ידע שיחלפו כמה ימים והוא לא יהיה".
מה מעורר בכם מוות של חברים קרובים?
יהודה: "זה עצוב מאוד. כל אחד שנפטר הוא אוצר עשיר של זיכרונות, שנעלם בבת אחת".
אילן: "חבר'ה, זה חלק מהעניין. למות זה חלק מהחיים. מה קורה לכם? ובזמן האחרון למות זה מאוד באופנה".
מרים: "אני מקווה שאנחנו לא נהיה אופנתיים בקרוב".
אילן: "אין מה לעשות, צריך לפנות מקום לאחרים. בתי הספר למשחק מצמיחים 300 תלמידים בשנה".
ליא: "ואם ייצאו ממחזור אחד חמישה־שישה שחקנים טובים, זה יהיה הישג. בואו נהיה דוגרים: כולנו כבר עשינו את הקריירה. עכשיו זה הכיף. המפגש הזה בין ארבעתנו על הבמה קסם לנו. החברות הזאת שקיימת בינינו היא מיוחדת.
"אני לא יודעת אם היום הדור הצעיר יודע לשמר ולייחד חברות כזאת. אנחנו גדלנו אחד עם השני ואחד ליד השני. היינו קרובים מאוד. לא בהודעות בטלפונים. ממש חברוּת".
מרים: "לקחנו את הפרויקט הזה רק בשביל הכיף והחברות. כולנו עסוקים בדברים אחרים, אין לנו זמן".
אילן: "גם כסף לא ממש מקבלים פה. מדובר בסוג של התנדבות. אבל מה לעשות, יש מעט מאוד שחקנים בגיל שלנו שעדיין חיים ויכולים למלא את התפקידים האלה. מתים פה כמו זבובים בזמן האחרון.
"לכן חשוב להבהיר לקהל שימהר להגיע להצגה. אנחנו לא נעשים צעירים יותר".
• •
בחודש יוני האחרון נסעו קניג ורועי הורוביץ לניו יורק, לצורך השתתפות בפסטיבל תיאטרון יידיש. הורוביץ (46) ביים את קניג בשתי הצגות בהבימה, "לא ביום ולא בלילה" ו"משהו טוב", ונוצרו ביניהם קשרים קרובים, חרף 40 השנים שמפרידות ביניהם.
"באחד הערבים בניו יורק מצאנו את עצמנו במועדון סקס", הוא מספר. "סחבתי את ליא לראות הצגה באוף אוף ברודווי, ולא ידעתי שזאת הצגה על סקס שמוצגת במועדון סליזי במיוחד".
ליא: "אני מאוד נהניתי שם. היה יופי של ערב".
רועי: "ישבו מאחורינו כמה ישראלים, שמייד ביקשו להצטלם סלפי עם ליא. אמרתי לה: 'אל תעשי את זה, את קוברת לך את הקריירה'. והיא אמרה: 'להפך!' היתה מבסוטה לגמרי והתגלגלה מצחוק".
באותו ביקור פגש הורוביץ את חברו, המחזאי האמריקני דן קלאנזי, שסיפר לו שבדיוק סיים לכתוב מחזה לארבעה שחקנים בני 80. "הוא נתן לי את הטקסט, וליא ואני קראנו אותו ביחד במטוס בחזרה לארץ. כבר באוויר היה ברור לנו שהולכים על זה".
משננים טקסטים ביחד. "מגיע גיל שמפסיקים לאכול אחד את השני ומתמקדים בלחבב אחד את השני" // צילום: קוקו
זה עבד בשיטת "חבר מביא חבר". קניג הביאה את זוהר ואפרוני. זוהר הביאה את דר, שבמרוצת 20 השנים האחרונות הירבה לשחק את בן זוגה בהצגות שונות בתיאטרון בית ליסין. דר הביא את אשתו, רות (75), שתעצב את התפאורה והתלבושות. החזרות להצגה היו מוצפות בזיכרונות, רכילויות, בדיחות ביידיש ותלונות על איברים דואבים.
קניג מספרת שהיה חשוב לה במיוחד לשכנע את אפרוני להשתתף בהצגה, לאחר שנעדר במשך שנים מבמות התיאטרון, אחרי קרוב ל־60 שנות משחק, מרביתן בהבימה.
"היתה לי מנופאוזה", הוא צוחק. "ההצגה האחרונה שבה שיחקתי היא 'קומדיה של טעויות' בתיאטרון באר שבע, ב־2009. מאז לא שיחקתי.
"ליא הציתה לי את החשק לבמה, שכבר דעך. כשאתה לא בעניינים אתה דועך, מאבד את הביטחון, חרד. בלאו הכי חרדה תמיד מלווה את רוב חיי, בין שאני משחק ובין שלא. וגם הגיל עושה את שלו. לחזור לבמה עכשיו, ככה, זאת זכות גדולה. הקאסט הזה הוא בלתי רגיל, קאסט שכל אחד משווע לו. זה עורר בי את התיאבון. החברים האלה יעזרו לי להחזיק מעמד על הבמה".
עלילת ההצגה, המלאה בהומור ובתובנות חיים, מלווה את שני הזוגות מראשית היכרותם כצעירים, לאורך תחנות חייהם השונות. יש דמיון רב בין הדמויות במחזה לבין השחקנים.
דמותו של אפרוני, למשל, חולה בשלב מסוים בסרטן. "יש לי סרטן בפרוסטטה, גם בהצגה וגם בחיים", הוא אומר. "אותו סיפור ואותן בעיות. לא רואים עלי?"
מרים: "אין מה לראות, יהודה, אתה נראה מצוין".
אילן: "אתה תהיה בסדר, יהודה. האדרנלין בהצגה יבריא אותך".
ליא: "אנחנו נדאג לזה שאתה תהיה איתנו לעוד הרבה זמן".
יהודה: "הם מאוד מעודדים אותי, כל הזמן, אם כי בהצגה יש אמיתות מאוד קשות שאני מבטא. הרופא אומר לי שאם אקבל את הטיפול הכימותרפי, יהיו לי שנתיים לחיות, ואם לא אקבל יישארו לי שנה, אולי שנה וחצי. אני ואשתי בהצגה, מרים, בוחרים באפשרות השנייה, כי אנחנו רוצים איכות חיים. אנחנו נזכרים בשורות השיר, 'הלוואי שאהיה בחיים כשאמות'. הטיפולים גורמים לך להרגיש מת כשאתה עדיין חי".
ליא: "בעלי, צבי, מת מהמחלה הזאת, ויהודה ואשתו רבקה ליוו אותי כל הדרך. מרים היתה איתי בחדר כשצבי נפטר. אז באמת שהחיים והבמה מתערבבים מול העיניים שלנו".
• •
קניג, כלת פרס ישראל לתיאטרון, מופיעה בימים אלה בשלוש הצגות בהבימה: "משהו טוב", "פתאום הגיע סתיו" ו"מה עושים עם ג'ני?". בקרוב יעלה סרט חדש בכיכובה, "קמטי צחוק", ובפסח הקרוב היא תעלה, לראשונה בחייה, הצגת יחיד לילדים, "סבתא חבל על הזמן", שמביים הורוביץ ותפתח את פסטיבל הצגות הילדים בחיפה.
זוהר, אף היא כלת פרס ישראל, עזבה לאחרונה את בית ליסין אחרי קרוב ל־20 שנה ועברה לתיאטרון הקאמרי, שם היא משחקת בהצגה "על האש", שביים דרור קרן. "לא עזבתי בריב", היא אומרת, "פשוט לציפי (פינס) לא היה שום דבר בשבילי, והקאמרי מאוד רצו. עוד מעט אני אלך לדבר איתם שייתנו לי עוד הצגה, נראה מה יש להם להציע".
היא מופיעה גם בתיאטרון היידישפיל, בהצגה "מועדון האלמנות העליזות". סרט בכיכובה, "ציפורי חול", יעלה בשבוע הבא בבתי הקולנוע.
דר משחק בימים אלה בשלאגר "אילוף הסוררת" של בית ליסין, שמציג בכל רחבי הארץ, "רק בתיאטרון הצפון בקריית חיים אנחנו נותנים 26 הצגות".
אז עולם התרבות לא מנותק מהפריפריה, כמו שטענה שרת התרבות?
אילן: "שרת התרבות מוזמנת להצטרף אלינו לוואן ולראות בעצמה שאנחנו נוסעים יותר מחוץ לתל אביב. ערב ערב אנחנו עוצרים בקניון אם הדרך ליד מכמורת, ואנים מלאים בשחקנים, עושים הפסקה לפני המשך הנסיעה לצפון".
מרים: "אנחנו עושים המון נסיעות, המון. והנסיעות האלה הורגות. היינו עכשיו בערבה עם 'על האש'. זה כל כך קשה ומעייף. כבישים איומים. אי אפשר לעקוף, וזה מפחיד. אם מישהו מולך עוקף, הוא נכנס בך. יש את הצעירים האלה, שלא חושבים פעמיים. עסוקים בטלפון ונוסעים הלאה והורגים".
ליא: "לגבי ההצגות בתל אביב ומחוצה לה, צריך להבין שזה עניין של קניינים. זה סיסטם. לכל יישוב בארץ יש קניין, שמחליט מה הוא קונה ומה לא. יש הצגות נפלאות שלא יוצאות החוצה, כי הקניינים מחליטים שזה לא בשביל הקהל שלהם. הם מחליטים אם בעפולה יראו את 'אדיפוס' וכמה ומתי, ובעצם משפיעים ככה על לוח ההצגות של התיאטראות הגדולים".
אילן: "והתיאטרון משגשג, בכל המדינה. בישראל מוכרים יותר כרטיסים לתיאטרון מאשר לכדורגל. ומחירי הכרטיסים עממיים, 50 שקלים, זיל הזול. בניו יורק זה 100 דולר".
ליא: "האולמות בתיאטראות מלאים, כל השנים. איפה עוד יש מקום בעולם שבערב אחד, בעיר אחת, שהיא בערך בגודל של שכונה בניו יורק, יש שלוש־ארבע הצגות בהבימה, שלוש־ארבע הצגות בקאמרי, לפחות שלוש הצגות בבית ליסין, ועוד הצגה בגשר ביפו? וחוץ מזה יש הצגות בבאר שבע, בירושלים, בחיפה, בדימונה, ב'תמונע', ועוד.
"לרוב התיאטראות הגדולים יש כמעט בכל יום הצגות מחוץ לעיר. ונבנים אולמות של מאות מקומות ישיבה. בקריית חיים יש אולם של 1,000 איש, ומעבר לפינה בקריית מוצקין 900 איש. ועוד כמה צעדים, בנשר וביקנעם, גם אולמות, שממלאים וממלאים.
"בארץ כזאת פיצק'לה אנשים מגיעים לראות, לאנשים יש מינויים, התיאטרון הוא חלק מהחיים פה. זה הישג ענק".
יהודה: "הבעיה עם מירי רגב, שהיא לא צרכנית תרבות. היא טענה כך בעצמה".
מרים: "אני עוד לא ראיתי אותה בשום הצגה".
אילן: "גם מירי רגב תתחלף. השרים מתחלפים ואנחנו נשארים. בינתיים לפחות. היו שרים שהשאירו חותם נפלא. שולמית אלוני, זבולון המר. ויש את הפופוליסטים. אז שיהיו פופוליסטים, הם מתחלפים".
מרים: "לימור לבנת היתה מגיעה לכל הצגה. גם עכשיו, כשהיא כבר לא שרה, היא ממשיכה להגיע".
יהודה: "היא צרכנית של תרבות, אוהבת תיאטרון".
אילן: "היתה בהלה כשמירי רגב נכנסה לתפקיד, אבל לא באמת מרגישים את ההשפעה שלה. אני בינתיים מקבל את המשכורת ב־9 בחודש, כל חודש. התקציבים לא נפגעו".
מרים: "אני חוששת שתהיה השפעה על חופש הביטוי. היא אומרת שמי שיהיה אנטי המדינה לא ייתנו לו כסף. נצטרך לעלות עם דגל לבמה? תיאטרון לא יכול לעשות דבר כזה. טוב, אני לא מספיק מבינה בזה".
• •
איך אתם מבלים את שעות הפנאי שלכם?
יהודה: "בל ייחשב לי ליוהרה וסנוביזם, אני אוהב לצפות בערוץ 95 באופרות, קונצרטים וסימפוניות. אני חוטא בזה. אשתי הראשונה היתה זמרת אופרה (אולי שוקן; נ"ל) והיתה אומרת לי שבגללה אני אוהב מוסיקה קלאסית ואופרה. ואני הייתי אומר לה: 'להפך, בגלל שאני אוהב את כל אלה, התאהבתי בך'".
ליא: "רוב הזמן אין לי זמן. אני תופסת אולי את החדשות בלילה. אם יש לי זמן ואני בבית, יש בטלוויזיה כל כך הרבה דברים לא מעניינים, שאני בעיקר עוברת בין התחנות. אם אני רואה משהו, אלה דווקא תוכניות על כל מיני המצאות ופטנטים וגאדג'טים. דברים שלא קשורים בכלל לעולם שלי".
אילן: "אני נהנה מ'גב האומה' ומ'ארץ נהדרת', ומהחדשות, שזאת בכלל הנאה צרופה. לפעמים אני פותח בלילה ערוץ 1 ורואה אנשים טובים שמתו כבר. אהוד מנור ומני פאר ושייקה אופיר. בסך הכל, בגלל שאני כבר לא צעיר, כשאני פותח טלוויזיה ושומע קולות, זה נותן לי ביטחון ואני נרדם מצוין".
את השידורים המחזוריים של "קרובים קרובים" אתה לא רואה?
"לא. רק מקבל 17 שקלים תמלוגים לכל פרק".
ליא: "תגידו לי, 'האח הגדול', מה זה הדבר הזה? אתמול ראיתי קצת. למה הם עושים את זה לעצמם?"
אילן: "עושים צחוק מעצמם. ראיתי קצת 'האח הגדול' השבוע בחדר האיפור, לפני הצגה, ונעשה לי רע. לוקחים אנשים ומגחיכים אותם. והם מסכימים, כדי להיות סלבס לרבע שעה ואולי להנחות אחר כך איזו תוכנית בטלוויזיה.
"וה'הישרדות' הזאת? מה זה? אוכלים ג'וקים בשביל להיות כמה דקות בטלוויזיה? גועל נפש. זה הכל לחם ושעשועים שנותנים לעם כדי שיסונוור ולא ישים לב שלא נעשה פה שום דבר בתחום המדיני.
"מצחיק אותי נורא שבשנים האחרונות מדינה שלמה מתעסקת באוכל ובזימרה. מה יש לכולם לאכול ולשיר כל כך הרבה? יש פה שלום? יהיה פה שלום? מה בדיוק אתם חוגגים?"
מרים: "האוכל הזה, בכל תחנה שאת פותחת, מקומם אותי. אני כל הזמן חושבת על הילדים שאין להם אוכל במדינה. אני הייתי במחנות, אני יודעת מה זה להיות ילד שאין לו מה לאכול. כל כך כואב לי כשאני פותחת טלוויזיה ורואה שמבשלים, או שמראים כל מיני שוקולדות. אני חושבת על הילד הזה שמסתכל על המסך והלב שלו יוצא, כי אין לו אוכל".
ליא: "אני לא חושבת שיש בארץ הזאת ילד שאין לו אוכל. אין דבר כזה".
מרים: "יש, ליא, אל תגידי שאין. זה לא נכון".
ליא: "אולי הוא לא אוכל את הדברים הכי טובים. אבל אני לא חושבת שבארץ ישראל יש ילדים בלי אוכל".
מרים: "באמת, ליא, על מה את מדברת? יש ילדים שמגיעים בכל יום לבית הספר בלי סנדוויץ'. יש חיילים שלוקחים אוכל מהבסיס בצבא ומביאים הביתה, כי בבית אין. וזה אוכל לא טוב.
"הנכדה שלי עובדת בזה בצבא. היא הולכת לחיילים הביתה, והיא יודעת שיש חיילים בלי אוכל. אל תגידי את זה. יש ילדים רעבים בארץ שלנו, וזה כואב מאוד".
ליא: "יש אנשים שאין להם מספיק, והם לא יכולים להתמודד עם מה שהם מרוויחים. אבל אני לא חושבת שיש ילד שחס ושלום מת מרעב".
מרים: "הוא לא מת מרעב, הוא רעב. זה מספיק. הלב שלי נקרע לשניים כשאני חושבת על זה. למה לא מחלקים פה את העוגה אחרת?
"יש לי שכן שהיה שנתיים שר בממשלה. בסך הכל שנתיים, והפנסיה שלו היא 43 אלף שקלים לחודש. רק פנסיה. ויש לו טלפון, ויש ביטוח בריאות.
"אני, לעומת זאת, יצאתי אחרי 45 שנה מהתיאטרון הלאומי, בדרגה הכי גבוהה שיש, עם פנסיה של 7,500 שקלים לחודש. אז ברוך השם, אני לא רעבה. אבל איפה האיזון? הפער הזה לא הוגן".
ליא: "ולי יש 4,000 שקלים פנסיה, כי הייתי פחות שנים".
אתם חושבים שנכון וחשוב שאנשי תרבות יביעו את דעותיהם החברתיות והפוליטיות בפומבי?
אילן: "אני מעדיף לשתוק, כי פעם דיברתי וחטפתי על הראש השמצות וקללות. איכס. בשביל מה? אתה מביע דעה ומותקף. מבחינתי, שבפוליטיקה יתעסקו הפוליטיקאים".
מרים: "נסענו לא מזמן עם הצגה של בית ליסין לקריית ארבע, או איזה יישוב מעבר לקו הירוק, והיינו צריכים ליווי של רכב מיוחד. כשהגענו, מייד הופיעה טלוויזיה לראיין אותנו, ואני אמרתי: 'סליחה, אני מקבלת משכורת כדי להגיע לפה. התיאטרון שלח אותי, אז נסעתי. את דעותיי הפוליטיות אני שומרת לעצמי וליום הבחירות'. לא רציתי להתבטא ולומר מה אני חושבת. כי תראי מה קורה לאלה שמדברים. מייד הופכים אותם לבוגדים".
אתם לא מתנגדים להופיע מעבר לקו הירוק?
אילן: "לא. ואנחנו פוגשים שם קהל מכמיר לב. הם כל כך רעבים לתרבות וכל כך אוהבים אותנו. זה שהם בחרו לחיות מעבר לקו הירוק, זאת בחירה שלהם".
ליא: "הייתי נוסעת בשמחה גם לרמאללה. אבל לא מזמינים אותנו".
• •
כמו שעל הבמה הם עוזרים זה לזה להיזכר בשורות שנשמטו מהזיכרון, גם במציאות הם מזכירים אחד לשני שמות, פרטים, חוויות משותפות. למשל, כשיהודה מספר שיש לו בן ובת מנישואיו הראשונים - ליאור (בן 61) וספי (בת 55), ובן נוסף, אורי (42), מבת זוגו השנייה, שאימץ את שם המשפחה אפרוני. כשהוא נשאל כמה נכדים יש לו הוא משתהה, וקניג נחלצת לעזור.
"נו, מה אתה מסתבך. לבן שלך יש שלושה, נכון? לבת שלך יש אחד, ולבן של רבקה יש שלושה. אם אין נכד שלא שמעת עליו, יש שבעה".
יהודה: "נכון. ויש לי נין, בן של אחת הנכדות שלי".
לאילן יש בת אחת, אראל (37). לליא אין ילדים, וזה הנושא שהיא כבר עייפה מלהתייחס אליו. למרים שתי בנות מבעלה המנוח, העיתונאי אריה גלבלום - תמי (52) ונילי (49), וארבעה נכדים.
הילדים שלכם זוכרים לכם את זה שהייתם נעדרים מהבית הרבה לילות?
מרים: "אני בטוחה שיש משהו בלב של הבנות שלי, שזוכר וכואב את זה שאמא שלהן לא השכיבה אותן לישון בערב, כי היא הלכה לתיאטרון. הן לא מראות לי את זה ולא מדברות על זה ולא מתלוננות. ובכל זאת".
ליא: "מה יש להן להתלונן? איזה פינוק נתת להן, מה הן לא קיבלו ממך. תגידי לי, מה עובר עלייך?"
מרים: "אני לא הייתי כמו כל האימהות ולא עשיתי בייביסיטינג על הנכדים כמו כל הסבתות. זה לא בסדר".
ליא: "אז לא עשו עלייך פיפי התינוקות. מה אני אגיד לך".
יהודה: "ליא, זה קשה לילד שאמא לא משכיבה אותו בערב במיטה".
ליא: "אמא שלי לא היתה איתי בערבים כמעט אף פעם, היא היתה בתיאטרון. והיתה לי אמא מקסימה, שנתנה לי חינוך טוב, ואני הערצתי אותה. מרים, הבנות שלך צריכות להיות גאות שיש להן אמא סטארית. אמא שחקנית מפורסמת. היו להן ויש להן חיים יפים, בלי עין הרע. אל תדברי שטויות".
מרים: "יש לי לפעמים רגשות אשמה שלא הייתי סבתא כמו שצריך. הן אפילו לא ביקשו ממני לעשות בייביסיטינג, כי ידעו שאני או עסוקה, או עייפה".
"את לא שואלת אותנו על משה איבגי?" תוהה דר בחיוך.
תיארתי לי שאתם תעלו את זה. הרי הוא לא היחיד. גם לימור גולדשטיין דיברה על זה.
יהודה: "לימור גולדשטיין שיכנעה אותי שזו טראומה גדולה מאוד, גם אחרי כל השנים. הרגשתי ממנה אמת".
אילן: "אחד המשפטים הכי יפים ונכונים שחנוך לוין השאיר לי הוא 'הרבה יחסי ציבור, מעט סחורה' (מתוך המחזה 'יאקיש ופופצ'ה'; נ"ל). כל הזמן יחסי ציבור. יאללה, חבר'ה, תעשו שלום כבר. תתעסקו במה שבאמת חשוב".
זה לא נושא חשוב?
אילן: "הוא מאוד חשוב. בכל מקום יש הטרדות מיניות, ואני חושב שאפשר להיפטר מזה. מצד שני, היום לחיזור כבר קוראים הטרדה. אני מעולם לא התחלתי בכוח עם אף אישה".
מרים: "פעם אהבו שנותנים קומפלימנטים. היום קומפלימנט הוא הטרדה מינית".
ליא: "מדברים על זה יותר כשמדובר בשחקנים, כי הם מפורסמים. יש הרבה חתיכות שרוצות שיצלמו אותן, ובטח שיש כאלה שרוצות שיחזרו אחריהן, ולכן שומעים יותר על שחקנים מאשר על אנשים לא מפורסמים. אם במקום לימור גולדשטיין, גברת שמילוביץ' היתה רוצה לספר סיפור דומה, לא היו מפרסמים אותו. היא שחקנית, היא יפה, היא מוכשרת והיא עולה עם הצגה חדשה. זה אייטם מעניין.
"אני לא חושבת שבעולם המשחק יש יותר הטרדות מיניות. להפך, בחוץ יש יותר. בשחקנים יש משהו רגשי, חשוף. אתה נוגע, מתחבק, מתעצבן, צועק. יש חופש, הכל גלוי. ובגלל זה אני חושבת שהיצר לא פורץ החוצה כמו אצל אנשים שהם לא במקצוע שלנו.
"לפני הרבה שנים, כשהייתי יפה וגבוהה, לא ידעתי אם אני מושכת. אני זוכרת שעמדתי מאחורי הקלעים ודיברתי עם שחקן מפורסם ועם עובד במה, שהיה גבר מושך. והשחקן אמר על אחת השחקניות, 'תראו איזו חתיכה'. אז עובד הבמה אמר, 'עזוב אותה, אני בכלל רוצה לשכב עם ליא'. ושנינו צחקנו נורא.
"אני לא רצתי ואמרתי הטרדה מינית, הטרדה מינית. זאת היתה אמירה כזאת של קומפלימנט. הוא לא חשש להגיד אותה, ואני לא הזדעזעתי. זאת הטרדה? כשגבר אומר לך, 'אוח, מה שהייתי עושה לך, כמה שאני רוצה אותך', זאת הטרדה?"
מרים: "לי אמרו את זה לא פעם. באמת, לא התייחסנו לדברים האלה כמו להטרדה. חוץ מזה, הצעירות היום זה סיפור אחר. הולכות עם כל הפופיקים בחוץ.
"אני בחיים לא הייתי הולכת ככה. מעולם לא השווצתי בגוף שלי, למרות שתמיד הייתי גבוהה ורזה. הצד החיצוני לא שיחק אצלי שום תפקיד. מה שהיה קיים בשבילי זה רק הבית והתיאטרון. אני חושבת שזה ככה אצל ארבעתנו. התיאטרון והבית. הבית והתיאטרון. זה הכל".
naamal@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו