משפחת השכול

בביתו של אליאב גלמן ז"ל בכרמי צור, מרחק כחמישה קילומטרים מהמקום שבו נהרג, יושבים חיה ואייל גלמן במרפסת, זה לצד זה. זרם המנחמים לא פוסק לרגע. חברים, משפחה ואנשי צבא בכירים באים להשתתף בצערם של אייל והמשפחה. "באנו לחזק ויצאנו מחוזקים", הם אומרים בזה אחר זה.

עשרות אנשים מתקבצים סביב אייל ומקשיבים לסיפורים שלו על אחיו הנערץ. הוא מחזיק קלסרים עבים המכילים את כתבי היד של אליאב, מלמדים על הזמן הרב שהקדיש ללימודי התורה. חיה, אישה יפה ועדינה, מביטה על אייל בעיניה הכחולות. היא שם בשבילו, בדיוק כמו שהוא היה שם בשבילה רק לפני שנה וחצי. המפגש עם השכול אינו זר לה.

שנה וחצי עברו מהיום שבו איבדה חיה את אחיה, רס"ן בניה שראל, שנהרג במהלך מבצע צוק איתן, בקרב שבו נחטף הדר גולדין. הוא היה בן 27 במותו. בשבוע שעבר איבדה את גיסה, רס"ן (מיל') אליאב גלמן, אחיו של אייל, שנהרג בשוגג מאש חיילים בפיגוע בצומת גוש עציון. גלמן היה אמור לחגוג בעוד פחות מחודש את יום הולדתו ה־31. הוא הותיר אחריו אישה הרה, רינת, ושני בנים, יאיר בן החמש ויואב בן השנתיים.

"כשאייל התקשר לספר לי שהיה פיגוע בצומת גוש עציון ויש חייל פצוע אנוש, הבנתי מייד שזה הרוג", היא אומרת בקול חרישי. "לרגע לא חשבתי שמדובר באליאב. שמתי לב שככל שיש יותר פיגועים, אני הופכת להיות יותר ויותר אדישה. קהות החושים הזאת, שאפפה אותי בזמן האחרון במציאות שבה פיגוע רודף פיגוע, הכעיסה אותי מאוד.

"סיפרתי על הפיגוע לחברים בעבודה, פתחתי אינטרנט כדי לקבל קצת יותר פרטים, והתחלתי להתפלל לשלומו של הפצוע. אחרי מספר דקות בודדות אייל התקשר שוב ובישר לי שהפצוע הוא אליאב. הרגשתי שאני מתמוטטת. אני זוכרת שאמרתי לעצמי שאני לא יכולה לעבור את זה שוב".

שאלת למה?

"אני מדברת עם הקדוש ברוך הוא, אבל משתדלת שזה יהיה דיבור ממקום של אמונה, לא של התרסה. בהתחלה אמרתי לעצמי שאני לא מסוגלת לחוות את הכאב הזה שוב, הרי המוות של בניה עוד כל כך טרי, ופתאום, שנה וחצי אחרי שהיינו משפחה גדולה ומאושרת, שנינו הפכנו לאחים שכולים. זה כמעט בלתי נתפס.

"ואז הבנתי שהקדוש ברוך הוא לא הפיל עלינו כזאת גזירה סתם, ושאני צריכה לקבל את הדין. הביחד שלנו, והשותפות לאותו גורל, לאותו כאב, יעזרו לנו בהתמודדות".

•   •   • 

חיה (31), מנהלת פרויקטים בחברת אלקטרוניקה בירושלים, ואייל (33), מנהל מחלקת ביטחון והצלה במועצה האזורית קריית ארבע חברון, מתגוררים בבית השלום בחברון. הם מכירים מאז שהיו ילדים בקריית ארבע, אייל היה בא לא פעם לביתם של השַראֶלים, אל אחיה הגדול יאיר, שהיה חברו הטוב. "אבל אז עוד לא היה שום דבר שיצביע על כך שהמשפחות ייקשרו יחדיו".

כשמלאו לה 20, הציע לה אייל לצאת, והיא הסכימה. "רק אחר כך התברר לי שהוא רצה אותי כבר הרבה זמן. הוא סיפר לי שראה אותי גם כשלמד בישיבה בנווה דקלים, בזמן שאני הייתי שם קומונרית, אבל אני בכלל לא זוכרת שראיתי אותו שם".

ארבעה חודשים בלבד נדרשו להם כדי להחליט שהם רוצים לחלוק את חייהם. הם נשואים כבר 11 שנים, הורים לחמישה - דביר (9 וחצי), ישי (7 וחצי), עידו (6), נטע (3 וחצי) ובניה גדליה (שנה וחצי).

"אח שלי, בניה, היה הראשון שידע שאני בהריון ב־2014, והוא נהרג שבועיים לפני הלידה. היה ברור לי שאקרא לבני על שמו. אחרי שהוא נהרג, בכל פעם שהיו קוראים לבניה הקטן, זה הקפיץ אותי, כי זה מייד התחבר לאחי. היום אני מאושרת שלאחי יש המשך. ברור לי שהילד הבא שלנו, בעזרת השם, ייקרא על שם אליאב. ככה בניה ואליאב יהיו איתנו תמיד, גם בלב וגם בחיים".

אליאב השתחרר משירות הקבע רק באוקטובר האחרון, אחרי 13 שנים בצה"ל. במילואים שירת כקצין ביחידה לשיתוף פעולה של חיל האוויר, וביום רביעי שעבר עמד בטרמפיאדה בצומת גוש עציון, בדרכו ליום מילואים. סמוך ל־12 בצהריים הגיע לצומת מחבל פלשתיני, שפרץ בריצה לעבר הטרמפיאדה ובידו סכין שלופה. חיילים מגדוד חרוב של חטיבת כפיר הבחינו בו וירו לעברו. גם אליאב שלף את נשקו וירה בו, אבל נפגע מכדור בחזה, מהירי שביצעו החיילים.

אייל, קב"ט המועצה, היה בין הראשונים לקבל את הידיעה על הפיגוע. גם הוא היה במילואים, בדרכו לבית גוברין, לישיבה עם סגן שר הביטחון על הפיגועים בצומת הגוש.

"רגע לפני שאני מגיע לישיבה עם סגן השר, אני מקבל הודעה שיש פצוע אנוש בגוש עציון בטרמפיאדה לכיוון קריית ארבע. רק בהמשך מספרים לי שמדובר בחייל. לא חשדתי בכלום. כולנו במשפחה עובדים עם לו"ז כל כך צפוף ומשוגע, שאנחנו לא יודעים כל דקה ודקה איפה כל אחד מאיתנו נמצא".

עוד בטרם הספיק לברר פרטים, צילצל אליו רענן, אחיו הגדול, וסיפר לו שאליאב הוא הפצוע, ושהוא פונה לבית החולים שערי צדק.

"התברר שליד אליאב עמד בחור מכרמי צור, שבשעת הירי הסתתר מאחורי אליאב, וכך למעשה הוא ניצל. בתום האירוע הוא התקשר לספר לאבא שלו על מה שאירע, והאב מתגורר ליד רענן והודיע לו.

"הסתובבתי עם האוטו לכיוון קריית ארבע, כדי לאסוף את הוריי. בדרך התקשרה אלי אשתו של אליאב, רינת, ולא עניתי לה. לא ידעתי אם היא יודעת. בהמשך הבנתי שהיא כבר ידעה.

"כל הדרך לבית החולים תיפקדתי בתור הקב"ט שנמצא בשליטה, שצריך להישאר חד עד שהאירוע ייגמר. בלב כבר ידעתי שלפי ההגדרות, פצוע אנוש מסמן על מוות, אבל בשביל הוריי דבקתי במינוח 'פצוע קשה'.

"לכאורה אני מורגל בסיטואציות האלה, אני פוגש אותן ביומיום. אבל כשזה מתקרב אליך, זה פוגע חזק. רק כשהגעתי לבית החולים, וכל המשפחה המורחבת התחילה להתקבץ שם, הרגשתי שאני נחנק.

"כשהגעתי אל בית החולים, עוד לפני שפגשתי את כל המשפחה, נכנסתי לאחד החדרים והתפרקתי. בכיתי שם במשך כמה דקות והתפללתי. הייתי חייב את הזמן הזה עם עצמי.

"אחר כך אספתי את עצמי ויצאתי לעזור להוריי, בזמן שיבשרו לנו שאליאב נפטר. העובדה הזאת, שהיינו כולנו יחד כשקיבלנו את ההודעה, נתנה בנו הרבה מאוד כוח".

אייל ביקש לראות את אחיו בפעם האחרונה כדי להיפרד.

"נכנסתי עם הוריי והאחים שלי. אמרתי לאמא שלי שזה הזמן להיפרד מהגוף שלו. חיה לא רצתה להיכנס.

"אליאב שכב לו שם, שליו, השיער שלו היה מסודר למשעי, וגם הזקן. בדיוק כמו שהוא היה בחייו. המבט על פניו היה מבט של השלמה עם הגזירה, וזה נתן לי הרבה מאוד כוח. עזר לי לקבל את הדין.

"ההבדל היחיד הוא שהוא היה קר מאוד. תחושת קור שאני לא אשכח לעולם. זה היה הסימן היחיד שהעיד על כך שאין חיים יותר בגופו של אליאב".

אליאב ז"ל עם אשתו, רינת, וילדיהם. "היה מאוד חשוב לו לדעת שהוא השלים קניין בית בארץ ישראל"

חיה הגיעה גם היא לבית החולים. היא יודעת שדרך ארוכה עוד מצפה לאייל ולבני משפחתו. "עוד לא יצא לי כל כך לדבר עם אייל שיחות אישיות, כי הוא עוד בשבעה, אבל אני כל הזמן אומרת לו שייקח בחשבון שההתפרקות תגיע. אני עדיין מתפרקת לפעמים מהמוות של בניה. 

"כשאסון כזה קורה, יש שתי אפשרויות - או לצמוח ממנו, או ליפול. אני תמיד חונכתי לדבוק בחיים, וזאת הבחירה שעשיתי כשבניה נהרג. אני מסתכלת היום על אייל ורואה שגם הוא בחר בזה. אנחנו נמשיך להיות משפחה שמחה שמבלה ויוצאת לטיולים, ובעיקר נמשיך להיות פה".

אייל נזכר כי כשבניה נהרג, הוא היה זה שהביא לאשתו חיה את בשורת האיוב. "לא רציתי אז לספר לה לפני שהוריה מקבלים את הידיעה באופן מסודר מקצין העיר, אז במשך שלוש שעות הסתובבתי עם הידיעה ולא אמרתי כלום. היא הרגישה שמשהו איתי לא בסדר, כי רק התחמקתי ממנה, והיא לא הבינה למה.

"רק כשראיתי שקצין העיר מגיע לבית הוריה, בישרתי לה. היא היתה בהלם, לא חשבה על אסון כזה".

•   •   • 

אליאב היה השלישי מבין שישה אחים, קטן מאייל בשנתיים. "כילדים עשינו תמיד הכל ביחד. היינו הולכים לחוג ג'ודו ביחד, משחקים בשכונה עם אותם חברים. אני זוכר איך היינו משחקים ביחד עם הטלית של אבא ומתחבאים מתחתיה.

"תמיד היתה לי תחושה שהוא מנסה לחקות אותי, אבל אין לי ספק שהוא התעלה על כולנו. הוא היה אחד כזה שלא נרתע ממשימות קשות, ויורד לפרטים הכי קטנים כדי לעשות הכל בצורה יסודית. כשבחבר'ה היו מפילים על מישהו לבצע משימה, אותו בחור תמיד היה אומר, 'אני לא אליאב'. יצא לו שם של מישהו שתמיד מצליח להשיג את מה שהוא רוצה, קשה ככל שיהיה".

אליאב למד בישיבת "מקור החיים" בקריית ארבע, אותה ישיבה שבה התחנך גם בניה. לאחר מכן הלך לישיבה הגבוהה בנווה דקלים שבגוש קטיף. "לימוד התורה אצלו היה הראשון במעלה", אומר אייל. "הוא הקדיש לזה הרבה מאוד מזמנו, ועשה את זה ביסודיות. היה מתפלל כל יום תפילת ותיקין, שדורשת השקעה ולימוד רב. הוא התמיד בזה, בלי לחפף או לוותר לעצמו אפילו פעם אחת.

"מצאנו בחפצים שלו יומן שניהל, ובו סדר היום שלו, שהתחיל בחמש בבוקר בתפילה, כי זו השעה המוקדמת ביותר שבה צריך לקום כדי להתפלל ותיקין. הלו"ז היומי שלו היה מסתיים בחצות, וגם כשהתגייס, הצליח לשלב בין המקצועיות שלו בצבא למקצועיות שלו בלימוד התורה, בלי שאחד יבוא על חשבון האחר. אין לי מושג איך הוא הצליח, אבל כזה הוא היה, חדור מטרה ומשימתי".

את שירותו הצבאי החל אליאב בגדוד 202 של הצנחנים, ומהר מאוד החל לטפס בסולם הדרגות. את בה"ד 1 סיים בהצטיינות, ופיקד כמ"מ בפלוגת החוד של הצנחנים.

לשידוך עם רינת אחראים האחים - הדס, אחותה של רינת, ורענן, אחיו של אליאב. "רענן והדס גרים בכרמי צור", מספרת חיה. "פעם, כשיצא להם לדבר, הם הבינו שלשניהם יש אחים רווקים באותו גיל, והחליטו לשדך ביניהם. השידוך הצליח בענק".

אייל גלמן. "אליאב יחסר לי בשבתות ובחגים" // צילום: יהושע יוסף

אייל נזכר בחיוך איך, בשנת 2008, כשאליאב הגיע לתפקיד סמ"פ, הוא התלבט איתו אם זה הזמן הנכון להציע לרינת נישואים. "הוא לא ידע כמה זמן ומשאבים התפקיד ידרוש ממנו. אמרתי לו שכדאי לו קודם לסיים את התפקיד הראשון שלו כסמ"פ, ורק אז להתחתן. הוא הקשיב לי.

"אחרי החתונה הם קנו בית בכרמי צור ועברו לכאן. זה היה מאוד חשוב לו, הוא רצה לדעת שהוא השלים את המשימה של קניין בית בארץ ישראל".

כשנולד בנם הבכור, יאיר, לפני חמש שנים, אליאב היה מ"פ בצנחנים. לפני שנתיים, כשיואב נולד, עבר אליאב לשרת כקצין ביחידה לשיתוף פעולה בין זרוע האוויר לזרוע היבשה.

"השבוע נודע לי שבמבצע צוק איתן הוא התעקש להכניס מסוק לחלץ פצוע קשה, למרות שבחיל האוויר סברו שאי אפשר ושזה מסוכן. הוא התעקש ואמר שהוא יודע איך לעשות את זה, ואכן כך היה. בתוך שבע דקות הקצין הפצוע חולץ מתוך עזה והגיע לסורוקה. המסירות והטוטאליות שלו הצילו את הקצין הזה".

חיה אומרת שבניה ואליאב היו שונים באופיים, ועדיין היו ביניהם כל כך הרבה קווי דמיון, בדרך הזהה שבחרו לעבור בחייהם, ובדיעבד, גם במותם.

"בניה היה האח הרביעי מתוך שמונה. היתה לו אישיות כובשת, מלאת נוכחות, בכל מקום שאליו הוא הגיע, תמיד הפך להיות במרכז, ומאותו רגע, אף אחד אחר לא היה יכול להשחיל מילה. הוא היה ממש סטנדאפיסט מלידה. אליאב היה הרבה יותר שקט ומופנם.

בניה שראל בפעילות מבצעית. "הוא ואליאב היו שונים באופי, ועדיין היו ביניהם כל כך הרבה קווי דמיון"

"אבל שניהם בחרו לחיות את חייהם ממקום של נתינה למען העם והארץ. שניהם היו חדורי שליחות. בניה היה קטן ממני בשנתיים וחצי. אני זוכרת שהוא מאוד רצה לבוא למסיבת הסיום שלי בגן חובה, אבל הגננת לא הסכימה שאחים יגיעו. הוא נשאר בבית, שהיה במרחק של שני קילומטרים מהגן.

"באמצע מסיבת הסיום הוא הופיע פתאום בפתח הגן, לבדו. כששאלנו אותו איך הגיע, סיפר שעלה על אוטובוס. כששאלנו איך ידע באיזו תחנה לרדת, הוא אמר שהוא זיהה את המקום וזכר את הדרך שבה אבא היה לוקח אותי לגן בכל בוקר. עד היום אני בשוק מהאומץ שלו, הוא היה בסך הכל בן שלוש וחצי".

גם בניה, כמו אליאב אחריו, בחר בצבא כדרך חיים. הוא התחיל את שירותו הצבאי כטירון בגבעתי, והגיע עד הפיקוד על סיירת גבעתי. 

חיה: "כמה ימים לפני שבניה נהרג, הוא נפצע בדרום עזה מרסיס של רימון שנורה ממטול צה"לי. הרסיס נתקע לו בחזה, אבל כשהוא הגיע לסורוקה והבין שהניתוח ידרוש ממנו אשפוז של כמה ימים, הוא החליט שהוא חוזר לחיילים שלו".

אייל: "הייתי מאוד קשור לבניה, והיום, אחרי שאיבדתי את אחי, אני יכול להגיד לך שהכאב הוא אותו כאב. מבחינתי, גם בניה וגם אליאב הם ביטוי לגבורה ישראלית, בניה עם התעוזה והחוצפה הישראלית של לרוץ ולהתקדם ולא לעצור, ואליאב עם הסדר, הדיוק והמצוינות.

"למרות שהם היו מוצלחים ומודל להערכה, שניהם נשארו תמיד צנועים וענווים. אני כל כך גאה שהייתי חלק מחייהם וראיתי מקרוב עד כמה הם היו מוערכים ואהובים ומחוברים לעם הזה, למסורת שלו ולדרך שהוא עבר ועובר.

"המחיר הכבד שאנחנו משלמים תופס אותנו פעמיים באותה מערכה, על עתידו של עם ישראל. למרות שמבפנים אני מרוסק ובונה את עצמי מחדש בכל יום, אני תמיד מזכיר לעצמי שמשפחת השכול היא עמוד השידרה שאיתו בונים עם, מדינה וארץ, ואיתו מרימים ראש וממשיכים הלאה.

"האהובים שלנו, ששילמו בחייהם, הם מגש הכסף, שיעניק לעם היהודי את המדינה שלו, ויבהיר לאויבים שלנו שאנחנו פה כדי להישאר".

חיה גלמן. "אמרנו לילדים שנעבור תקופה קשה"  // צילום: יהושע יוסף

חיה: "כל החיים אנחנו מדברים על אידיאלים, ואירוע כזה בהחלט מעמיד את האידיאלים במבחן. אחרי שבניה נהרג בחרתי בחיים, אבל היו לי רגעים של נפילות, וזה מאוד טבעי. לא תמיד הרגשתי שאייל מבין אותי, למרות שהוא היה קשור מאוד לבניה. אני מניחה שעכשיו הוא יבין יותר את מה שאני חווה, כי הוא יחווה את אותם הקשיים בעצמו. אין לי ספק שנהיה שם כדי לחזק ולהרים זה את זו".

מתי את הכי מרגישה את החוסר של בניה?

"לא חוויתי את בניה על בסיס יומיומי. היינו מדברים בערך פעם בשבועיים. אבל הידיעה הזאת שהוא נמצא, היא ידיעה של שלמות. גם אחרי שהתארס לגלי, וגם כשטייל בהודו, הוא היה פה. היום אני יודעת שהפרידה ממנו היא נצחית, וזה מעלה געגועים אינסופיים.

"אנחנו במשפחה מאוד אהבנו לטייל. היינו לוקחים אוהל ויוצאים לטיולים בטבע, לפעמים רק האחים. בניה תמיד היה משתדל לבוא, גם אם זה רגע לפני שאנחנו רוצים כבר להיכנס לאוהל לישון. הוא היה מגיע כמו רוח סערה, עם כל האנרגיות שלו והשמחה, ומכין לנו פויקה משובח. תמיד הקפיד לקנות את חומרי הגלם הכי טובים ואת הבשר הכי משובח. אלה המקומות שהוא הכי חסר לי בהם.

"אליאב יחסר לי מאוד בשבתות ובחגים, כי בהם תמיד היינו נפגשים ביחד, כל המשפחה. בכלל, הזמנים שבהם כל המשפחה מתכנסת הם הזמנים הכי קשים, שבהם צריך להרים אחד את השני. אני יודעת שלמרות שאייל מראה כלפי חוץ שהוא מאוד חזק למען כולם, ולקח על עצמו את התפקיד לספר לכולם מי היה אליאב, הוא עוד יחווה את הקושי הזה. ברגע שזה יקרה, נהיה שם ביחד כדי לעבור את המשבר ולצמוח ממנו".

אייל: "כשבניה נהרג, הייתי יותר בתפקיד הגיס, שצריך לתמוך מהצד. למרות שגם שם יש רגעים של שבירה, תמיד הייתי אוסף את עצמי מהר, כדי שחיה תוכל לקבל ממני כוחות. עכשיו התהפכנו בתפקידים.

"כרגע, הקושי שאני חווה הוא בעיקר בבקרים, וכשאני רואה את הילדים של אליאב ויודע שהם לנצח יגדלו בלעדיו, ולאליאב היו כל כך הרבה דברים לתת להם. הוא היה איש משפחה למופת. גם כשחזר מהצבא, הדבר הראשון שעשה היה להיות עם הילדים שלו. כשהוא היה איתם, זה היה מאה אחוז איתם.

"הוא כל כך חיכה לתקופה הזאת של השחרור, כדי להשלים את הפערים איתם. אבל לצערי הוא לא הספיק".

גם לילדים שלכם ההתמודדות בוודאי קשה. איך מסבירים להם ששני דודים שלהם נהרגו?

חיה: "אכן, זה לא פשוט. הם עברו את 'טבילת האש' האיומה עם בניה. הפעם, כשאליאב נהרג, ההורים שלי היו אלה שסיפרו להם. כשפגשתי אותם נתתי להם חיבוק גדול, ואמרתי להם שגם בניה וגם אליאב אינם, ושנעבור עכשיו תקופה קצת קשה.

"היה חשוב לי להגיד להם שזה בסדר לכאוב ולהיות עצובים, אבל גם להעביר להם את המסר, שהמוות של בניה ואליאב לא יְרפה את ידינו מצידקת הדרך, וגם בניה ואליאב האמינו בזה בכל ליבם. עידו שלי, שהוא כמעט בן שש, מאוד עסוק בשאלה מה יהיה עכשיו על יאיר ויואב, ואיך הם יגדלו בלי אבא".

אייל וחיה. את יום הזיכרון השנה הם יציינו לראשונה באבל משותף 

את יום הזיכרון השנה יציינו חיה ואייל יחדיו. כל אחד מהם יישא בתוכו את האבל האישי ואת האבל המשפחתי. חיה, שעברה בשנה שעברה את יום הזיכרון הראשון בלי בניה, אומרת שבהתחלה מאוד פחדה מהיום הזה, "לא ידעתי איך הוא ישפיע עלי. מבחינה פיזית הוא ריסק אותי, אבל הוא גם נתן לי הרבה חוזק. גרם לי להבין שהמוות של בניה הוא לא רק פרטי שלי, אלא שכל עם ישראל שותף לו וכואב אותו".

אייל: "יום הזיכרון תמיד היה עבורי יום מאוד משמעותי, אבל אין לי מושג איך אני אחווה אותו השנה ממבט של אח שכול. 

"היום הזה מזכיר לנו שיש פה מערכה של דור התחייה, שהתחיל לצאת מהחומות ולהרים את הראש. מסתבר שהאויבים שלנו לא יודעים איך להתמודד עם ההישארות העיקשת שלנו פה. הגיע הזמן שהם יפנימו שכל מקרה כזה, רק מחזק עוד יותר את השרשרת של העם הזה".

michali100@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו