רוני רביבו (18), טכנאית מטוסים בחיל האוויר, עצבנית אש בימים האחרונים. זה ממש לא בגלל איזה בורג רעוע במטוס או טייס מעצבן. רק אמרנו לה את צמד המילים ריאל מדריד.
"תקשיב, זה זוועה. איבדתי את טעם החיים בגללם. זאת כבר שנה שנייה שהם לא ייקחו תואר, וכמו שהם נראים, אני לא רואה משהו טוב גם בשנה הבאה. הבעיה הכי גדולה זה פלורנטינו פרס (נשיא הקבוצה; ע"נ). כל מה שחשוב לו זה רק כסף, כסף, כסף. פרס חושב שאם הוא הביא את זידאן, שכבודו במקומו מונח, הוא פתר הכל. ממש לא. כל הקבוצה חושך.
"קודם גמרו בתיקו עם מלאגה, שהיא קבוצה חלשה, ובדרבי עם אתלטיקו הפסידו. שתבין, סידרתי לעצמי אפטר מיוחד כדי לראות את הדרבי בבית. הייתי בטירוף. התייאשתי מהם. זה גועל נפש להיראות ככה. שחקני התקפה חלשים, קישור לא מסודר, מזכיר את שיטת המשחק של בניטס - שחקנים שמשחקים רחוק מדי אחד מהשני, אז אין הנעת כדור מסודרת ומסתמכים רק על כדורים ארוכים. משחק איטי, משעמם. שלא לדבר על כמות הכסף העצומה ששופכים על שחקנים, שעל המגרש נראים כמו שחקני הפועל כפר סבא.
"בקיצור, עצבים ועוד עצבים, אכזבות ועוד אכזבות, והנשיא נשאר אותו נשיא. מה שינחם אותי זה רק זכייה בגביע אירופה לאלופות. רק זה".
הטייסים בבסיס לא המומים ממך?
"בחייך, הטייסים בקושי מבינים בשחמט, אז כדורגל? כל מה שלא טס לא מעניין אותם בכלל".
• • •
לפני כמה שבועות חגגה משפחת רביבו מאורע חשוב במיוחד. אמא סמדר אפתה עוגת שוקולד עתירת קלוריות, קישטה אותה בתמונה אכילה, אבא מוטי הביא את המונית שלו, והם נסעו יחד לחצור, לבקר את רוני בבסיס ולציין איתה את יום הולדתו ה־31 של כריסטיאנו רונאלדו. הקישוט על העוגה, אגב, היה בדמותו של רונאלדו.
גם האחיות של רוני חולות על כדורגל. ירדן (25), הבכורה, סטודנטית למדעי בעלי החיים בפקולטה לחקלאות ברחובות, היא אוהדת באיירן מינכן. לירי הקטנה (8) מכורה לקלפים של ליגת האלופות, וגם היא כבר אוהדת את ריאל, בגלל רוני.
עוגת יום הולדת לרונאלדו
"יש לנו שלוש בנות", אומרת סמדר. "היית מצפה שכל היום הן יתעסקו בשיער, פן, ציפורניים ואיפור, נכון? איפה. רק כדורגל בראש שלהן. ותשמע, אלה ילדות רציניות. עשו בגרות בהצטיינות. אחת בחיל האוויר, אחת בדרך ללימודי רפואה".
מאיפה זה בא להן?
"כנראה ממני וממוטי. מוטי אוהד שרוף של הפועל באר שבע. אני חולה על בני יהודה".
אנחנו נפגשים בבית הפרטי והמטופח שלהם בשכונת כפר שלם בתל אביב. רוני לובשת חולצה של ריאל, ירדן לובשת חולצה של באיירן. לירי מציגה לראווה את אלבום קלפי ליגת האלופות שלה, שהיא לא משה ממנו. סמדר מעמיסה על השולחן בסלון עוגות גבינה, שוקולד, בייגלה חם, פיצוחים ושתייה. כולם התכנסו סביב הטלוויזיה לצפות במשחק של הפועל באר שבע נגד מכבי פתח תקווה בשמינית גמר גביע המדינה, ומוטי בהיסטריה.
"כל היום אני במתח. זה משחק שאם הם מפסידים, הלך על הגביע. כל השיחות שלי במונית היום היו על זה. יאללה שישימו איזה טיל לחיבורים ונגמור אותם".
בדקה ה־13 כובש טוני נוואקמה לזכות באר שבע, ומוטי מסתער עלי בחיבוקים ובפיצוחים. "איזה גול!" הוא צוהל. "יאללה הפועל! יאללה הפועל!"
לירי הקטנה מבקשת ממנו שיירגע קצת.
בדקה ה־26 פתח תקווה משווה. מוטי תופס את הראש. אחרי ההלם הראשוני הוא נעמד, מתקרב לטלוויזיה ומתחיל לחלק הוראות לשחקני באר שבע ("תמסור לפה, לא לשם!" "תבעט כבר!"). אחרי שתי דקות בדיוק, בן שהר מרגיע אותו בשער אדיר. מוטי לא יודע את נפשו.
באר שבע מנצחת ועולה לרבע הגמר, וסמדר מעמיסה על השולחן עוד תקרובת לחגיגות.
רוני מזמינה אותי לראות את חדרה, בקומה השנייה של הבית. הקירות מרופדים בפוסטרים של רונאלדו ושל ריאל, והנה כוס מיוחדת של הקבוצה ומחזיק מפתחות ועט וצעיף, ולא פחות מעשר חולצות שונות ומגוונות של הקבוצה ושחקניה (סמדר: "כל חולצה מאתיים שקל"), כולל אחת של רונאלדו מנבחרת פורטוגל.
"השיגעון שלי על ריאל התחיל בערך לפני שבע שנים, כשרונאלדו עבר אליהם ממנצ'סטר יונייטד, ואני בעקבותיו. הייתי בת 11, וכל מה שעניין אותי זה המשחקים של ריאל. אי אפשר היה לדבר איתי לפני, תוך כדי ואחרי משחק".
סמדר: "זה משוגע מה שהיה הולך כאן. צעקות בכל משחק, כל השכונה היתה נעמדת על הרגליים כאילו קרה כאן משהו בבית. כשהם הפסידו, היא לא הלכה לבית ספר. מודיעה לי שהיא נשארת בבית כי היא לא מסוגלת להראות את הפנים שלה בכיתה".
רוני: "בטח, כולם בכיתה אהדו את ברצלונה. ברצלונה היתה אז בשיא שלה, ולריאל היו שנים קשות. אתה יודע מה זה לבוא לכיתה אחרי הפסד בקלאסיקו? שלא תדע. כל הבנים היו צוחקים עלי. אז אין מצב. אחרי הפסדים אין בית ספר".
מוטי: "רוני שמה אותי בכיס הקטן באהבה שלה למשחק הזה. בשליטה שלה במשחק הזה".
היא מדברת על ריאל שלה, ועל כדורגל בכלל, בעיניים נוצצות. "תמיד אהבתי לשחק בכדור. מכיתה ב' הייתי משחקת כדורגל בהפסקות בבית הספר, עם הבנים. אהבתי לשחק קשרית התקפית".
ומה אמרו על זה הילדות בכיתה?
"בהתחלה קצת צחקו עלי, לא תמיד הבינו אותי, אבל לא הרגשתי בעיה חברתית מיוחדת. הן למדו לחיות עם השיגעון שלי.
"בערב הפתיחה של המונדיאל האחרון, ב־2014, הלכתי עם חברה לראות את המשחק הראשון בהקרנה מיוחדת על מסך ענק בנמל ת"א. בדקה ה־35 היתה בעיטה חופשית לברזיל. איך שניימאר מתכונן לבעוט, החברה שלי אומרת לי: 'בואי איתי רגע לשירותים, אני צריכה לסדר את האודם בשפתיים'. הייתי בהלם.
"ברור שלא הלכתי איתה, היא הלכה לבד. אבל באותו רגע החלטתי שאת כל המשחקים של המונדיאל אני רואה בבית, בלי שאף אחד יפריע לי".
את המשחקים של ריאל היא לא מפסידה. "בזמן המשחק אני לא רואה אף אחד ממטר. אני חיה את המשחק, צועקת, מקללת.
"לפני שנתיים, ריאל פגשה בחצי גמר ליגת האלופות את באיירן מינכן, שירדן אוהדת. את המשחק הראשון, שהיה במדריד, ראינו יחד בסלון. זה היה בלתי נסבל. חוץ ממכות היה כאן הכל. נגמר 0:1 לריאל.
"את המשחק השני כבר ראיתי לבד, ואיזה כיף היה! 4:0 ענק שלנו".
ירדן לא מתאפקת: "אני שונאת את ריאל. ואתה יודע מה זה אם מישהו פה אומר מילה רעה על רונאלדו? רוני משתגעת".
רוני: "זה פוגע בלב שלי. זה כמו שתגידי מילה רעה על אמא", היא פונה לאחותה.
גם הטייסים הקשוחים ביותר וגם שתי הבנות שחולקות איתה חדר בבסיס כבר הבינו עם מי יש להם עסק. "כבר הייתי במועדון וראיתי שם משחק של ריאל, עם טייסים ואנשי צוות. בחדר שלנו תליתי פוסטרים של ריאל. בהתחלה הבנות שאלו אותי מה בדיוק אני עושה, אבל עכשיו הן סבבה עם זה. הכל בשליטה".
כשאני שואל את רוני וירדן אם יש להן חבר, הן משפילות מבט ועונות יחד, במבוכה: "עדיין לא". סמדר מתערבת: "נו, ירדן, תעשי לנו קצת שמחה. אני מתה שהילדה הזאת כבר תתחתן".
• • •
ירדן מביטה בה ומחייכת. "היא קיצונית, מה לעשות". גם היא חולת כדורגל, אבל אצלה השיגעון קצת יותר בשליטה.
"אני התחלתי לאהוב כדורגל לפני שש שנים, במונדיאל של 2010. ראיתי איך נבחרת גרמניה משחקת והתחלתי לאהוד אותם. הם שיחקו בסגנון התקפי, ממש יפה. היו שם לם, שוויינשטייגר, תומאס מולר, השוער נוייר ואחרים, שרובם שיחקו בבאיירן מינכן.
"אחרי שעשיתי שירות לאומי במד"א ברמת גן, נסעתי לעבוד בגרמניה. הייתי חצי שנה במינכן ובהמבורג, בעיקר מכרתי תמונות. הלכתי למשחק ידידות בין גרמניה לישראל עם כמה ישראלים שפגשתי שם, והתחלתי לאהוד את באיירן. את המשחקים ראיתי בעיקר בפאבים, כי הם לא רצו ללכת איתי למשחקים.
"קניתי חולצות של באיירן, קניתי ב־30 יורו מגן לטלפון הנייד עם צילום של תומאס מולר, קניתי צעיף, כובע, מה לא. החברים שלי קוראים לי בצחוק 'נאצית'".
במונדיאל האחרון דהרה נבחרת גרמניה עד לזכייה בגביע, תוך כדי הצגת כדורגל משובח. השיא היה כמובן בניצחון הבלתי נשכח (7:1) על המארחת ברזיל, בחצי הגמר. "המשחק הזה היה מדהים", ירדן מתלהבת. "אופוריה. חגיגות גדולות. את הגמר ראיתי בהקרנה על מסך גדול בחוף בתל אביב. היו שם לא מעט תיירים גרמנים. וגרמניה זכתה בגביע! עד אור הבוקר חגגתי שם עם האוהדים. ערב פשוט מושלם".
רוני מסתכלת על אחותה הגדולה במבט נוגה. "במונדיאל אהדתי את פורטוגל, בגלל שרונאלדו משחק בה. מה לעשות, לפורטוגל אין את הנבחרת של גרמניה".
החלום הגדול של ירדן הוא ללמוד רפואה. "בקרוב אעשה מבחן כדי להתקבל, אני מקווה ללמוד בצפת. אני מאוד רוצה להיות רופאה". סמדר מתמוגגת: "איזו ילדה רצינית. עשתה בגרות מלאה בהצטיינות יתרה, קיבלה 708 בפסיכומטרי. אני מאוד גאה בה".
גם לירי כבר מחוברת לכדורגל. בשנתיים האחרונות היא אוספת את קלפי ליגת האלופות של "פלפוט", יש לה כבר עשרות מהם באלבום. "זה הקלף של רונאלדו", היא מראה לי בגאווה, "זה ליונל מסי, והיום קיבלתי קלף של איקר קסיאס, השוער של פורטו. בכל פעם שיש לי קלף חדש, אני מתרגשת. כשיש לי כפולים, אני מחליפה עם הבנים שאוספים".
בגלל רוני, גם היא התחילה לאהוד את ריאל מדריד, והיא מקווה שהיא תגיע לגמר ליגת האלופות.
• • •
מוטי רביבו (53) נולד וגדל באופקים למשפחה מסורתית, ילד שמיני מתוך 13. בשבתות היה אבא מכלוף ז"ל הולך לבית הכנסת בשכונה. אבל למוטי היו תוכניות אחרות לגמרי.
"בגיל 15-14 התחיל להיכנס לי לראש השיגעון הזה של הפועל באר שבע. הייתי ממציא להוריי סיפורים ובעצם יוצא עם חברים לכביש הראשי ועוצר טרמפים לבאר שבע. היינו מתפלחים למשחקים של הפועל.
"מאיר ברד, שלום אביטן, אברהם נומה, רוני מוסקוביץ' השוער - הם היו אלילי הילדות שלי. הם לקחו שתי אליפויות ברצף (1975 ו־1976), ואני הפכתי לאוהד שרוף של הקבוצה. נדבקתי במחלה הזאת, וזה לא עזב אותי עד היום".
פתאום הוא צוחק. "אתה יודע, בגלל שאני רביבו ומת על כדורגל, יחשבו שאני מהמשפחה של חיים רביבו ואני לא. אבל תשמע קטע: יש לי אח שקוראים לו חיים, ויש לי אח שקוראים לו דוד (גם לחיים רביבו הכדורגלן יש אח באותו שם; ע"נ)".
סמדר (51) גדלה בכפר שלם בתל אביב. יש לה תשעה אחים ואחיות. "גדלתי במשפחה מכובדת. אבא שלי היה ראש מדור החניה בעיריית רמת גן, ואח שלי, אהרון מדואל, הוא כיום סגן ראש עיריית תל אביב. בבית שלי, וגם בשכונה, אהבו מאוד כדורגל, בעיקר כמובן את בני יהודה.
"כל ששת האחים שלי אהדו את בני יהודה, אז הצטרפתי אליהם. שמחתי מאוד בניצחונות שלהם, והצטערתי בהפסדים. האליל שלנו היה אהוד בן טובים, המלך של שכונת התקווה. האחים שלי הלכו למשחקים בשכונה. לי לא יצא ללכת למשחקים, אבל הכתום (הצבע של בני יהודה) שלט בבית שלנו ללא עוררין".
הם הכירו דרך חברים משותפים לפני כמעט שלושים שנה. אחרי שנתיים התחתנו. מוטי: "אחרי ירדן רצינו בן, ובאה רוני. אחרי רוני רצינו בן, ובאה לירי. אבל אין בי שום צער ואני לא מרגיש שחסר לי משהו. הן יפות וחכמות וגזעיות ממש. אני מסתכל עליהן ומתמלא גאווה.
"אני יכול לדבר איתן על הכל, הכל פה פתוח וגלוי, והיחסים שלנו מאוד קרובים. לפעמים רוני ולירי באות איתי לראות משחקים. זה כיף גדול".
בקיץ האחרון, לפני הגיוס של רוני, החליט מוטי להפתיע אותה ואת אחותה הגדולה - וקנה להן כרטיסי טיסה לחו"ל. היעד: ברצלונה.
"אתה מבין?!" פוקחת רוני עיניים משתאות. "הוא כבר שלח אותנו לספרד - אז דווקא לברצלונה? טוב, למזלו זה היה בפגרה ולא היו משחקים. אבל אל תדאג, אני עוד אגשים את החלום שלי ואגיע למשחק של ריאל במדריד".
erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו