יום שישי, 5 אחר הצהריים. אני מגיעה לאחד המקומות הכי פסטורליים בארץ. מההרים של מצוקי דרגות נשקף הנוף המרגיע של ים המלח. הרוח מלטפת את פניי, והשקט מעלה עליהם חיוך. אני לוקחת נשימה עמוקה. ריח של גולאש.
מתברר שהגעתי ישר לארוחת ערב. מבט זריז על הבופה מגלה לי שעם כל הכבוד לערכי הבודהיזם, על בעלי החיים פחות חמלו כאן. עוף, בשר, דגים, ביצים. טבעונות כבר לא תהיה פה. מזל.
אני מתיישבת לארוחת ערב בשולחן מלא תיירים, שהגיעו לכנס הבודהיזם השנתי של שיטת "דרך היהלום". מנסה להתיידד עם הסובבים.
"מאיפה את?" אני שואלת בלונדינית חייכנית.
"מגרמניה", היא עונה.
"אהה, זה מגניב לפגוש כאן גרמנייה".
"אני לא גרמנייה", היא שוב מחייכת, "אני בודהיסטית".
אודליה, תהיי חזקה.
גרמנים, אוסטרים, רוסים, פולנים, איטלקים וכמה ישראלים. לא, זאת לא פגישת מחזור של מלחמת העולם השנייה, וגם לא התחלה של בדיחה. זאת האוכלוסייה בכנס. רק ישראלים יכולים להביא פולנים לתרגל שמחה. מדינת סטארט־אפ או לא?
בודהיזם דרך היהלום הוא אחד מכמה זרמים בודהיסטיים שפועלים בארץ, לצד "ידידי הדהרמה" וקהילות נוספות. מה שמייחד את הבודהה דרך היהלום הוא האמונה שאנחנו לא צריכים להפוך לבודהה, אלא שכולנו נולדנו בודהה, ואנחנו רק צריכים לתרגל את עקרונות הבודהיזם כדי להגיע להארה. "סטאלין, למשל, היה בסך הכל בודהה עם פוטנציאל לא ממומש", אומר לי אחד המשתתפים. אני בטוחה שגם סטאלין חשב ככה.
ואם כבר סטאלין, ההארה הראשונה שהגעתי אליה כשנכנסתי לחדר האוכל היתה שהישראלים המעטים שיש כאן הם ברובם יוצאי חבר העמים. מה לרוסים ולבודהיזם? כנראה האלכוהול. ניסיתי להבין למה אין הרבה ישראלים כאן, אבל אני מניחה שלהיות בודהיסט בגרמניה זאת לא משימה קשה כל כך. נראה אותם בפקקים של איילון.
הבדל נוסף בין דרך היהלום לזרמים אחרים הוא הלאמה. לאמה (לא החיה) הוא המנהיג, הדוגמה האישית וההוכחה שאפשר להיות מואר. הוא מבטא עבור חברי הקהילה שלו את היכולת להוציא לפועל את עקרונות התורה.
הלאמה של היהלומנים הוא אולה נידהל, במקור מדנמרק, אבל כבר ארבעים שנים חי ונושם בודהיזם, מקים מרכזים רוחניים ברחבי העולם וטס המון מיבשת ליבשת. לא מעט אנשים התאכזבו כשגילו שהוא ייעדר מהכנס בים המלח בגלל תשישות. לא פלא, עם כל הנסיעות שלו.
כשהחבר'ה מדברים עליו בעיניים מצועפות, כל מה שעובר לי בראש זה שבחיים לא הצלחתי להעריץ מישהו. טוב, חוץ מאשר את היי פייב. כשמייקל עזב התפרקתי.
הידעתם? יש סבל בעולם!
בתום ארוחת הערב אנחנו מתקבצים, בערך 300 איש, במאהל הבדואי הגדול של המקום (גומפה), שמקושט בתמונות של בודהה ובהרבה אירופאים חייכנים. הכנס נפתח בהרצאה של פיטר מלינובסקי, מדען גרמני בעל שם עולמי שחוקר את עולם המדיטציה, וגם בודהיסט, שחי כבר הרבה שנים בלונדון. רק לי השילוב הזה נשמע מוזר?
בכניסה לגומפה אני קולטת בחורה אוסטרלית מפזרת חרוזים על קערה ואז שופכת אותם בחזרה לשקית בד, וחוזר חלילה. מסכנה, זה בטח הג'ט לג. אני שואלת אותה אם אפשר להצטלם איתה. היא עונה שרק בסוף המדיטציה. אה, אז זה מה שזה? בטוח?
אני מניחה את הדברים שלי על מזרן פנוי והולכת למצוא שקע לסלולרי, מבחינתי חמישה אחוזים בבטרייה הם המקור לכל הסבל בעולם. בשובי אני מגלה ששני ברזילאים תפסו לי את המזרן בשאנטי, אבל מחליטה לחוס עליהם ברוח הפיוס והולכת לתפוס למישהו אחר את המקום.
פיטר מתחיל לספר על בודהיזם דרך היהלום ועל הרעיון שבבסיס הבודהיזם: כדי להגיע להארה, מצב שבו אנחנו מממשים את מלוא הפוטנציאל שלנו על ידי נתינה לאחר ושמחה שאינה תלויה בדבר, עלינו להמיר חמישה רגשות מטרידים למצב של חוכמות שטמונות ברגשות האלה. הרגשות הם: בורות, כעס, קנאה, היקשרות וגאווה. את זה כותבת בחורה שבקושי מצליחה להמיר כסף באלנבי.
יש סבל בעולם, אומר הבודהיזם (וואלה), ומקורו הוא הבורות הבסיסית ואי הידיעה של הדברים כפי שהם. מבט זריז על כולם מראה שהרוב מבינים על מה הוא מדבר. יש מצב שאני בהקבצה הלא נכונה?
באחת הסדנאות. מאוסטרליה עד לפה כדי לפזר חרוזים על כד // צילום: אריק סולטן
בתום ההרצאה הולכים לפאב של המקום. על בקבוק יין אדום אני מפטפטת עם קבוצת צעירים מפולין, שקצת התאכזבו שבוטלו חגיגות "יום פולין" שתוכננו להתקיים במהלך הכנס, כי הגיעו פחות פולנים מהתכנון. אחד הדברים הכי מרשימים שאני מגלה בכנס הוא שלא מדובר פה בחבורה של אנשים שלא מתקלחים, אלא להפך: רובם מגיעים משלל מקצועות מוערכים כמו מהנדסים, פסיכולוגים ומדענים. ברור, אחרת איך אפשר לטייל כל היום בכנסים בודהיסטיים בעולם?
"למה אתה בודהיסט?" אני שואלת ישראלי אחד שאני מצליחה לאתר.
"תראי", הוא אומר, "יום אחד הגעתי במקרה לאזור, קלטתי אוטובוס מלא בבחורות יפות והחלטתי לבדוק את העניין". לא יותר פשוט להירשם לג'יי דייט?
המסיבה נמשכה עד 5 בבוקר, אבל אני פרשתי ב־1. לא הצלחתי להתחבר לפולנים שמחים. ניסיתי להירדם, אבל שמו אותי בחדר עם אישה מקסימה, לכל הדעות, שכנראה סבלה מליחה קשה, לכל הדעות. היא ניגנה לי את הסימפוניה החמישית של בטהובן בכיור שבמקלחת.
"חמלה, אודליה, חמלה", הזכרתי לעצמי.
חמשת הדיברות של הבודהיזם
ביצים. גבינות. טונה. בתום ארוחת בוקר סטנדרטית אני מוצאת את עצמי בהרצאה נוספת. אני מנסה להבין מה מפריע לי ומגיעה למסקנה שחוץ מהלקטוז, אני לא באמת מצליחה עדיין להתחבר לאף אחד. חסרה לי הישראליות הצועקת והמחבקת. הגרמנים והרוסים אולי מפגינים דיצה ורינה, אבל בעיקר אחד כלפי השני. ובינינו, הבעיה בלנהל שיחה עם אירופאים היא שהם שואלים שאלה ובאמת מחכים לתשובה.
את ההרצאה על חמשת הרגשות המטרידים מעבירה הבוקר פלורינדה צ'יה, אוסטרית מזלצבורג, שביומיום מתפרנסת כפיזיותרפיסטית. היא מספרת לקהל שיש לה ילדה בת 23, אז אני מניחה שהיא באמצע שנות הארבעים, למרות שהיא נראית הרבה פחות. בודהיזם זה האנטי־אייג'ינג החדש?
היא פותחת ומספרת על בעלה שיושב באולם ומצביעה על טבעת הנישואים שלה, כדי להבהיר לנשים האחרות בכנס שהוא מחוץ לתחום. "אבל אצלנו הרי אין היקשרות", היא צוחקת.
צחוק צחוק, בואו נדבר רגע על חמשת הרגשות המטרידים. זה לא צחוק.
1. היקשרות
אם בהיקשרות עסקינן, אז אחד הדברים שגורמים לנו לסבל, לפי ההשקפה הבודהיסטית, הוא הנטייה לשייך את האושר שלנו לדברים חיצוניים כמו אנשים, חפצים, מקומות עבודה, או למי שזוכר, סקס.
אז רגע, אני אמורה לא להיקשר לבעלי לעתיד, מתוך ידיעה שיום אחד אולי נתגרש והוא ייקח חצי מהקטנוע שלי?
לפי הבודהיזם, רק בנו נמצא מקור השמחה של עצמנו. כשאנחנו בתהליך הנכון, יש לנו אהבה רבה לכל היצורים החיים באותה מידה, בלי לתת העדפה למישהו מסוים. אוקיי, יש מצב שרק על החפירה הזאת הוא יעזוב את הבית.
מובן שאם הוא עוזב את הבית אני אמורה לגלות הבנה, כי היותו בבית היא לא מקור האושר שלי. היותו לא, אבל הוויזה שלו, דווקא כן.
אז איך אפשר לאהוב בלי להיצמד? לא יודעת. אני אחשוב על זה תוך כדי היצמדות לבירה.
2. כעס
יופי, לזה אני דווקא מתחברת. מה הבעיה עם כעס בפרט ועם רגשות שליליים בכלל? הבודהיזם מאמין באחריות אישית. מה שזרענו זה מה שנקטוף. כשאנחנו כועסים אנחנו מפזרים רגש שלילי בעולם, ולמעשים בשעת כעס יש מן הסתם תוצאות שליליות. לכל פעולה שלנו, שלילית או חיובית, יש השלכות. ההודים קוראים לזה קארמה.
מצד שני, אם אני לא אכעס בכלל, תהיה לזה תוצאה חמורה יותר. זה נקרא הדחקה, וזה ייגמר באברבנאל.
פלורינדה (אישה יפה, אבל מה נסגר עם השם מערוץ ויוה?) נותנת תשובה גם לזה. זה בסדר לכעוס, ואפילו טבעי (תודה רבה באמת). צריך רק לשים לב שהכעס לא מנהל אותנו, להבין שאנחנו לא הצודקים היחידים, ובעיקר לא להתרגש מהכעס. לתת לו להיות שם, והוא כבר יחלוף בתוך כמה דקות.
אולי אצל האוסטרים. אצל מרוקאית כמוני זה לוקח בין שעה לאף פעם.
כשמופיע רגש מטריד, אנחנו אמורים להתבונן בו, ולא להזדהות איתו. המודעות אליו היא שמשחררת אותנו ממנו, ואז הוא הופך לחוכמה, כי אנחנו לומדים מהניתוח שלו. באופן אישי, אם יש משהו שיכול ממש להכעיס אותי הוא לנסות להבין למה אני כועסת תוך כדי שאני כועסת.
3. קנאה
קנאה נובעת מרכושנות ומחוסר היכולת להפנים ששום דבר לא באמת שייך לנו. למשל, אם אישה מקנאת לבעלה כי הוא חייך בחזרה למישהי שחייכה אליו, היא לא מבינה שזה לא בהכרח אומר שום דבר עליה. או עליו. יש עוד אנשים שרוצים להסב לבעלה אושר על ידי חיוך, ואולי המישהי שהוא חייך אליה יכולה לתת לגבר שלך משהו שאת מחסירה ממנו (נניח, מכות).
4. בורות
בורות, במקרה של הבודהיזם, היא חוסר היכולת לראות את הדברים כמו שהם באמת. מרחב התודעה שלנו, שבמהותו אינו מוגבל, נחווה אצלנו כ"אני", וכל מה שמתגבש במרחב הזה מקבל הגדרה של "אתה", "הוא" או "העולם", למרות שהכל ארעי ומשתנה ושום דבר לא קבוע או ממשי. החיים הם לא דואליים, אין באמת הפרדה ביני לבין אנשים, חיות או צמחים אחרים. כולנו חלק מתוכנית כוללת.
לא הבנתי כלום, אבל זה מה שאמרו. בערך.
5. גאווה
גאווה היא ההנחה שאנחנו טובים יותר מאנשים אחרים. רגע, אני לא?
אז מותר לכעוס, מותר לקנא, מותר אפילו להיצמד (רק בלי להטריד מינית). הבעיה היא שרגשות שליליים מונעים מאיתנו להיות במיטבנו, כי הם מטרידים ומבלבלים אותנו כי אנחנו מזדהים איתם, ואז אנחנו לא יכולים להעניק שמחה לכל היצורים החיים.
לפי הבודהיזם, אנחנו נותנים לזולת על ידי השמחה שאנחנו מקרינים, שהיא מקור ההשראה לאנשים שסביבנו. אהה, נתינה פסיבית כזאת? סבבה. העיקר שלא יבקשו ממני לקום מהכיסא.
אם אין אני, אז מי אני?
טוב, זה הקטע הכי מסובך, יושבים? לפי הבודהיזם, אין עצמי, אין אגו, אין נשמה. אז רגע, כל מה שאני צריכה לעשות זה להצהיר במס הכנסה שאני בודהיסטית? ומה זאת אומרת "אין אני ואין אתה"? ואיפה משיגים את החומר שאתם מעשנים?
אני תופסת בחוץ את אחת הבנות, שגם לה, כמו לי ולקומץ אחרים, זה המפגש הראשון עם הבודהיזם.
"תגידי", אני לוחשת לה, "בינינו, את הבנת את הקטע הזה שאין אני?"
"את ואני זה חלק מאותו הדבר", היא מסבירה לי בידענות ובלי שמץ של חיוך. "לשתינו יש מיינד, אבל אין בעצם אודליה או מיכל. בתודעה שלך את כרגע אודליה, אבל זה כל הזמן משתנה, אודליה של 5 בבוקר היא לא אודליה של הערב (נכון, היא עייפה יותר), או אודליה של הגלגול הבא (מאין לי לדעת?). התודעה היא כמו גלי רדיו, היא עוברת דרך הרדיו אבל לא נוצרת על ידיו. עד עכשיו אני מנסה להבין אם אני FM או AM.
"תדמייני שכל האנשים הם חלק מאוקיינוס אחד, אבל כל תודעה היא זרם נפרד באוקיינוס. לתודעה אין בעצם התחלה או סוף, ואנחנו לא ממש יודעים עליה הרבה, רק שהיא היכולת לחוות רגשות, מצבים ומחשבות".
טוב, מיכל, את חייבת להתחתן. וגם אני.
מודטים. מישהו יודע מתי ארוחת ערב? // צילום: אריק סולטן
ואהבת לרעך כמוך
בהפסקת ארוחת הערב אני תופסת לשיחה צפופה את טל גורי (48), מדריכת אירובי במקצועה ומי שהביאה לארץ את בודהיזם דרך היהלום לפני 16 שנים. מאחר שהיא נראית לי לגמרי נורמלית, אני מושיבה אותה לשיחה צפופה.
"בחיאת טל, מה הקטע?"
"לפני כמה שנים הכרתי את האקס שלי, אבי בתי", היא פותחת במונולוג. "כשנפגשנו לראשונה הוא חיבק אותי, והרגשתי פרץ אנרגיה מטורף בכל הגוף. כששאלתי אותו מה זה, הוא ענה לי: 'בודהיזם, ילדה'".
מוזר. כשהייתי בכיתה ח'1, ושירלי מכיתה ח'3 נתנה לי כאפה, הרגשתי בדיוק את אותה האנרגיה. אבל ההערה היחידה שחוויתי היתה בתיק האישי. וזאת בכלל שירלי התחילה.
"את רואה את עצמך יהודייה או בודהיסטית?" שאלתי.
"נולדתי ליהדות, אבל בחרתי בדרך חיים בודהיסטית", היא אמרה, וגם הסבירה איך זה בא לידי ביטוי בחיים שלה. נגיד, אם קולגה שלה תשמיץ אותה, חלילה, לא רק שהיא לא תחזיר לה, אלא ממש תפרגן. הבת שלה, שהיא בת 13 ונולדה לתוך עקרונות הבודהיזם, מתנדבת לעזור על חשבון הזמן הפנוי שלה לחברים מהכיתה שמתקשים בשיעורי בית. מאיפה שאני באה קוראים לזה פראיירית. אולי באחד הגלגולים הבאים היא תבין.
"אבל תגידי", אני לא מרפה, "הרי גם ביהדות מדברים על נתינה ועל שמחה, עייני ערך ברסלבים. אז למה לרעות בשדות זרים?"
"אין שום בעיה עם היהדות, חוץ מהעובדה שמדובר בדת מונותיאיסטית שמאמינה שגורלנו נשלט על ידי ישות חיצונית, שזה משהו קצת פסיבי. הבודהיזם, לעומת זאת, מאמין שאנחנו היחידים שמעצבים את גורלנו על ידי זריעת הזרעים הנכונים וקצירת הפירות בבוא העת".
אז רגע, אם מישהו תמיד עושה רק טוב אבל חוטף, לא עלינו, מחלה קשה? אז זה סימן שהוא התבלבל בחנות זרעים?
"אולי באחד הגלגולים הקודמים הוא עשה משהו רע, ועכשיו הוא משלם".
זאת אומרת, עושה תיקון?
"קארמה".
אז יש לו נשמה?
"לא, תודעה".
אבל קורה לו משהו רע כי הוא עשה משהו רע בגלגול קודם, אז הכל מכתוב, גורל?
"גורל שהוא יצר במו ידיו".
הלכתי להתאבד.
עת לדבר ועת למדוט
בניגוד למה שחשבתי - מדיטציה, ולא שוקולד, היא התשובה לכל תחלואינו והדרך להגיע להארה. היכולת שלנו להיות בדיוק ברגע הזה בלי להתעסק ב"למה אמרתי אתמול לחברה שלי שהיא חופרת" (אולי כי היא חופרת?). מחקרים אפילו מראים שמדיטציה משפרת יכולות קוגניטיביות, מפחיתה שיעורי תחלואה ומסמלת עודף זמן פנוי.
תרגול מדיטציה על בסיס יומי הוא האמצעי להפחית רגשות מטרידים עד כמה שאפשר. כשאנחנו מתעסקים רק במה שקורה ברגע הנוכחי, מתפנה אצלנו עוד מקום בתודעה. המקום הזה מאפשר לנו ביומיום לבחור איך להגיב. נניח, לצעוק על מישהו בכביש, אבל מבחירה.
בדרך היהלום יש ארבעה תרגולים של מדיטציה, ששמם הכולל הוא "ניונדרו". מדובר ברצף של טכניקות עתיקות, שכוללות מיקוד בדמויות אור ואנרגיה, שינון מנטרות ושחרור מהיצמדות למחשבות. התוצאה היא חוסר פחד, שמחה בלתי מותנית, חמלה פעילה ויכולת להגיד את המילה ניונדרו.
על ההסבר של התרגול הראשון - "המחסה הקצר" - מופקדת מורה בשם קלאודיה מברזיל, בחורה צעירה ויפה. כמו לפלורינדה, גם לה יש לה חיוך תמידי ועיניים שמביעות אהבה. אז ככה נראית הארה! או בוטוקס.
אחרי ארוחת הערב פושטת התרגשות בקרב המשתתפים: תכף יש שיחת סקייפ עם לאמה אולה. מגניב, תכף אני אראה איך נראית חמלה.
כשנשמעים קולות החיוג בסקייפ, משתררת דממה דרוכה. כעבור כמה שניות, כשפרצופו נגלה אלינו, פורץ הקהל במחיאות כפיים רועמות. לאמה אולה הוא גבר מבוגר אך נאה בשנות השבעים לחייו, בעל שיער לבן וחיוך עם שיניים צחורות. בקיצור, בן אדם.
היה קצת קשה לראות חמלה דרך הסקייפ. מה שכן, אפשר היה להבחין שהוא לובש חולצה עם הכיתוב Israel defense forces, כאילו הוא סיים עכשיו פרויקט "תגלית".
חיכיתי שהוא יאיר את עיניי ויפתור לי, כלומר למיינד שלי, את כל הבעיות בחיים. במקום זה הוא בחר לשאול לשלומם של המשתתפים ולספר על מרכז בודהיזם דרך היהלום החדש, שנחנך לאחרונה במוסקבה. כל משפט שלו לווה בצחוק אוהד של הקהל. ניחמתי את עצמי שהוא בעצם הג'רי סיינפלד של הבודהיזם.
באמצע השיחה כבר אספתי את חפציי והלכתי לכיוון האוטו. בעוד שעה תתחיל כאן מכירה פומבית של חפצים בודהיסטיים לטובת הקמת מרכז גדול בצפון הארץ. לאחר מכן הם ימשיכו לריקודים עד הבוקר, ומשם ליום נוסף של מדיטציות, שבסיומו יסכמו שבוע שלם של פסטיבל. מי אמר שים המלח טוב רק לפסוריאזיס?
קארמה. סמסרה. סבל. גאווה. הארה. היצמדות. לא בטוחה שהבנתי את הכל, אבל בדרך החוצה, כשהסתכלתי על כל האנשים סביבי, הם באמת נראו לי מאושרים. כיף להם.
odeliayakir@gmail.com---------------------------------------------------
התודעה של הכותבת היתה אורחת בכנס השנתי של "בודהה דרך היהלום", שנערך בישראל אחת לשנה בבית ההארחה מצוקי דרגות
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו