וגרה כיפה עם חרב

שלא מרצונו הפך צה"ל לשחקן מרכזי בזירת היהדות הדתית בישראל; הוא מעניק את אישורי הלימודים בישיבה לוועד ראשי הישיבות, ומכבד אישורים אלה לצורך "דחיית שירות". הוא מנפח את מספר התלמידים בישיבות החרדיות בכך שהוא מאפשר שירות צבאי מקוצר, לצד לימודים, ל"ישיבות ההסדר".

נוסף על כך, הוא מסייע בבלימת מעבר של צעירים דתיים־לאומיים אל חיק הישיבות החרדיות בכך שהוא מאפשר דחייה של שנה, או יותר מכך, בגיוס המצטרפים ל"מכינות קדם־צבאיות", שכמעט כולן דתיות ובגדה המערבית; הוא מחזק הן את דתיותם והן את ניציותם של הצעירים הלומדים בהן, לקראת גיוסם לשורות הצבא.

בספרו דן פרופ' יגיל לוי בהשפעת הגורם הדתי־לאומי על התנהלות צה"ל. מי שמסוקרן להבין תהליכים ותופעות בחברה הישראלית, מוזמן לקרוא את הספר. זהו ספר כבד משקל (תרתי משמע), ממוסמך מאוד, אך עושה סדר במערכת הקשרים הסבוכה שבין הארגון החשוב ביותר בישראל לבין החיילים הדתיים והממסד הדתי. הוא מציע תובנה מעמיקה יותר מעבר לניתוח הפשטני, שלפיו הצבא של היום מושפע הרבה יותר מן הדת, משום שמשרתים בו הרבה יותר דתיים, והוא עשוי לפתוח דיון מרתק בנושא זה עם מי שמסקנותיו של לוי אינן מקובלות עליו.

כריכת הספר (עם עובד)

ראש הממשלה הראשון דוד בן־גוריון, ששימש גם שר הביטחון הראשון, רצה להבטיח את ממלכתיותו של צה"ל, לכן ביטל את המחלקה לשירותי דת של "ההגנה", והפך אותה לרבנות הצבאית הראשית. כלומר במקום יחידה לשירות החיילים הדתיים, הוקמה יחידה שהיתה אמורה להציע הכרת המסורת והדת לחיילים כולם. בשנים הראשונות לאחר הקמת המדינה, רבים מהחיילים הדתיים שימשו סמלי דת או משגיחי כשרות, ואחרים שירתו ביחידות הרגילות, אך כמעט אף פעם לא בלטו בהן. הממסד הדתי־לאומי חשש מאוד מחילון ילדיו במהלך שירותם הצבאי.

הרב הצבאי הראשי, שלמה גורן, שכיהן בתפקידו מאז קום המדינה ועד 1971, היווה דמות דומיננטית וכריזמטית; הוא לחץ על הממשלה לצאת למלחמה ב־1967, הניף את דגל ישראל במערת המכפלה, אך בעיקר פסק בדיני מלחמה בין הצבא וההלכה, ואיפשר לחיילים לפנות אליו ללא תיווך.

השפעתו היוותה גורם מרכזי בהדתה (הפיכת משהו לדתי) של השירות הצבאי. הדתה זו העמיקה ובאה לידי ביטוי במפעל הגיור הצה"לי, בתפילות משותפות לפני קרבות, בהשבעת החיילים בכותל המערבי, ולאחרונה - בפקודת היום של מח"ט גבעתי, עופר וינטר, שבה הציג את האויב כמי שמנאץ את האל. אם לאחר קום המדינה שימש המעמד הבינוני החילוני גורם מרכזי בשורות הצבא, הרי במהלך השנים נפסק זיהוי זה, והמעמד הבינוני מצא עצמו מתקדם במערכות אחרות (כלכלה, היי־טק, אקדמיה). עקב כך, הצבא נזקק לכוח אדם שיהיה מוכן להישאר בתפקידי פיקוד, ויוביל אנשים צעירים למעשים נועזים ולעיתים מסכני חיים. הוא מצא אותם במגזר הדתי־לאומי, שחש מושפל בשירותו הצבאי, ושמח למלא את השורות גם כדי לזכות בהערכה הראויה לו בשוק האזרחי.

לכאורה, לא היה יכול להיות הסדר נוח מזה לשני הצדדים: הצבא קיבל את החומר האנושי הנכון אלי קרב, ואילו הצעירים הדתיים זכו ביוקרה שחסרה להם. אלא שהיה לכך מחיר, לדברי לוי, בדמות המעורבות של המנהיגות הדתית במתרחש בצה"ל.

אל ההדתה הצטרפה התאוקרטיזציה. טענת לוי היא כי צה"ל הוא הצבא המערבי היחיד אשר מכפיף מרכיבים מהותיים מהתנהלותו לסמכות חיצונית. הדבר נובע מכך שבשונה ממגזרים אחרים המשרתים בצבא, בהקשר הדתי־לאומי קיימת הידברות מתמדת בין מפקדי הצבא להנהגה הדתית והפוליטית של מגזר זה. ההידברות נובעת מכך שהחיילים הדתיים נמצאים בקשר הדוק עם רבניהם גם כאשר הם נמצאים מחוץ למסגרת הדתית. הם אינם מסתפקים בתשובות הרבנות הצבאית לשאלותיהם ההלכתיות והאחרות, אלא עוקפים את הצינורות המקובלים בצבא כדי להגיע למוריהם, ולכן הצבא מוצא עצמו מנהל ערוץ הידברות עם רבני יש"ע ועם מנהיגים פוליטיים באשר לשאלות כגון סירוב פקודה במצב של סתירה, לכאורה, בין ציווי דתי וצבאי.

מתברר כי הרבנים חשים כי הם רשאים להתערב בשאלות כמו הוראות פתיחה באש, ולהכפיף אותן - כפי שנעשה, לדברי לוי, בצוק איתן - לאתיקה הדתית. המכינות הקדם־צבאיות קרובות מאוד לראשי הבית היהודי, הרבש"צים בגדה המערבית מרגישים כי החיילים "עובדים אצלם" ונותנים להם הוראות - ומפקדי צה"ל נבוכים.

אל מול מגמה זאת, מתקיים מאבק ממושך להשגת שוויון לנשים בצה"ל, כולל בשדה הקרב. תופעה זו מאיימת על הדומיננטיות הדתית, משום שאם אכן נשים יוכלו לשרת בכל תפקיד, יגבר הלחץ בקרב החוגים הדתיים השמרניים יותר, להתרחק מתפקידים מרכזיים בצה"ל, כפי שקרה הדבר בראשית שנות המדינה.

אפשר לבקר את לוי על כך שהתפתחויות מקריות מוצגות כמהלך מתוכנן, אבל הוא עצמו מודע לסכנה זו, ומתייחס אליה באופן ראוי.

"המפקד האליון - התאוקרטיזציה של הצבא בישראל" / יגיל לוי;עם עובד, 448 עמודים