בית הבובות של מלכיתה

מלכיתה דובניקוב לא מפסיקה לחייך, ולו לרגע. היא נראית צעירה הרבה יותר מגילה (שאותו היא מבקשת לא לחשוף) ולא מוכנה שיקראו לה, או לכל אחד אחר ששרד את התקופה האפלה ביותר בהיסטוריה של האנושות - "ניצול שואה". "אנחנו לא ניצולי שואה, אנחנו שורדי שואה. היינו צריכים להשקיע מאמץ גדול כדי לשרוד", היא מדגישה.

בתקופה ההיא היתה מלכיתה בסך הכל תינוקת קטנה ותמימה, ואת רוב זיכרונותיה היא בנתה מהסיפורים של הוריה ומהחפצים והצילומים שנשמרו מאז. הוריה היקים שמרו בקפידה על כל המסמכים שתיעדו את חייהם לפני עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, ובטרם נאלצו לעזוב את ביתם הם פנו לשכנים וביקשו מהם לאחסן אצלם תעודות, תמונות, מסמכים וחפצים רבים. הסיכום היה שאם הם ימותו, השכנים ישליכו הכל לפח, אולם אם במקרה הם יצליחו לשרוד, הם ייצרו עימם קשר כדי לקבל את החפצים בחזרה. ואכן, השכנים עמדו בסיכום, ומלכיתה, המתגוררת כיום בחולון, שומרת בביתה תמונות, מסמכים וחפצים רבים שהשכנים מאז שלחו לה ארצה.

רודולף לוי וברטה (פיטי) לוי לאון, אביה ואמה של מלכיתה, נולדו במשפחות מבוססות בגרמניה. כל אחד בדרכו ברח מאימת הנאצים להולנד, שם הם הכירו במסגרת הקהילה היהודית, שהיתה מגובשת מאוד וערכה פעילויות רבות. הוריה התחתנו בתחילת המלחמה, עוד לפני שהיהודים הועברו לגטאות ולמחנות ריכוז, אולם בעיצומה של חקיקת חוקים שמנעו מהיהודים את חופש התנועה והעבודה. חוק אחר אף קבע כי רק רופאים יהודים יכולים ליילד נשים יהודיות, ובעקבות מגבלה זו איבדה מלכיתה את אחותה התאומה כשאמה כרעה ללדת.

למעשה, גם מלכיתה עצמה ואמה לא בהכרח היו שורדות את הלידה הטראומתית אלמלא רופא צעיר בבית החולים המקומי שהחליט לשים את החוק בצד - ולהציל אותן בכל מחיר. "המים ירדו לאמא שלי ולא היתה לה שום דרך להגיע לבית החולים חוץ מאשר ברגל. היא מיהרה ורצה כל הדרך מביתה לבית החולים, מה שגרם לנזק בלתי הפיך לאחותי התאומה, שנולדה ונפטרה כעבור כמה שעות. "אמי, שהיתה אחות במקצועה, הבינה שיש לה עובר נוסף בבטן וצעקה לאחות בבית החולים שלא תעזוב אותה ושימצאו לה רופא שיילד אותה. רופא צעיר שהיה באותה עת בבית החולים אמר שלא ייתן לאישה הזו למות רק משום שכל פשעה הוא יהדותה, וכך למעשה הציל אותי ואת אמא שלי".

במרוצת הזמן, מצבם של יהודי הולנד הלך והחמיר. סבה וסבתה של מלכיתה, שהיו אמידים מאוד, נלקחו לאושוויץ עם אחותה הגדולה של אמה. "לא ידענו לאן לקחו אותם. ההורים שלי רק שיערו את מה שעלול לקרות להם. רק אחרי המלחמה נודע לנו שהם הגיעו לאושוויץ ושלא יצאו משם. תראי כמה אירוני: לסבא שלי היה חבר שכל הזמן ניסה לשכנע אותו להגיע לפלשתינה ולקנות אדמות, אבל סבא שלי לא רצה, בטענה שבישראל האנשים לא היו מספיק דתיים. אילו הוא רק היה מקשיב לאותו חבר, הסבים שלי היו נשארים בחיים", היא מספרת.

כמו אנה פרנק

הוריה של מלכיתה הכירו את משפחת פרנק בהולנד וגרו לא רחוק ממנה, ובדומה לאנה פרנק, גם מלכיתה הקטנה הוסתרה מאימת הנאצים. בין ההולנדים היו לא מעט מלשינים, אך היו גם כאלה שחיפשו כל דרך לסייע ליהודים והסכימו להסתיר ילדים ותינוקות, תוך שהם מסכנים את עצמם. הוריה של מלכיתה נלקחו למחנה הריכוז, אך זמן קצר לפני כן הם פנו למחתרת היהודית והעבירו את התינוקת, שהיתה בת כמה חודשים בלבד, לפועל רכבת הולנדי שהיה אב לשישה ילדים.

הגרמנים חשדו שהוריה של מלכיתה מסתירים משהו, והחליטו לעצור אותם. הם עברו כמה וכמה ימי עינויים קשים, אך הרצון להגן על מלכיתה הקטנה היה חזק מאימת הנאצים. הם לא נשברו והתעקשו על כך שאין להם ילדים. בחלוף הזמן הועברו השניים למחנה הריכוז ברגן בלזן. הסבל, הרחק מהבת הקטנטנה האהובה, היה קשה מנשוא, בעיקר עבור אמה של מלכיתה. לאחר שלא ראתה את בתה במשך יותר משנה היו ייסוריה כה חזקים, עד כדי כך שהיא החליטה לפנות שוב למחתרת היהודית, אולם הפעם כדי להשיב את בתה לזרועותיה, לתוך המחנה. "היו אנשים שזרקו את הילדים שלהם מחלונות הרכבות בניסיון להציל אותם, ואמא שלי בחרה דווקא להחזיר אותי ממקום בטוח יחסית אל תוך המחנה. היא אמרה: 'או שכולנו נחיה או שכולנו נמות'. מעולם לא כעסתי עליה על כך שהיא סיכנה את חיי. אי אפשר לשפוט אדם במצב כזה".

מלכיתה היתה בסך הכל בת שנה וחצי, והדרך שעשתה אל המחנה לא היתה פשוטה. במהלך הנסיעה היא נפצעה בידה בקרון הרכבת, והצלקת נראית לעין גם היום. כאשר לאחר נסיעה ארוכה היא הגיע לבסוף אל הוריה, היא כלל לא זיהתה אותם. היא בכתה ללא הפסקה וביקשה לשוב אל אמה המאמצת, מה ששבר את ליבה של אמה הביולוגית.

בדומה לגיבור הסרט "החיים יפים", גם אמה של מלכיתה ניסתה להפוך את השהות של בתה במחנה הריכוז למעין משחק. עד השחרור התגוררה מלכיתה עם אמה בצריף עם נשים יהודיות נוספות, והאם הקדישה זמן רב ומחשבה רבה בניסיון להפוך את החיים של מלכיתה הקטנה לנורמליים עד כמה שאפשר. אחד הדברים הראשונים שהיא עשתה היה לתפור לה בובות. "אמא שלי מעולם לא היתה תופרת גדולה, ומובן שבצריף לא היו לה חומרים כדי להכין את הבובות, אבל היא רצתה שארגיש את האיומים כמה שפחות, ושבמידת האפשר החיים שלי ייראו כמו אלה של כל ילד בגיל הזה".

הפעוטה הקטנה, שלא ממש הבינה איפה היא נמצאת ואת הסכנות שאורבות ממש מעבר לפינה, שיחקה כל היום עם בובה שגופה עשוי מבד פסים - אותו בד ידוע לשמצה של בגדי האסירים במחנות הריכוז - ועם בובה נוספת, כלבלב עשוי משמיכת צמר עם מילוי קש של המזרנים. "היא ניסתה לעשות נורמליזציה של אותו מצב איום שבו היינו. היא דאגה להפוך סמרטוטים וקרטונים לבובות", היא נזכרת. ואף על פי שמלכיתה לא ממש הכירה את החיים מחוץ למחנה הריכוז, היא לא הפסיקה לשאול: "אמא, מתי זה ייגמר-".

הדרכונים של סבא

הוריו של אביה של מלכיתה עזבו את גרמניה עוד לפני תחילת המלחמה. סבה של מלכיתה היה סוחר שהסתובב בכל העולם והחזיק דרכונים מחמש מדינות שונות, ובהן דרכון טורקי. חודשים אחדים לפני תום המלחמה ביצעו הנאצים חילופי שבויים עם טורקיה, והסב הצליח לחלץ את מלכיתה ואת הוריה מהמחנה. זה קרה ביום שבו חגגו למלכיתה את יום הולדתה השלישי.

לאחר השהייה הקשה במחנה עלתה המשפחה על ספינה למסע שנמשך חצי שנה, ובסופו הגיעו לישראל. כאשר סיפרו לקפטן הספינה שמלכיתה הקטנה חוגגת יום הולדת, הוא העניק לה מתנה מיוחדת - כוס מזהב, שאותה היא שומרת עד היום. "אני זוכרת בבירור את חדר האוכל של הספינה. אכלתי ואכלתי ולא הפסקתי לבקש עוד אוכל", היא נזכרת ברגע המשמח.

כיום מלכיתה הקטנה היא למעשה סבתא מלכיתה, ובביתה היא שומרת על חפצים רבים שהשכנים מגרמניה שלחו להוריה אחרי המלחמה, בהתאם לסיכום עימם. ב"ארכיון הזיכרונות של מלכיתה" יש שני אלבומי תמונות (שבהם אפשר לראות בין השאר את הסבים שנספו באושוויץ, את הוריה בצעירותם ואותה עצמה כתינוקת), תעודות, ספרים, תכשיטים, אגרטלים וגם הטלאים הצהובים שנשאו בני המשפחה.

אבל בין כל החפצים שעליהם שומרת מלכיתה בביתה אי אפשר להתעלם מהבובות שאיתן היא שיחקה במחנה המוות, וששרדו את התופת איתה. "אמא שלי שמרה על הבובות ולא ראיתי אותן שוב במשך שנים. רק כשהיא סברה שכבר הייתי בוגרת מספיק להתמודד עם הזיכרונות הקשים, היא החליטה לתת לי את הבובות וביקשה ממני לשמור עליהן כאילו מדובר באוצר ששווה מיליונים", היא מספרת. כשהיא מראה את הבובות היא מלטפת אותן ללא הפסקה. "אמי היתה רחוקה מאוד מלהיות עקרת בית טיפוסית. אין לי מושג איך היא הצליחה להשיג את החומרים ולתפור לי אותן". מלכיתה מתקשה להיזכר איך היא שיחקה עם הבובות או אם היא העניקה להן שמות. מה שהיא לא תשכח זה המקום המשמעותי שאותן בובות פשוטות מילאו בשנותיה הראשונות.

כשמלכיתה ומשפחתה הגיעו ארצה, קיבלו את פניהם נציגי ארגון יוצאי מרכז אירופה, שסייעו להם להגיע לשכונת לדור בחולון (שהוקמה על ידי יוצאי גרמניה). אביה של מלכיתה הכיר את הארגון עוד מימיו בגרמניה, והמשיך להיות פעיל בו גם בישראל. לפני כשנתיים וחצי, כשמלכיתה התאלמנה, הוזמנה לאירוע של הארגון והחליטה להתנדב בו כדי לסגור מעגל. "פעם נציגי הארגון דאגו לנו, ועכשיו אני מנסה לסייע לשורדי השואה הגרמנים", היא אומרת בגאווה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו