ההסכם החדש בין פתח לחמאס מוכיח סופית שאין עם מי לדבר. העובדה שראשי ההנהגה הפלשתינית חוברים לארגון המחבלים התובע את השמדת ישראל היא הוכחה ניצחת לכוונותיהם הרעות. זה מראה שכל הוויתורים, החל מאוסלו, דרך ההתנתקות ועד הקפאת ההתנחלויות, היו מקח טעות. ישראל חייבת לסכל את האיחוד הזה, להסביר את סכנותיו לקהילה הבינלאומית, ולהתכונן לגרוע מכל. מצד שני, הסכם האיחוד מוכיח שישראל החמיצה הזדמנות פז להגיע להסכם עם הרשות הפלשתינית כשעדיין יכלה, ובכך דחפה את אבו מאזן וסלאם פיאד המתונים לידי חמאס הקיצוניים. למרות זאת, לא מן הנמנע שמעז יצא מתוק, ההסכם ייצור הנהגה פלשתינית אמינה שיש לה גם סמכות וגם לגיטימציה להגיע להסכם כולל, גם בעזה וגם ביהודה ושומרון. ישראל חייבת לנצל את המהלך כדי לגייס את הקהילה הבינלאומית לחידוש תהליך השלום, ולא להתחפר בעמדותיה. בכך, פחות או יותר, יתומצת הדיון הפוליטי בימים הקרובים. שהרי המציאות היא תמיד בעיני המתבונן, הפרשנויות והתגובות ידועות פחות או יותר מראש, וכל אירוע, לא משנה כמה מהפכני, הוא בסך הכל הזדמנות חדשה להגיד "אמרנו לכם". מהפכה במצרים? מהומות בסוריה? תוהו ובוהו בעולם הערבי? מסביב ייהום הסער, אבל אנחנו לא ניתן לעובדות חדשות או למציאות משתנה לבלבל אותנו. אי אפשר להכחיש את העובדה שניכרת עייפות החומר בוויכוחים הפוליטיים אצלנו, אם בגלל שהליכוד קיבל את עיקרון שתי המדינות או בגלל שהשמאל ניגף במישור הפוליטי ואם בשל התחושה הרווחת שממילא דבר אינו תלוי עוד בנו או במעשינו. העימות הרעיוני שמתנהל מאז מלחמת ששת הימים התעפש לא מעט, חייבים להודות, ומה שנשאר זה בעיקר גידופים הדדיים והעלאת גירה של טיעונים לעוסים שאיש כבר אינו מתאמץ לבדוק את תקפותם. ג'ורג' אובאמה הנה חידון קצר: מבין שני נשיאי ארה"ב האחרונים - ברק אובאמה וקודמו ג'ורג' בוש - אחד נחשב ל"אידיאליסט" בתחום מדיניות החוץ והשני ל"ריאליסט". יש לכם עשר שניות לנחש מי הוא מי. ניחשתם? קרוב לוודאי שטעיתם. כי בישראל של 2011, "אידיאליסט" נחשב לטיפוס הזוי שלא מחובר למציאות - נניח שמאלן כמו אובאמה - בעוד "ריאליסט" הוא מי שרואה את המציאות נכוחה, כלומר ימני כמו בוש. אבל באמריקה ההגדרות שונות לגמרי: מי שמוכן לגייס את כוחה של אמריקה וגם לשגר חיילים אמריקנים לשדה הקרב בשם "אג'נדה של חירות" ושיחרור עמים מעריצות - כפי שעשה, לפחות לכאורה, בוש בעיראק - נחשב לאידיאליסט. מי שמפעיל כוח רק מתוך אינטרס עצמי ומוכן לקיים דיאלוג גם עם הגרועים שבמשטרים - כפי שנהג אובאמה בתחילת כהונתו - נחשב ל"ריאליסט". במאמר ארוך ומרתק שפורסם השבוע במגזין היוקרתי "ניו יורקר" מתאר הכתב ריאן ליזה כיצד ההתקוממויות בעולם הערבי הזיזו את אובאמה מהמשבצת הריאליסטית שבה ישב ושיגרו אותו מהרצוי למצוי, שם הוא ניצב עתה, באמצע הדרך. ליזה מתאר את המעבר החד שעשה אובאמה, בהשפעת התנגדותו למלחמה בעיראק, מהשוליים השמאליים והאידיאליסטיים של מדיניות החוץ האמריקנית אל ההצהרה ההפוכה שנתן במערכת הבחירות לנשיאות, ועל פיה התמיכה בדמוקרטיה ובזכויות אדם מעבר לים מתחה את יכולותיה הצבאיות של אמריקה "עד לנקודת השבירה". כך התעלם אובאמה הריאליסט בשנתו הראשונה מהפרת זכויות אדם של המשטר בסין וכך הפגין קרירות כלפי "המהפכה הירוקה" שהתחוללה בטהרן, כשעדיין קיווה לנהל דיאלוג עם האייתוללות. אף שכבר באוגוסט 2010 חזה הבית הלבן את אי השקט המתקרב בעולם הערבי, קצב האירועים ועוצמתם תפסו את אובאמה לא מוכן וחייבו אותו לגבש מדיניות חוץ אד-הוק שלעיתים קרובות נתפסה כמזגזגת. אחרי שנטש את חוסני מובארק לגורלו, לכאורה מתוך שיקול אינטרסנטי קר, הגיע אובאמה גם להתערבות צבאית בלוב, מקום נטול אינטרסים אמריקניים מיידיים, רק כדי "למנוע טבח עם", במה שנראה כניגוד מוחלט לעמדות שעימן הגיע לבית הלבן. עכשיו מציבה סוריה דילמה קשה הרבה יותר, כי הסכנה לרצח המוני בסוריה גדולה אולי מבכל מדינה ערבית אחרת. הדבר מחייב את האידיאליסטים להתערבות נחרצת, אך התערבות כזו יכולה לגבות מחיר דמים יקר, ליצור אי יציבות אזורית ולפגוע באינטרסים אמריקניים מובהקים. אמריקה בוהה אפוא בסוריה כשפן שנלכד באורותיה של מכונית מתקרבת, כשההתנגשות החזיתית הזו בין ריאליזם לאידיאליזם מולידה, לעת עתה, שיתוק מוחלט. יחי ההבדל הנה עוד סיבה, אחת מני רבות, שסוריה אינה לוב: טילי קרקע-קרקע. בניגוד לקדאפי, שמסר את מעט טיליו ארוכי הטווח עם מצבורי הנשק הכימי שברשותו לידי פקחים בינלאומיים בשנת 2004, סוריה של משפחת אסד, האב ובנו, היא כמעט מעצמת-על בתחום טילי הסקאד וגם בעלת ארסנל גדול של נשק כימי ואולי גם ביולוגי. ברגע של "תמות נפשי עם פלשתים" כשגבו אל הקיר, לא רק שבשאר אסד מסוגל לשגר אל עבר ישראל מטח של טילים שיגרום למלחמה אזורית מיידית - ובכך, אולי להציל את שלטונו בדקה ה-90 - אלא שברצותו הוא גם מסוגל לפגוע במטרות אחרות באזור, כולל אמריקניות, בטורקיה בקפריסין ובעיראק. ואסד כחיה פצועה מסוכן אולי מכל מנהיג ערבי אחר, בשל היותו בן המיעוט העלאווי. מדובר הרי - כבר מזמן לא נזכרנו - בכת מסתורית למדי, מוסלמית בקושי בעיני השיעים וכופרת למחצה בעיני הסונים, ששומרת חגים נוצריים ומציינת מועדים פגאניים, שמעריצה את פ?-ר-ס מימים ימימה, שמהווה בסך הכל כ-12 אחוזים מאוכלוסיית סוריה - וששולטת ברוב המוחלט הסוני כבר כמעט 50 שנה. שלטון בית אסד מהווה את נקודת השיא בהיסטוריה בת המילניום של העלאווים, אחרי שסבלו מהרג, דיכוי והשפלה מצד הסונים במשך מאות שנים; מבחינתם מדובר בקרב על החיים ועל המוות, מלחמה של הבא להורגך השכם להורגו. לפיכך, אם המרי לא ידוכא, הסכנה לרצח עם בסוריה כפולה ומכופלת: קודם מצד השלטון הנלחם על חייו, ולאחר מכן על ידי המתקוממים שתאוות נקמתם מתבשלת זה שנות דור.
