נתי ואביבה טל יושבים בביתם שבמושב גבעת ישעיהו, ואינם יודעים את נפשם. המבט בעיניהם מסגיר את עוצמת הכאב. זה כאב כפול ומכופל ומשולש. נתי הוא הלום קרב ממלחמת יום הכיפורים, שבה ראה את כל חבריו נהרגים לידו. לפני שש שנים וחצי איבדו את בנם, בן, שנורה למוות בידי חברו, רפ"ק ניר סומך. ובשבוע שעבר זיכה בית המשפט העליון את סומך מחמת הספק, והוציא אותו לחופשי.
"אנחנו אנשים פרטיים שלא מחפשים פרסום", אומר נתי בקול שקט. "במשך כל השנים האחרונות השתדלנו לא לדבר עם התקשורת. אבל אני לא יכול לראות איך גם עכשיו משפחת סומך לא מפסיקה לשפוך רפש על הבן שלי ולהציג אותו כאדם משוגע, אובססיבי ואלים. נמאס לי להיות הכבשה התמימה והשתקנית.
"ניר סומך זוּכה מחמת הספק, שאף אחד לא ישכח את זה לעולם. כל הפסטיבל הזה סביבו, שמציג אותו כיונה צחורה שיצאה לחופשי, גורם לי להרגיש כאילו רוצחים את בני שוב. בעיניי, סומך תמיד יהיה הרוצח של בני. הייתי משוכנע אז, ואני משוכנע גם היום, שזה היה רצח שתוכנן מראש לפרטי פרטים. כשוטר, הוא ידע בדיוק מה הוא צריך לטעון בחקירה ואיך להציג את הדברים כדי לצאת נקי.
"בסופו של דבר, מתים לא מדברים. מתים לא יכולים להגן על עצמם, ומתים לא יכולים להיאבק למען שמם הטוב. ניר סומך יצא נשכר מחקירה רשלנית, וחזר הביתה למשפחתו. בן כבר לא יחזור. אבל סומך ואשתו יודעים את האמת, ועם האמת הזאת הם יצטרכו לחיות עד יום מותם".
• • •
ביום ראשון, 13 בספטמבר 2009, הגיע בן טל, אז באמצע שנות השלושים לחייו, אל ביתה החדש של משפחת סומך שבקיבוץ זיקים. כעבור כחצי שעה ירה בו ניר סומך שלוש יריות, שהרגו אותו במקום. מה שקרה בפרק הזמן הזה היה נתון במחלוקת משפטית שארכה שש שנים וחצי.
מייד אחרי הירי התקשר ניר למשטרה מהטלפון הנייד שלו. תוכן השיחה, כפי שהוקלט, היה קצר, ברור ולקוני. "שלום, מדבר ניר. אני קצין משטרה, מישהו ניסה לפגוע בי, בקיצור, יריתי בו... אני נמצא בקיבוץ זיקים". מוקדן: "הבן אדם הרוג?" סומך: "יריתי בו... כן... כן... ברור".
סומך טען בפני השוטרים כי בן טל הניף לעברו מוט ברזל המשמש לנעילת הגה, וכי חש בסכנת חיים. הוא סיפר כי בן היה בקשר קרוב איתו ועם אשתו טלי, עד שהחל לפתח כלפיה רגשות רומנטיים, ואף ניסה לנשקה. הוא נעצר בחשד לרצח. החוקר ציין בפניו ש"על פי איך שהזירה נראית, מדובר בהוצאה להורג", אבל סומך התעקש שזו היתה הגנה עצמית.
טלי העידה במשטרה כי ביקשה מבן להפסיק את החיזורים, אבל אלה רק הפכו אובססיביים יותר ויותר, עד שגרמו לבני הזוג סומך לעזוב את גבעת ישעיהו, שם התגוררו ליד ביתו של בן, ולעבור לקיבוץ זיקים. היא סיפרה שבן הניף מוט לעבר ניר, ואמרה כי מעבר לכך אינה זוכרת דבר.
הפרקליטות האשימה את סומך בהריגה. ב־24 בינואר 2013 הרשיע אותו בית המשפט המחוזי בבאר שבע, בהרכב של שלושה שופטים, ושלח אותו ל־14 שנים בכלא.
"טלי יכולה לטעון עד מחר שכל מה שהיה בינה לבין בן הוא רק נשיקה, אבל האמת הכואבת היא שבן וטלי ניהלו מערכת יחסים רומנטית הדדית", אומר נתי. "כשניר גילה את זה, הוא היה המום וזועם על הבגידה של אשתו והחבר שלו. במקום לקחת אחריות ולהודות בפני בעלה שהיא מעדה, היא הפילה את הכל על הגב של בן, והציגה אותו כאובססיבי, בזמן שגם לה היה מאוד קשה להתנתק ממנו.
"אחרי שניר גילה, הוא התקשר אלי וביקש להיפגש איתי הרחק מהשכנים במושב", מוסיפה אביבה. "נפגשנו בגינה קטנה בבית שמש, והוא שאל אותי למה בן עושה לו את הבלאגן הזה. אמרתי לו שישאל את אשתו למה היא בוגדת בו. הוא השפיל מבט ואמר לי שהוא יודע, אבל הוא החליט להישאר איתה למען הבנות. אני רוצה לראות אותו מסתכל לי בעיניים ומכחיש את זה.
"העזיבה של ניר את המושב היתה כדי להרחיק את בן וטלי זה מזו ולחתוך את הרומן הזה, שהוא דאג להסתיר ממשפחתו ומחבריו".
ניר סומך ואשתו, טלי, חוגגים את הזיכוי בבית המשפט העליון. נתי: "סומך זוּכה מחמת הספק, שאף אחד לא ישכח את זה לעולם" // צילום: יהודה פרץ
נתי: "לאורך כל הדרך בני הזוג סומך הציגו את בן כמאהב אובססיבי, שפיתח לעצמו בראש מערכת יחסים דמיונית עם טלי סומך, וברגע של איבוד עשתונות הוציא מוט ברזל כדי לתקוף את ניר. כמה נוח לספר סיפורים מבלי שיהיה מי שיסתור אותם. אם רק היו בודקים את זה לעומק מייד אחרי האירוע, ניר עדיין היה מאחורי סורג ובריח".
בהכרעת הדין של בית המשפט העליון כתב השופט נעם סולברג: "לא היתה מלאכת הכרעת הדין קלה. הראיות לא חד־משמעיות, לא כל הספקות הותרו, וקרוב לוודאי כי לעולם לא נדע מה בדיוק אירע באותו רגע מר ונמהר, שבו ניצבו בן וניר זה אל מול זה בפעם האחרונה". סולברג מצטט מהרמב"ם: "עתיד הוא, ההורג, ליתן דין וחשבון לפני מי שאמר והיה העולם, שאין דבר נעלם ממנו ואין נסתר מנגד עינו". מטרת הציטוט היא להדגיש עד כמה מלאכת הכרעת הדין קשה; במשפט העברי יכול בית הדין להשאיר מקרים בעלי ספק ראייתי לבית דין של מעלה, אולם במשפט האזרחי חייב השופט לפסוק במקרים של ספק ואינו יכול להשאיר פורמלית את ההכרעה בידי שמיים.
• • •
אביבה (64) עבדה במשך שנים כמדריכה בתחום שיקום בריאות הנפש. נתי (68) עבד כמנהל עבודה בקק"ל. בן נולד באוקטובר 1975, בנם השני מתוך ארבעה. האחות הגדולה בת 43, אחריה אח בן 33 ועוד אח צעיר בן 29. בבית הצנוע במושב הם מגדלים שלושה כלבים, שני תוכים, גדיים ותרנגולות. חמשת הנכדים באים לבקר לעיתים תכופות ומהווים, לדבריהם, נקודת אור בתוך התופת שבו הם חיים.
"כל החיים אביבה היתה עסוקה בלטפל בי ולדאוג לי", אומר נתי. "לא פשוט לחיות עם הלום קרב".
במלחמת יום הכיפורים שירת כמפקד טנק בגדוד 113, שכמעט כולו נמחק במתקפת הנגד של המצרים בגשר פירדאן בתעלת סואץ. עד היום הוא נושא בתוכו את אשמת הניצול, "כשקולות החברים שלי, שנשרפים למוות, חיים איתי בראש בלי דקה אחת של שקט. עכשיו אני נושא בתוכי גם את האשמה של מותו של בן, וגם הפעם, אביבה היא שצריכה להישאר חזקה בשביל כולנו".
בתחילה הם התגוררו בקיבוץ מעלה החמישה, אבל כשלבן מלאו 13, עברו להתגורר בגבעת ישעיהו. שם, בבית הספר, הוא הכיר לראשונה את ניר סומך, שהיה בשכבת הגיל שמעליו.
"בן היה ילד מלא שמחת חיים, שלא אהב להתבלט יותר מדי. היה לו גוף חזק ושרירי, הוא מאוד אהב לטייל ולהתאמן. היו לו ידי זהב. הוא היה יושב עם ספרים, לומד איך לבנות, מה לעשות, ואז הולך ומבצע. את כל בריכות הנוי האלו שאת רואה כאן בחצר, עם המפלים, הוא בנה במו ידיו, אחרי שקרא שרעש פכפוך של מים עושה טוב להלומי קרב. בלי לחשוב פעמיים הוא אמר לי: 'אבא, אני אדאג לך שיהיה לך טוב'".
"החלום שלו היה להקים עסק לגננות עם אחיו", מוסיפה אביבה. "אבל החלום הזה נקטע".
בן עם טלי סומך, בחצר ביתה של משפחת טל. "מפגשים ליליים כשניר היה בעבודה" // צילום: דודי ועקנין
בתיכון למד בן בפנימיית כרמית שבירושלים, שאליה הלכו רוב ילדי האזור, מאחר שרמת הלימודים בה נחשבה לגבוהה. שם גם הכיר את טלי, שלמדה איתו באותה השיכבה. ניר למד בשיכבה שמעליו.
את השירות הצבאי עשה כלוחם במג"ב, "וסיים עם הערכה גדולה מצד מפקדיו", אומר נתי. אחרי השחרור טייל בתאילנד, וכשחזר בנה לעצמו בית קטן ליד בית המשפחה והתפרנס מעבודות כפיים דוגמת בניין, גינון ונגרות. בנוסף סייע לאמו בסוכת האירוח, שמושכרת לאירועים משפחתיים כגון ימי הולדת. בזמנו הפנוי נהג לטייל בארץ.
בשנת 2005 עברו ניר וטלי להתגורר מטרים בודדים מביתה של משפחת טל, וההיכרות המוקדמת מימי הפנימייה תרמה ליחסי שכנות הדוקים. אביבה מספרת ש"ניר וטלי היו רואים את כל הדברים שבן בונה, ותמיד ביקשו את עזרתו. מהר מאוד הם הפכו להיות חברים קרובים ובילו הרבה ביחד. היחסים היו כל כך קרובים, שבן היה שומר להם על הבנות כשהם לא מצאו בייביסיטר, או שאירח לטלי חברה עד השעות הקטנות של הלילה, כשניר היה במשמרות לילה.
"היו פעמים שטלי היתה צריכה לצאת מוקדם בבוקר מהבית, ובן היה מלווה את הבנות למסגרות החינוכיות. אני זוכרת שחלק מהאנשים פה חשבו שהוא האבא שלהן. אני זוכרת שזה נראָה חריג. כל יום הולדת טלי היתה אופה לו עוגה וקונה לו מתנה, ותמיד הזמינה אותו לבוא, גם כשהמשפחה שלה היתה מתארחת אצלה.
"לא פעם ביקשתי ממנו שיתרחק מהם טיפה, כי זה נראה לא טוב שהוא כל הזמן שם. ביקשתי שישמור על עצמו, אבל הוא היה מבטל אותי ואומר שהם רק חברים טובים. בפועל הם היו עמוק בתוך קשר אינטימי. ביקשתי גם מטלי מספר פעמים שתתרחק מבן.
"לא רציתי בלאגנים ומלחמות, היה לי מספיק מהם בבית, אבל גם היא לא התייחסה לזה יותר מדי. כשצינור בבית שלהם התפוצץ, היא קראה לבן. כשהיא היתה לבד, היא קראה לבן. והוא תמיד היה שם בשבילה".
נתי: "לילות שלמים הייתי יושב פה בחצר ורואה את המפגשים הליליים שלהם כשניר היה בעבודה. כשבן היה חוזר הביתה לפנות בוקר, הייתי כועס עליו, מבקש ממנו להתרחק, אבל הוא אמר לי שהם אוהבים מאוד".
• • •
באפריל 2009, אומרת אביבה, נודע לניר על הקשר הרומנטי בין אשתו לחברו הטוב. "באחד הימים, בסביבות 6 בערב, בן חזר הביתה מטלי נסער מאוד. שאלתי אותו מה קרה, אבל הוא סירב להגיד. הוא מעולם לא היה כל כך כעוס ועצבני, הרגשתי שהוא ממש מאבד שליטה.
"נלחצתי והזמנתי אמבולנס, פחדתי שיקרה משהו. רציתי שייתנו לו משהו שיירגע. בסוף האמבולנס היה מיותר, והוא נרגע לבד.
"כשניר הגיע הביתה וראה את האמבולנס ואת כל המהומה מסביב, כבר לא היה אפשר להסתיר כלום. ככה כל הרומן שלהם יצא החוצה.
"כל הדיבורים על זה שבן הטריד אותם ואיים להתאבד לא נכונים. איך ייתכן ששוטר, שמרגיש שאשתו ומשפחתו מאוימות על ידי אדם אובססיבי, לא יגיש תלונה במשטרה או יוציא צו הרחקה? את רוצה להגיד לי שהם העדיפו לסכן את עצמם ואת הבנות הקטנות שלהם?" עיניה של אביבה מתמלאות דמעות.
"לאחר אותו יום, בן ניסה להתנתק מטלי ומניר, ולא הלך אליהם יותר", ממשיך נתי. "הקירבה הפיזית לבית שלהם מאוד הקשתה עליו, הוא נאבק בשיניים. היה מעמיס על עצמו שעות עבודה רבות רק כדי להיות עסוק ולא להתפתות ללכת לשם.
"גם לטלי היה קשה. הוא אמנם לא הלך לשם, אבל הם היו מדברים הרבה בטלפון. בכל פעם שהוא היה מתרחק ממני וזז הצידה לדבר, ידעתי שזה איתה. הם לפעמים היו יושבים זה מול זה, הוא בחצר הבית שלנו והיא בחצר הבית שלה, מסתכלים אחד על השני ומדברים בטלפון".
אחרי ארבעה חודשים עזבו ניר וטלי את המושב ועברו לזיקים. לדברי האח הצעיר של בן, ימים אחדים לפני שעזבו עוד ביקש ניר מבן לעזור לו בפירוק הארונות בבית.
אביבה: "המעבר לזיקים ממש לא היה מוסתר מבן, כפי שהם מתארים זאת. בן ידע עליו. להוריו של ניר הם סיפרו שהמעבר הוא כי החיים בגבעת ישעיהו יקרים. ניר היה מתקשר אלי הרבה וכל הזמן ביקש שלא אספר כלום, שהמשפחה שלו לא תדע. אבל חוץ מלדבר עם בן לא יכולתי לעשות כלום".
אחת התעלומות, בעיניהם, היא כיצד ידע בן להגיע אל חניית הבית שלהם. "כל מי שמכיר מבנה של קיבוץ יודע שלא קל להתמצא בשבילים הקטנים", אומר נתי. "העובדה שבן התייצב ממש ליד הבית שלהם, מבלי שיש עדויות שהוא שאל היכן הם מתגוררים, גורמת לי לתחושה איומה שהם עשו לו כיפה אדומה, טמנו לו פח ופיתו אותו להגיע לשם, כדי לשים לזה סוף. כנראה שהתחושה הזו תלווה אותי כל חיי".
יום קודם בן השאיר לטלי הודעה מאיימת, שהיא תשלם על הניתוק והזלזול כלפיו.
"אם עד עכשיו עוד יכולתי לבלוע את העובדה שבני משפחת סומך היו מאוימים ולא פנו למשטרה, אז אחרי הודעה כזאת מאיימת, זה בכלל נראה לי לא הגיוני. איך יכול להיות ששוטר עובר לסדר היום, כשמשאירים לאשתו הודעה כזאת? הוא לא מודיע למשטרה ולא מספר לאף אחד? הרי זה הדבר המתבקש הראשון שכל אדם שפוי יעשה, על אחת כמה וכמה שוטר, שמודע להשלכות ולסכנות. במקום זה הוא הלך למחרת לעבודה, כרגיל".
על פי עדותה של טלי, כשבן הגיע אל הקיבוץ, היא מיהרה להתקשר לניר, שהיה אז בעבודה באשקלון. לפי השחזור שביצע ניר לעיני השוטרים, כשהגיע אל חניית ביתו, בן ישב ברכבו. ניר עצר את מכוניתו במקביל לרכב של בן, וכשראה את בן מתכופף אל עבר תא הכפפות, זינק מרכבו וחבט באגרוף בפניו. לדבריו, חשב שבן רוצה לשלוף אקדח. אלא שברשותו של בן כלל לא היה אקדח.
ניר סיפר עוד כי לאחר האגרוף שוב רכן בן לעבר תא הכפפות, ויצא מרכבו ובידו מוט הברזל. הוא הניף את המוט לעבר ניר, ואז שלף ניר את האקדח וירה בבן שלוש יריות. ירייה ראשונה לעבר החזה, שפגעה בכף ידו; ירייה נוספת אל העורף; וירייה שלישית אל ראשו.
נתי: "אחרי הירי ניר התקשר לאביבה וסיפר לה בטלפון באופן לקוני, כמו שמעבירים דיווח יבש, שהוא ירה בבן כי הוא הניף עליו מוט, ואז ניתק את הטלפון. אביבה לא יכלה לדבר. היא ניגשה אלי מייד וסיפרה לי, ואני ניסיתי להרגיע אותה. אמרתי לה שאולי הוא רק פצוע. הרמתי טלפון לשכן שלי שיבוא מהר. השכן התקשר לחבר שלו, שהוא שוטר, והוא אישר את הגרוע מכל".
אתה זוכר איך הגבת?
"ברגע אחד חזרתי למלחמת יום הכיפורים. הפסקתי לדבר למשך שבועיים, לא הצלחתי להוציא הגה מהפה. במשך חודשים אחר כך גימגמתי באופן קשה. בהלוויה לא יכולתי להגיד קדיש על הבן שלי. השכן שלי אמר בשבילי, ואני רק עמדתי שם, בלי יכולת לדבר ולהסביר מה קורה לי בתוך הראש.
"במהלך השבעה הקולות של החברים שלי שהתפוצצו לידי הידהדו לי בראש, הם אמרו לי לא לדאוג, כי הם שומרים לי על בן. מאז אני רק מתחנן שאלוהים כבר ייקח אותי ויגאל אותי מהייסורים האלה. הנחמה שלי היא שכאשר אגיע למעלה, בן והחברים יעשו לי קבלת פנים ונהיה שוב ביחד".
• • •
ניר סומך טען לאורך כל הדרך שזו היתה הגנה עצמית. האגרוף שנתן לבן לא הוזכר בעדותו הראשונה, והעובדה שבני הזוג נראו על ידי עדי הראייה כשהם מסתודדים העלתה חשד לניסיון שיבוש חקירה ותיאום גרסאות.
טלי, שהיתה אף היא ליד רכבו של בן וראתה את כל האירוע מקרוב, צידדה בגרסתו וטענה שבן הניף את המוט לעבר ניר. ואולם, שלושה עדי ראייה תושבי זיקים, שהיו בקירבת האירוע, העידו שלא ראו את בן מניף מוט בידיו. שניים מהם אף סיפרו שידיו היו חשופות.
לאחר ההרשעה בבית המשפט המחוזי, עירער סומך לבית המשפט העליון. השופטים נעם סולברג, יצחק עמית וענת ברון נדרשו להכריע בשאלה אם בן טל אכן הניף מוט ברזל לעברו של ניר, ואם שלוש היריות שירה ניר לעבר ראשו וחזהו של בן היו סבירות.
בהכרעת הדין כתב השופט סולברג: "שלושה עדי ראייה מהימנים העידו כי לא ראו כלל מנעול הגה. גם מסלול הקליעים בגופו של בן, כפי שתואר בדו"ח הפתולוגי, אינו מתיישב באופן אינטואיטיבי עם גירסתו של ניר. ואף על פי כן, אנשי החקירה והתביעה לא היו בני חורין לפטור עצמם מלספק תשובה מניחה את הדעת לשאלה העומדת בלב החקירה: כיצד הגיע מנעול ההגה לזירת הירי, ומה היה חלקו באירוע.
"מדוע לא כללו השחזורים עם עדי הראייה שימוש במנעול ההגה, בניסיון לעמת אותם עם גירסת ניר? מדוע לא נעשה ניסיון לבחון באופן רציני אם אמנם נפל מנעול ההגה החוצה, אגב יציאתו הדחופה והבהולה של בן ממכוניתו? מדוע שכב מנעול ההגה במשרדי החקירות לשוטרים במשך תשעה ימים, עד שנשלח לבדיקות מעבדה?
"אין זה כי אם בשל העובדה, שעד לשלב הסיכומים כילכלה המשיבה (המדינה; מ"י) את צעדיה על בסיס הנחת העבודה שמנעול ההגה הושתל בזירת האירוע על ידי ניר או טלי לאחר האירוע, אף שלא היו ברשותה ראיות המוכיחות זאת".
סומך (במרכז) בבית המשפט. נתי: "הוא התקשר לאביבה וסיפר לה בדיווח יבש שהוא ירה בבן" // צילום: דודו גרינשפן
לדבריו של עו"ד נחמי פיינבלט, שייצג את משפחת טל בכל ההליך, מוט ההגה הוא שהרשיע את סומך, והוא גם שזיכה אותו. פיינבלט מדגיש שהנחת היסוד של בית המשפט המחוזי, בהסתמך על עדי הראייה, היתה שניר וטלי שתלו את מוט הברזל כדי להצדיק את הירי כהגנה עצמית, ולחלופין, שהמוט נפל מהרכב או הוצא מידי בן ונשמט מידיו, ולכן רק העניין הזה נבדק.
"אף אחד לא ניסה לאשש את גירסת סומך לגבי המוט שהונף על ידי בן. כל מה שהיה צריך לעשות, מייד לאחר האירוע, זה לקחת את שלושת עדי הראייה ולהציב אותם בדיוק במקום שבו עמדו וראו את המתרחש, ולבקש מאדם נוסף שיניף את המוט, כפי שניר טען שבן הניף. בדיקה פשוטה כזו היתה מגלה מייד אם מהמקום שבו עמדו העדים ניתן לראות את המוט או לא.
"בית המשפט העליון לא חסך ביקורת ממח"ש, וקבע שהחקירה לוקה בחסר. בפסק הדין נכתב: 'ראוי ורצוי כי גורמי החקירה והתביעה יעלו ויכתבו כל כיוון חקירה אפשרי המתקבל על דעתם. החובה לרדת לחקר האמת והשכל הישר מחייבים זאת. טוב, אפוא, עשתה המשיבה כשנתנה דעתה לאפשרות שמנעול ההגה הושתל בזירה לאחר הירי. כמו גם לאפשרות שנתגלגל לשם אגב אורחא.
"יחד עם זאת, משראתה המשיבה כי אין בידה ראיות חותכות לקיומה של אחת מאפשרויות אלו, והיה זה בשלב מוקדם יחסית של החקירה, מן הראוי היה כי תיתן דעתה באופן רציני לאפשרות שבן הוא שהוציא את מנעול ההגה מן המכונית".
לדברי פיינבלט, גם סוגיית המרחק שממנו נורה בן טל לא נבדקה במהלך נתיחת הגופה, אלא רק בשלב מאוחר יותר במשפט, באופן אקראי. "במהלך המשפט התברר שאחת מהיריות לראשו של בן הותירה סימן עגול, שרואים בדרך כלל רק כשיש הצמדה של הקנה אל הגוף. לפי עדות הפתולוג מטעם המכון לרפואה משפטית, שביצע את הנתיחה שלאחר המוות, נקבע שהירי בוצע בהצמדה לראש, עובדה שלכאורה מלמדת על כך שניר היה דומיננטי במהלך האירוע, והוא שלט במצב.
"מומחה חיצוני טען שהסימן הזה לא בהכרח מעיד על הצמדת הקנה לראש, והוא יכול היה להיווצר גם מירי במרחק קטן. בית המשפט העליון התקשה להכריע בסוגיה ולקבוע חד־משמעית מה היה טווח הירי. בסופו של דבר, סומך זוכה מההפקר ושוחרר בגלל טעויות רבות שעשו החוקרים במהלך חקירת האירוע".
פיינבלט טוען כי ייתכן שלהצגתו של בן טל כמחזר אובססיבי היתה השפעה על החלטת השופטים. "בהחלטת בית המשפט העליון משתקפת רכילות על אופיו של בן, שאותה סיפקו, הציגו ופירסמו ניר סומך ואשתו טלי. הוא מוצג כמטרידן, למרות שאף אחד לא יודע מה באמת היה טיב הקשר.
"בהכרעת הדין כתב השופט סולברג: 'מדובר בפרשייה כואבת מבחינה אנושית... המפנה החל בחודש פברואר של שנת 2008, אז נתן בן בידה של טלי מכתב ובו התוודה על אהבתו אליה. טלי שמרה על דבר המכתב בסוד ולא סיפרה על כך לניר בעלה'.
"התיאור הזה הסתמן כרקע נוח לסיפור, בדומה לתסריט הוליוודי על מטריד שמשתגע, וכל מה שנשאר לשכל הישר זה לעשות השלמה טבעית: מטריד יורד לחיים של בני זוג, מתאהב באישה, והסוף המתבקש הוא שהמטריד צריך למות.
"באותה מידה היה ניתן להציג תמונה הפוכה, שאומרת שטלי חיזרה באובססיביות אחרי בן עד שלבסוף הוא נכנע לה והתוודה גם הוא על אהבתו אליה, ואז התסריט שהיה נכתב היה שונה. אף אחד לא הטיל ספק בדבריה של טלי, הם התקבלו כעובדה".
"למעשה ניתן לומר שמדובר בפרשייה רומנטית קלאסית של בגידה של אישה בבעלה עם גבר אחר. בשלב הטבעי של החרטה, ובגלל החשש שהדבר יתגלה, ולאחר התנערות האישה, שמלווה בהסברים ובהאשמת הגבר שכביכול כפה עליה את הקשר תוך שהוא מאיים לפגוע בעצמו, מגיע הזעם הטבעי של הבעל הנבגד, שעלול להוביל לתוצאה קיצונית. אני לא מסיר אחריות מבן, וייתכן שהוא לא היה חף מטעויות, אבל לא הגיע לו גזר דין מוות על המעשים שלו, גם אם היו אובססיביים.
"אני מכבד את החלטת השופטים בבית המשפט העליון, אין לי ספק שהם בחנו בצורה אובייקטיבית את הראיות, אבל יחד עם זאת, צריך לזכור שמדובר בסופו של דבר בבני אדם, שגם להם תחושות, מחשבות ויצרים, והם נעמדים לא פעם חסרי אונים מול ראיות ומחפשים פתרונות. אני יודע שהם חוו וראו תסריטים דומים, וכל שנותר להם הוא לפרש את הראיות בצורה אחרת מהפרשנות שניתנה בבית המשפט המחוזי".
michali100@gmail.comתגובות : "רגישים לכאב המשפחה"
עורכי דינו של ניר סומך, יאיר גולן, ד"ר נחשון שוחט, אבי חימי ומשה וייס, מסרו בתגובה: "אנו רגישים לכאבם של בני משפחתו של בן טל ז"ל ומבינים שלא קל עבורם לקבל את פסק דינו של בית המשפט העליון. אך מדובר בפסק דין מפורט ומנומק היטב, המבוסס על ראיות ועובדות, להבדיל מרחשי לב ומשאלות לב טבעיים לאב ואם.
"פסק הדין מגולל בפירוט את הכרונולוגיה שנמשכה חודשים, שבגללה נאלצו ניר וטלי לעזוב את ביתם ולעבור ליישוב אחר, את ניסיונות ההתאבדות החוזרים ונשנים, את מאמצי הבילוש הקדחתניים של בן לאיתורם, את מאות ההתקשרויות הטלפוניות, את מצבו הנפשי הקשה של בן, את הודעת האיום שהשאיר במשיבון של טלי בחצות הליל ערב האירוע, שבה אמר: 'על הזלזול שלך את תשלמי, על ההחלטה שלקחת יחד עם ניר. את אחראית בדיוק כמוהו'.
"ביחס לאירוע עצמו, לאחר הגעתו הפתאומית של בן אל ביתם, נקבע בפסק הדין שאין מקום לספק כי בן יצא מן הרכב לעברו של ניר כשהוא מחזיק מנעול הגה בידו, וכי זו 'האפשרות ההגיונית ביותר'.
"ניר סומך התנהג לאורך חודשים בהבלגה ובהכלה נדירות אל מול התנהגותו של בן ז"ל, עד לאירוע הטראגי שבו נאלץ להתגונן בפני המוט שהונף לעבר ראשו ממרחק מגע. אנו מברכים על פסק הדין היסודי, המעמיק והמנומק היטב של בית המשפט העליון ועל הצדק שנעשה".
עו"ד נחמי פיינבלט
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו