שמונה שנים לאחר "סינקדוכה, ניו יורק" - סרטו השאפתני, המורכב והמדכא ביותר - התסריטאי־במאי המבריק והמקורי צ'רלי קאופמן ("להיות ג'ון מלקוביץ'", "שמש נצחית בראש צלול") שב אלינו עם סרט האנימציה הייחודי "אנומליסה", שנראה, על פניו לפחות, כסרטו הקטן והאינטימי ביותר. אבל אל תיתנו לגודל לבלבל אתכם. שכן גם בפעם הזאת הצליח קאופמן להוציא תחת ידיו סרט הזוי וחד־פעמי שאינו דומה לשום דבר אחר. ואף שמדובר במעשייה צנועה ומוגבלת בהיקפה, הייאוש והדיכאון שמוטבעים בה חודרים לעומק ומעוררים מגוון רחב של תחושות ומחשבות מטלטלות.
ראשיתו של הפרויקט המיוחד הזה - שקצת מפתה להגדירו כגירסת המבוגרים של "הקול בראש" - בתסכית שכתב קאופמן לסידרת קונצרטים שערך המלחין קרטר בורוול באמצע העשור הקודם. על הבמה ניצבו שלושה שחקנים שהגישו את שורותיהם לצלילי מוסיקה. דיוויד ת'יוליס ("עירום") גילם את מייקל - מומחה בעל שם בתחום שירות לקוחות שחווה משבר נפשי חריף במהלך מסע הרצאות; ג'ניפר ג'ייסון לי גילמה את ליסה - שפוגשת אותו בבית המלון שבו שוהים השניים; וטום נונאן גילם את כל יתר הדמויות שמקיפות אותם. את התסכית כתב קאופמן תחת השם פרנסיס פרגולי - מחווה לשחקן האיטלקי אופולדו פרגולי, שעל שמו נקראת הפרעה נפשית נדירה שגורמת למי שסובל ממנה לחשוב כי האנשים סביבו הם למעשה אדם אחד שמשנה את המראה שלו ושרוצה ברעתו.
בגירסה הקולנועית, שאותה ביים קאופמן בצוותא עם אשף האנימציה דיוק ג'ונסון, התסכית הנ"ל קם לתחייה ומקבל ביטוי ויזואלי הודות לבובות גומי שמונפשות באמצעות טכניקת ה"סטופ־מושן". ת'וליוס, לי ונונאן נותרים השחקנים היחידים שקולם נשמע, כאשר תסמונת פרגולי משמשת נקודת זינוק קונספטואלית שממנה יוצא קאופמן לחקור נושאים מרנינים כגון דיסאוריינטציה חברתית, נכות רגשית ובדידות קיומית, ולבדוק מה המשמעות של להיות אנושי. באמצעות בובות.
הדבר המדהים ביותר ב"אנומליסה" הוא היכולת שלו לעורר הזדהות. כהרגלו, קאופמן אינו חס על דמויותיו (או על קהלו), והשבר האקזיסטנציאליסטי החריף שהוא מתאר חף מחנופה ומחומרים ממתיקים. מייקל הגיבור הכבוי וחסר הסבלנות שלו, אינו אדם נעים או נחמד במיוחד. אבל ההתנהגות וההתנהלות שלו אותנטיות לחלוטין. וההתחקות אחריו - בעודו נוחת בעיר אמריקנית זרה ואפורה, נוסע במונית משדה התעופה ומתמקם בחדר מלון נוח אך אנונימי - חושפת את מוגבלותם המובנית של מנגנוני התקשורת שלו. אל אלה מתלווים עיסוק עצמי לא נגמר ותחושת זרות מתבקשת שמאפיינת הגעה למשכן זמני ולא מוכר.
מי אני? מה אני רוצה? מה יעשה אותי מאושר? אלה השאלות שמעסיקות את מייקל ומניעות אותו לפעולה. אך למרות כמה רגעי חסד קצרים של אושר ואורגזמה - הבאים בעקבות המפגש החטוף עם ליסה, שהגיעה למלון עם חברתה כדי לשמוע את הרצאתו - התשובות שהוא מוצא אינן מעודדות כלל.
המסקנות שאליהן מוביל אותנו קאופמן אמנם עגומות למדי, אך הדרך אליהן רוויה בהומור אבסורדי, בסוריאליזם, ברגש מזוקק, בכנות בלתי מתפשרת ובסצנת סקס מדהימה למדי (כן, עם בובות. מאז "טים אמריקה" לא ראיתם דבר כזה). אלה תורמים ליצירתו של דיוקן אינטליגנטי, מביך ומאוד אמין של תקשורת (וחוסר תקשורת) בין בני אדם, וככל שהסרט נמשך כך קל לשכוח שהמעשייה הנ"ל מוצגת באמצעות עזרים מלאכותיים לחלוטין. בסופו של דבר, "אנומליסה" מדגים את הבדידות הקיומית הלכה למעשה, ואף מציג את הפתרון הרצוי עבורה. עם זאת, באותה נשימה כמעט, הוא גם מעמיד בספק את היכולת שלנו לצאת מתוך עצמנו וליצור קשר משמעותי ומתמשך עם מישהו אחר. במילים אחרות, לא מדובר בסרט לדייט ראשון.
"אנומליסה" ("Anomalisa"), במאים: צ'רלי קאופמן ודיוק ג'ונסון. ארה"ב 2015
קרנסטון ומירן ב"טרמבו" // צילום: יח"צ
ובינתיים, בערוץ ההיסטוריה
אם הייתי נתקל בו בערוץ ההיסטוריה, סביר להניח שהייתי מקבל את הדרמה הביוגרפית "טרמבו" בהבנה. בכל זאת, סרטו של ג'יי רואץ' ("אוסטין פאוורס", "פגוש את ההורים"), שמביא את סיפורו של התסריטאי האמריקני הנרדף דלטון טרמבו, ומתאר את הקשיים המגוונים שניצבו בפני בכירים בתעשיית הסרטים שסומנו כקומוניסטים וכבוגדים מבית, מספק שיעור אינפורמטיבי ובעל ערך על שנות החמישים בהוליווד. אבל לא נתקלתי בו בערוץ ההיסטוריה. נתקלתי בו באולם קולנוע. ובקונטקסט הזה, מה לעשות, אני נאלץ להיות הרבה פחות סלחן.
בדיוק כמו "יחי הקיסר!", סרטם החדש של האחים כהן שעלה למסכים בשבוע שעבר, סרטו של רואץ' מתרחש בהוליווד בשיאה של "הבהלה האדומה" - אותה תקופה זכורה לרעה שבה גורמים שונים בממשל הובילו ציד מכשפות כנגד כל מי שנחשדו בפעילות "אנטי־אמריקנית", לרבות שחקנים, במאים ותסריטאים. עם זאת, בניגוד לכהנים, שהגישו גירסת היסטוריה־אלטרנטיבית מופרעת, חתרנית ויצירתית של הפרק הלא מחמיא הזה, "טרמבו" מסתפק בלדקלם את העובדות היבשות בטון ליברלי־מטיפני־צדקני, ללא טיפת מורכבות, ללא ניואנסים וללא אופוזיציה. התוצאה קלה לעיכול, ומפעם לפעם גם מעט משעשעת ו/או מעניינת (במיוחד עבור חובבי טריוויה הוליוודית). אך אי אפשר לכנות אותה רצינית.
את טרמבו - שכתב במהלך הקריירה קלאסיקות כמו "חופשה ברומא", "אקסודוס" ו"ספרטקוס" - מגלם בריאן קרנסטון ("שובר שורות"), וכמו כל הדמויות שהוא נוטה לגלם, גם הדמות הזאת מצטיירת כטיפוס אובססיבי ומעצבן שיודע הכל טוב יותר מכולם (משום מה, הוא זכה במועמדות לאוסקר עבור עבודתו כאן). סביבו ניתן למצוא מקבץ מרשים של שחקנים מיומנים, שכולל את ג'ון גודמן, לואי סי.קיי, הלן מירן, דיאן ליין, מייקל סטולברג ועוד. אך למרבה הצער, הסרט לא עושה איתם שום דבר מעניין. השדה מחולק באופן ברור ל"טובים" (טרמבו, משפחתו התומכת והנהדרת ויתר התסריטאים הנרדפים, שכל אחד מהם חמוד יותר מהשני) ו"רעים" (ג'ון וויין, הרכילאית הדה הופר, הסנאטור ג'ו מקארתי), והדמויות עצמן משמשות כלים דידקטיים להעברת אינפורמציה ועמדות פשטניות. בתוך כך, הסרט בוחר להדגיש את הפן ההרואי והאלטרואיסטי של טרמבו - שהמשיך לכתוב תסריטים במרץ, תחת שמות בדויים, לאחר שפוטר מאולפני MGM והושם ב"רשימה השחורה" - ומחמיץ לחלוטין את הסתירה המרתקת שעומדת בבסיס דמותו. ככלות הכל, בטרם הוזמן להעיד בקונגרס בשל דעותיו הפוליטיות, ונשלח לכלא ל־11 חודשים מפני שסירב לענות לשאלות שהוצגו לו, טרמבו (שהגדיר עצמו כקומוניסט) היה התסריטאי בעל השכר הגבוה ביותר בהוליווד. "יחי הקיסר!" אמנם לא נצמד לעובדות ההיסטוריות, אבל הדיסוננס בין אידיאולוגיה סוציאליסטית לרמת חיים גבוהה במיוחד דווקא כן זוכה בו להתייחסות.
התקופה האפלה ש"טרמבו" עוסק בה מרתקת ומפחידה, וקווי הדמיון המטרידים שלה לשיח הציבורי הנוכחי בישראל סביב יצירות אמנות "לא פטריוטיות" גם מקנים לה מידה לא מועטה של רלוונטיות. אך במקום לצלול אל תוכה ולהציע מבט ביקורתי אמיתי על האירועים והנסיבות שהביאו להיווצרותה, התסריט מרדד את רמת הדיון ומגיש את התוכן שלו לקהל בסגנון מלאכותי ו"מעורר השראה". "טרמבו" הוא לא סרט. הוא דף מסרים.
"טרמבו" ("Trumbo"), במאי: ג'יי רואץ'. ארה"ב 2015
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו