פסטיבל גולדסטון השני לא החזיק מעמד אפילו שבוע. הבהרתו המגומגמת של השופט הדרום-אפריקני בראיון לסוכנות הידיעות אי.פי שלשום שאין לו כוונה לפעול לביטול הדו"ח הקרוי על שמו, וש"חזרתו בתשובה" במאמר שפירסם בעיתון "וושינגטון פוסט" היתה מוגבלת בהיקפה ובתוקפה - השביתה באחת את כל החגיגות. ראשי ההסברה הישראלית, שבתחילת השבוע עוד חלמו על נוק-אאוט מוחץ, יצטרכו להסתפק עתה, אם בכלל, בהישגים קטנים ומקומיים. כך הגיע לקיצו גם תהליך הרהביליטציה המהיר והעצבני שעבר גולדסטון, אחרי שהפך כמעט בן לילה מנבל בן בליעל לריצ'רד לב הארי, אחרי שהשר אלי ישי התנדב לשמש כמדריך טיולים שלו ברחבי ישראל ואחרי שתא"ל אבי בניהו השתפך על ה"מוסר היהודי" שלו וכמעט העניק לו דרגות ייצוג כמילואימניק בדובר צה"ל - אחרי כל אלה נראה שגולדסטון צפוי לחזור בקרוב לתפקידו המסורתי כיהודי השנוא ביותר על היהודים מאז ישו הנוצרי לפחות. כי ככה זה אצלנו, תמיד בתנועות מכחול מעט-היסטריות, עם הגזמות פראיות, פעם למעלה ופעם למטה, ממאניה לדפרסיה ובחזרה, בלי לחשוב לרגע, בלי לעלות לאוויר: או שעומדים להשמידנו בדקה הקרובה או ששוב הכרענו את המערכה במהלך גאוני אחד, או שכל העולם נגדנו ויהי מה או שהמצב עומד להשתנות מקצה לקצה בגלל שורה לא מחייבת במאמר שכמעט איש לא טרח לקרוא. זבנג וגמרנו לית מאן דפליג במקומותינו שדו"ח גולדסטון הוא "מסמך נורא" כפי שכתב פרופ' משה הלברטל במאמר מאוזן ומבריק שפירסם לפני יותר משנה במגזין "ניו ריפבליק" ושכותרתו "אשליית גולדסטון". הלברטל, אחד ממנסחי הקוד האתי של צה"ל, ריסק לרסיסים את אותו סעיף מרכזי, שעליו התחרט לכאורה השופט גולדסטון, ושבו נאשמת ישראל ב"תקיפה מכוונת" של אזרחים במהלך מבצע עופרת יצוקה, האשמה שגרמה נזק, אי אפשר להכחיש, בעיקר בגופים ובארגונים בינלאומיים בהעניקה גושפנקא מעין משפטית לניסיון לצבוע את ישראל כמדינה פושעת ופורקת עול. אבל בניגוד למה שאפשר היה להבין מרבים מהמדינאים, המומחים, הפרשנים אצלנו ומחלק ניכר ממנהיגי יהדות העולם, גם היום וגם בשעת פרסומו - הדו"ח של גולדסטון מעולם לא היה "משנה משחק" בכל הקשור למעמדה המדיני של ישראל והוא גם לא חולל רעידת אדמה בקמפיין להגשת תביעות נגד שרים וקציני צה"ל על מעורבותם כביכול ב"פשעי מלחמה", כפי שנטען. הרי את האזהרה לקציני צה"ל ולשרי הממשלה כי הם עלולים להיתבע בחו"ל פירסם היועץ המשפטי לממשלה בינואר 2009, הרבה לפני הוצאתו לאור של דו"ח גולדסטון, ואילו המסע של העמדת קצינים לדין החל לצבור תנופה בעקבות הפצצת ביתו של סלאח שחאדה ב-2002, דרך התקרית ב-2005 שבה נאלץ האלוף דורון אלמוג לשוב על עקבותיו בלי לרדת ממטוסו בלונדון ועד לשורה של תביעות שהוגשו במדינות אירופה בשנת 2008, אחרי מלחמת לבנון השנייה אך לפני מבצע עופרת יצוקה. כך גם התיאור המוגזם של השפעת הדו"ח על תדמיתה ומעמדה של ישראל, שהרי אם נניח לרגע שדו"ח גולדסטון לא היה בא לעולם - האם מצבה של ישראל היה שונה באופן מהותי? האם דעת הקהל המערבית היתה מגיבה אחרת ליחס בין מספר ההרוגים הפלשתינים (1,387) להרוגים הישראלים (13) במבצע עופרת יצוקה? האם האנטישמים שבין מבקרינו זקוקים לדו"ח גולדסטון כדי לבסס את שנאתם? והאם היה על ישראל פחות לחץ ליזום עתה תהליך מדיני, או שסכנת "הצונאמי המדיני" בספטמבר היתה חולפת- התשובה לכל השאלות האלה היא, כמובן, לא. דו"ח גולדסטון הזיק לישראל במידה, לא מעבר לכך, כפי שגם חזרתו של גולדסטון בתשובה - לו היה מתמיד בה - לא היתה משמשת "קו פרשת המים" ביחס העולם לישראל, כפי שביקש השבוע נשיא הקונגרס היהודי העולמי, רונלד לאודר. זו אשליה שאנו שוגים בה פעם אחר פעם, יחד עם אחינו בגולה הדוויה, כאילו בעיות ההסברה של ישראל ומעמדה המדיני הירוד נובעים מאיזה כשל טכני ארעי, מאיזה דו"ח שרק צריך להכניס בו כמה תיקונים והכל יבוא על מקומו בשלום, אולי מכך שהקליפים שלנו לא מספיק קצביים, או שהמסבירנים לא מספיק רהוטים או שהפייסבוק, הטוויטר והיו-טיוב לא מספיק מנוצלים. אנחנו תמיד ממתינים לנוסחת קסם, למכת המחץ, ללהטוט מדהים, לאיזה "דאוס אקס מכינה" שיירד אל הבמה בדקה ה-90 ויסדר את העניינים ונחזור להיות אהובים, כמו פעם. אבל מצבה העגום של ישראל וגרירתה האטית לשורת המדינות המנודות יכולים להשתנות באופן יסודי רק כתוצאה ממהלכים גדולים ואמיתיים, כמו תהליך מדיני דינמי או שינוי דרסטי בתפיסת העולם אותנו ואת שכנינו. יש בינינו שסבורים שעדיף לחיות עם המצב הזה עד שיבוא מזור, אחרים שמשוכנעים שצריך עוז לתמורה בטרם פורענות, אבל גולדסטון, עם או בלי הכבוד, לא שינה הרבה לכאן או לכאן, לא לרעה ועכשיו, כך מתברר, גם לא לטובה. על השנאה אין ספק שסערת הרגשות שעורר גולדסטון נבעה בעיקר מהיותו יהודי וכי אילו היה לא-יהודי, היינו מאפסנים את ממצאי הוועדה שלו באותו ארון שבו הנחנו עוד עשרות דו"חות ביקורתיים שפורסמו במהלך השנים. אין פלא, אפוא, שרבים הדביקו לגולדסטון את הביטוי הטעון "יהודי שונא-עצמו" שטבע הפילוסוף היהודי-גרמני תיאודור לסינג, שנלקח מהכינוי המעט מעודן יותר שיצר תיאודור הרצל, "אנטישמי ממוצא יהודי", שאפשר במקרה הזה לשייכו לגולדסטון כפי שאפשר גם להדביקו לשלוחי הרסן מבין מבקריו. תחושות הזעם נגד גולדסטון, שלובו היטב על ידי פוליטיקאים רבים, רק הוסיפו שמן למדורה שביקשו להבעיר ארגונים בימין ונציגיהם בכנסת מתחת למקביליהם משמאל ומממניהם מחו"ל, ששיתפו פעולה לכאורה עם "צוות הבדיקה של האו"ם בנושא העימות בעזה". המהלך הזה ממשיך להתסיס את דעת הקהל בארץ ולהכות גלים בקרב קהילות יהודיות בחו"ל, כך שגם אם אפשר להתווכח על חשיבותו של גולדסטון בקביעת מעמדה של ישראל אצל הגויים, אי אפשר להתכחש לתרומתו הייחודית, שלה בוודאי לא התכוון, לליבוי השנאה בין היהודים לבין עצמם.
אשליית גולדסטון
השמחה על "חזרתו בתשובה" של השופט גולדסטון היתה מוגזמת, ממש כמו ההערכות על הנזק חסר התקדים לכאורה שגרם הדו"ח הנושא את שמו • אבל לשנאה בין יהודים הוא תרם רבות
Load more...