"עם של קקות", משה רבנו המאוכזב מסכם את דעתו הכנה על בני ישראל, רגע אחרי שהעביר אותם את ים סוף. תוכנית המערכונים הסאטירית "היהודים באים" חזרה לעונה שנייה - במונחים של הערוץ הראשון מדובר בהיסטוריה. הניסיונות הקודמים של הערוץ לייצר בידור בכלל, וסאטירה בפרט, נתקלו במחסום ה"בלתי מצחיק" ושרדו בקושי עונה (לא כולל "ניקוי ראש", אבל זה היה אתם יודעים מתי). "היהודים באים" שבה לליל שישי מחוזקת בפרק פתיחה כפול. עם קאסט שבו יעל שרוני, יוסי מרשק, מוני מושונוב, עידו מוסרי ויוסי ביטון (כוכב עולה) - היא הגיעה מוכנה לנפץ מיתוסים יהודיים ולבעוט בעוד כמה פרות עמישראליות קדושות. משה רבנו, יעקב, גולדה מאיר, בן גוריון, חנה רובינא והרצל חוטפים שם בראש, והשאלות הן האם לצופים אכפת, האם הצופים יודעים מה תרמו האישים האלו לעם ישראל, והאם הצופים יכולים למצוא את הערוץ הראשון בשלט בלי עזרה מחבר.
כדי לבחון את ייחודה של "היהודים באים" צריך לעשות ניסוי מחשבתי קטן ולמקם אותה בערוץ מסחרי. האם היא היתה שורדת את מבחן הצופים? האם היא מחדשת משהו, אומרת דברים שלא נאמרו? כל עוד היא בחממת רוממה, הציפיות אינן גבוהות. "היהודים באים" אינה מיועדת לתואר פצצת רייטינג, והיוצרים תמיד יכולים להתנחם בפרס האקדמיה. קלף האיכות וזה. הבחירה שלהם לעסוק בדמויות איקוניות מתולדות העם היהודי היא בחירה אמיצה ומקורית. גם הכתיבה המאפיינת את "היהודים באים" מלאת רוח נעורים, ופרובוקטיבית במתכוון (יוסף הוא גיי, יעקב ולאה מדברים על סקס מלוכלך). העונה, הצהרת הכוונות ניתנה בפתיחה עם מערכון מסיבת קרחנה בערב יום כיפור 1973, בהשתתפות הדי.ג'יי גולדה והקלאברים משה דיין ושות'. חיילת־מלצרית על סקטים, דרינקים חופשי, מוסיקה טובה, פאן במקסימום. כשזמיר המבוהל מגיע עם בשורות איוב, החבר'ה מארגנים לו משקה, משכרים (משקרים) אותו. הפאנץ': למחרת כולם מתעוררים בהאנג אובר לשמע האזעקה. ופה הבעיה. המערכון הסתיים עם הפאנץ' הלעוס - הזחיחות האשכנזית היא שהביאה למלחמה. וואללה? - מסקנה ממוחזרת למוות בתולדות עם ישראל והתקשורת הישראלית. הביטוי הוויזואלי של הזחיחות חמוד מאוד, אבל המסר מעייף. משהו חדש אולי?
"היהודים באים" בחרה לא לעסוק באקטואליה, ובישראל מדובר בבעיה עבור מי שחולם סאטירה. קצב ההתרחשויות, למשל בשבוע שבו ראש ממשלה לשעבר הולך לכלא (אבל בכל שבוע יש לנו משהו. ככה זה - יהודים), לא מאפשר להתענג על דיאלוג שוביניסטי בין יעקב לבין רחל, כפי שאולי מגיע לו. גיבורי התנ"ך הם יופי של דמויות, אבל האייקונים של התרבות החילונית־הפייסבוקאית איכשהו קצת יותר קרובים לליבנו. סאטירה בלי אף מילה על אולמרט, ביבי, אורן חזן, גדי איזנקוט, איבגי (כלשהו), טילטיל או אייל ברקוביץ', היא חומר לאספנים, אלבום מערכונים לצופים שרוצים גורמה יהודי. הקהל הדתי אגב, צפוי לחבב עוד פחות מהחילונים את הסידרה.
תחושת ההחמצה בולטת מול המערכונים המוצלחים של "היהודים". מי ששרד את פינת "ספר משהו שלא יודעים עליך" (מפגן בדיחות קרש לצופינו שהגיעו למצב כפית), ואת המערכונים המתכתבים עם ימינו (החלפת מזוזה כהחלפת אייפון במעבדה), יוכל להתנחם בכמה מערכונים על־זמניים על גזענות ואפליה, שאינם מצחיקים, אלא, כמצופה מסאטירה, משאירים טעם חמוץ־מר בפה. המערכון שפתח את הפרק השני, על יגאל עמיר החוזר בזמן לארבעה בנובמבר ומעודד את יגאל הצעיר להמשיך בתוכניתו, היה לא פחות מגאוני. עוד כאלו בבקשה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו