רצה על כל הקופה

"איפה זה אמור לכאוב?"

"איזה שריר עובד עכשיו?"

"מי סופרת כמה חזרות עשינו?"

"מישהי מצלמת?"

"זה בריא לרוץ?"

"מתי סושי?"

תכירו: קבוצת הריצה של נשות אדידס. אין רגע דל. בווטסאפ, כמובן. ככה זה קבוצת נשים, לפעמים האימון הוא רק תירוץ. תמונות של בישולים לצד אלו של הבעל והילדים, שיתופים של קניות מחו"ל, משרד שדכנות, הפקות ימי הולדת ובריתות ומדור חיפוש קרובים. וזה רק בלילה.

15 שנים אחרי השחרור מצה"ל חזרתי לאימוני הטירונות. הפעם מבחירה. למה? כי מתישהו אני ארוץ אחרי ילדים, אז הגיע הזמן להתאמן. גילוי נאות: אני שייכת לאותם שלושה אחוזים באוכלוסייה שקצת נהנים לרוץ. כשאני אומרת ריצה, אני מתכוונת לכמה קילומטרים עם פאוץ' בטיילת של תל אביב, תוך כדי הזמנת טייק אוויי של פיצה הביתה. לא למוזרים שירוצו בשבוע הבא 42 קילומטרים במרתון תל אביב. העיקר שהם מצהירים שהם כשירים גופנית. ומה עם הנפש?

פייר - הייתי רצה מרתון שלם, אבל באפריל יש לי תור לשיננית. עשרה קילומטרים, לעומת זאת, נשמע לי סביר. אז כשאדידס הרימו את הכפפה והבטיחו לי שארוץ עשרה קילומטרים בתוך חודש, הסכמתי. חבל רק שהם לא אמרו שזה ברצף.

שייטת 13, הגירסה הנשית

לפרויקט Find Your More של חברת אדידס בשיתוף אתר "סלונה" נבחרו בקפידה מאה נשים מאזור גוש דן, שחולקו לארבע קבוצות כדי להתאמן יחד במשך עשרה שבועות. במשך שלושה שבועות התלוויתי אליהן לאימונים בבוקר, בלילה, בגשם ובחפירות, כדי לצלוח עשרה קילומטרים ביום הדין. הפיתוי לוותר היה עצום, אז ויתרתי. בין הוויתורים הצלחתי להגיע לכמה אימונים. גיליתי קבוצה של נשים מקסימות, חזקות ועצמאיות, שהצעירה שבהן היא בת 24, והמבוגרת בת 46. לכל אחת יש סיפור מעניין של הגשמה עצמית, שגרם לי לדמוע ולהרגיש לוזרית בו בזמן.

הן התחילו את הפרויקט ברמות כושר שונות. שרון, למשל, התחילה לרוץ לפני שש שנים, הפסיקה לפני שלוש, והחליטה לחזור רק לפני כמה חודשים. לעומתה, חלק מהנשים לא רצו אפילו אחרי אוטובוס, חלקן רצו ואז התחתנו והפסיקו (תמיד אמרתי שאני מתה להתחתן רק כדי להזניח את עצמי), והשאר הצטרפו כי זה זמן טוב לברוח מהילדים. 8 בערב, אתם יודעים. כבר עדיף לרוץ.

אז מי היו לנו שם?

שרון איילון (42), פעם כוכבת של תוכנית דייטים והיום אשת עסקים ואם לשלושה, ששואפת לרוץ חצי מרתון. למה רק חצי?! לא מבינה אנשים שמסתפקים במועט.

שחף סגל (45), אם לשניים, היא שחקנית בהבימה ("בוסתן ספרדי". כן, מתברר שזה עדיין רץ, לנצח) ואשת יחסי ציבור בתחום האופנה, בלונדינית אנרגטית, שמונתה באופן בלתי רשמי לאחראית המורל של הקבוצה ברשתות החברתיות.

מורן אוליאל (32), זמרת לפני פריצה, שמתפרנסת בינתיים מהייטק, בלונדינית יפה, גבוהה ורווקה (מה קורה, גברים?).

עומר זימרי (25), רווקה, סטודנטית מתל אביב שעובדת באלביט. אחיה עדי נפצע קשה ב"צוק איתן", ובאחד הביקורים בבית החולים הכריז אבא שלהם שהוא ועדי, שעדיין לא היה בהכרה, עוד ירוצו יחד עשרה קילומטרים. עומר, שכל קשר בינה לבין ריצה היה מקרי לחלוטין, החליטה שהיא תרוץ איתם. בהתחלה חשבה על חמישה קילומטרים, אבל אצל עינב המדריך אין דבר כזה פחות מעשרה (יש מצב שהוא מקבל אחוזים על כל קילומטר?). הוא, אגב, ירוץ את כל המרתון, כמו בכל שנה.

ים שושן (29), אם לשניים ומדריכת כושר. עד לפני ארבעה חודשים היא השתייכה לזרם חרדי בגליל התחתון, ולפני כן לזרם חרדי עוד יותר בירושלים. ואז הגיעו משבר אמונה, חיפוש משמעות ומעבר לזרם חילוני, ששמו ראשון לציון (לחפש משמעות בראשון לציון... לא יודעת לגבי זה).

שלי הרשלום־דושינסקי (42), האצנית של הקבוצה, אם לשלושה, עורכת דין לשעבר, שעשתה הסבת מקצוע לעולם האופנה והסטיילינג. עם איך שהיא רצה, אנחנו רק מעכבות אותה. מכירים את הבחורה עם הצחוק המוגזם באמצע מופע סטנד־אפ? אז נראה לי ששלי היא שתולה של אדידס.

רות גבריאל סרור (40) - אם יש לכם שעה פנויה, זה מה שהיא עושה בחיים: עורכת דין, יו"ר משותף של מועדון העסקים הוד השרון, יו"ר הנהגת ההורים בבית הספר שילה בהוד השרון, אם לארבעה ומתאמנת ארבע פעמים בשבוע.

אפרת צרי (43), אם יחידנית לתאומות בנות שלוש וחצי, יועצת שיווק עצמאית. כנראה היא באמת נהנית באימונים, כי זה עולה לה 40 שקלים לשעה, לבייביסיטר. הצעתי לה לשמור על הבנות. בחינם.

מור יעקבי (24), מפתחת תוכנה באלביט וסטודנטית מצטיינת. סממן האנושיות היחיד בה הוא העובדה שהיא מעולם לא רצה, ואפילו תיעבה את זה. מאחר שהיא טיפוס A קלאסי בפסיכולוגיה, כלומר, נודניקית שמצטיינת בכל דבר, היא תרוץ, כמו הרוב, עשרה קילומטרים.

אני רביץ (40), אם לשלושה ובעלת חברה לקבוצות תזונה בארגונים, בשיטה שהיא פיתחה. אחרי שנים בעבודת שיווק בחברות הייטק, ואחרי שהצליחה להיפטר מעשרים קילוגרמים מיותרים, היא עשתה הסבה מקצועית. "תגידי, איך אני מורידה שני קילו מהישבן?" שאלתי אותה. ואז היא לקחה לי את הלאפה.

ויש גם את תופעת הטבע, משולש ברמודה של הקבוצה: מורן מישל (37), בלוגרית, כותבת תוכן ופעילה חברתית פוליטית בתנועת "עצמאים עושים שינוי". אה, כן, אם לחמש. בנות. בנוסף לכל זה היא גם חתיכה, חייכנית ומלאת אופטימיות.

אה, שכחתי. אודליה יקיר (37), רווקה, משלימה הכנסה ומורה לשינה עמוקה.

מימין: טליה גולדשטיין־גוטמן, שלי הרשלום־דושינסקי, שחף סגל (עם אודליה על הגב), מורן אוליאל, אפרת צרי. מי אמר שחייבים לרוץ על הרגליים? // צילום: יהושע יוסף

על כל הקשקשת ברשת ובאימונים מנצח עינב גטריידה, מאמן הכושר מטעם חברת אדידס. הוא בן 39, וחוץ מהשם המיוחד (סליחה, אבל מכל הפירות בעולם, למה להיתפס להכי קטן), יש לו גוף הורס, סבלנות אין קץ וטבעת על האצבע, פלוס שלושה ילדים בבית. כבר 11 שנים שהוא מאמן, וכבר למעלה מעשרים שנים שהוא מתאמן. למי שתהה - כזה אני מחפשת, רק בלי הקטע של לגור בפתח תקווה.

להתחיל הכי מהר ואז להגביר

מה שיפה בריצה זה שאתה זורק על עצמך טי שירט ויוצא יחף לכבוש את העולם. אם נולדת בברזיל. כישראלי, לעומת זאת, כנראה הקטע החזק אצלך זה הראש (לאכול אותו). אז אם אתם רוצים לרוץ בצורה מקצועית, קנו נעלי ספורט שמתאימות לכם ספציפית. השוק רווי בדגמים שונים - שבולמים זעזועים, מפחיתים לחץ על כף הרגל ומשפרים ביצועים. יש אפילו דגם שרץ במקומך, אבל אותו אני שומרת לעצמי. המחירים? בין 200 ל־800 שקלים, תלוי במותג, באיכות ובדגם. אני אישית מעדיפה ריצה על עקבים, כי אני אוהבת להרגיש גבוהה.

עכשיו בואו נדבר על הבגדים. טייטס מנדפי זיעה או עליונית תרמית, שמחממת את מי שבוחר לצאת לרוץ בחורף, לא עלינו, הם עניין של 300-100 שקלים. רצוי גם חזייה תומכת (או מרופדת, למי שאין במה לתמוך). שמתי לב שבגדי ריצה איכותיים, זוהרים וקלים עושים לי מוטיבציה לרוץ מאה מטר.

בחניון האתלטיקה של הדר יוסף אני פוגשת לראשונה את הבנות. אחרי היכרות קצרה אני מייד מתחילה לרוץ. אחריהן. ככה זה כשמצטרפים חודש אחרי. אחרי חצי קילומטר עינב מבקש לרוץ לאחור, כי לטענתו זה מחזק את השרירים. לא מבינה מאמני כושר היום, פעם פשוט היו זורקים לנו כדור.

אחרי סשן ריצה קצר מתחילים הפק"לים. כפיפות בטן, שכיבות סמיכה, פוש אפ ותרגילים לקשת בגב (נראה לי שזה היה לגב). הכל על הרצפה. סליחה?! אלה טייטס חדשים! לא מתכופפת. כולן עושות כפיפות בטן. אני מתכופפת. חייבת לעבוד עם הפסיכולוגית שלי על עמוד השדרה.

יוצאים לסיבוב ריצה נוסף. שוב פק"לים, שוב ריצה, שוב פק"לים, שוב על הרצפה. עינב מדגים תרגילים חדשים. "בנות, זה השלב שאתן אמורות להצטרף אלי". אהה, לא אמרת שצריך גם לעשות. מתברר שתרגילי כוח הם חלק בלתי נפרד מאימונים למרתון, כדי לסייע לשרירים בריצה.

עינב סופר לנו כפיפות בטן, ספירה של מדריכי כושר, "עשר, תשע, שמונה, שמונה, שמונה" (מעניין כמה יחידות הוא עשה במתמטיקה). הבנות לוקחות את העניין ברצינות. יאללה, תחפפו קצת, זה לא שנצא מכאן אסתר רוט־שחמורוב.

שרון שולפת טלפון. מה שלא מתועד לא נחשב. יוצאים לסיבוב ריצה נוסף. מישהי מתנדבת להישאר לשמור על החפצים, עינב מודיע לה שזה בסדר, הוא שומר. ניסתה. אני עושה את הסיבוב בריצה קלה. קלה מאוד.

21:20. יופי, רק עוד עשר דקות לאימון. "למה את לא עושה את הסיבוב האחרון?" אני שואלת את אחת הבנות. "אני מקשיבה לגוף שלי, רק התחלתי להתאמן ואני לא רוצה להיפצע", היא עונה לי בלי להתבלבל. תכלס, צודקת. אני מתיישבת לידה. מאז לא ראיתי אותה באימונים. עכשיו היא בטוח לא תיפצע.

בדרך הביתה אני מכינה טבלת ייאוש. עוד חודש וחצי למניאק. אני, עשרה קילומטרים, מרתון תל אביב ואצן אחד מחו"ל, שיקטוף את המקום הראשון בהליכה.

האם אני אצליח במשימה? אימונים יגידו.

עם עינב המדריך. גוף הורס, סבלנות אין קץ וטבעת על האצבע // צילום: יהושע יוסף

למחרת אני קמה תפוסה, תוצר לוואי של כניסה לשיגרת אימונים (או של טראומה). יש לי שלושה ימי מנוחה עד יום רביעי, האימון הבא. אמנם עינב ביקש להתאמן גם בבית, אבל בבית אני רצה כאילו אף אחד לא רואה. ובאמת אף אחד לא רואה שאני לא רצה.

ביום רביעי אני מצטרפת שוב לקבוצה. ינואר, וקר בחוץ. מעל החולצה יש לי פליז, מעליו אימונית, ומעל כל זה פוך. מה היה רע לי בבית?

אימון שני. שבע הקפות של 400 מטרים. עינב מודד זמנים, אני בודקת סמסים.

"אודליה, למה את לא עושה סיבוב נוסף?"

כי... אמממ.. אני במחזור?

"אז?!"

לא תקף?

"לא".

פשוט אני לא רוצה שיהיו לי שברי מאמץ... מעדיפה להיכנס לזה בהדרגתיות".

"בשביל שברי מאמץ צריך מאמץ".

סליחה, אני זקנה. עוד הקפה זה לא בסרגל המאמצים שלי. הקפות זה בשמחת תורה. אני אצטרף במתיחות.

הבנות יוצאות להקפה שביעית ואחרונה. בדרך עינב צועק על אחת מהן לסגור את הפה ולנשום מהאף. מה זה? לסגור את הפה בריצה? איך אפשר? ממתי? שלושים שנה שאני מתאמנת (נניח שאפשר לקרוא לזה ככה), ומעולם לא אמרו לי לסתום את הפה. כלומר, לא בריצה. אני חייבת לבדוק את זה.

אני מצטרפת באמצע ההקפה. בעשרים השניות הראשונות אני מרגישה חנק קל, על גבול אירוע מוחי, ואז איכשהו זה מתחיל להסתדר, ואני מתה.

חוץ מלסתום את הפה, מה שמתברר בהמשך כעצה יעילה, עינב מבקש לקחת את הגוף טיפה קדימה, לגלגל את כל כף הרגל על הרצפה, לנחות בעדינות, להרפות את הידיים ואת הכתפיים ולהפעיל את הסרעפת. פייר - אם הייתי יודעת שצריך לשים לב לכל כך הרבה פרטים, הייתי הולכת על קבוצת מקרמה.

איפה העוגה

בסוף האימון, שלי מבקשת מכולם להישאר, כי היא אפתה עוגה ליום ההולדת של עומר. יש! עוגת שוקולד! אני מבקשת חתיכה קטנה ומקבלת ביס. מאחר שאני אוהבת סימטריה, אני מיישרת את העוגה לימין.

עומר מתרגשת. היא מספרת שבחודש הראשון לאימונים היא רצה ובכתה כל הזמן, גם כי האימונים היו קשים וגם כי אחיה, עדי, עדיין לא עמד על הרגליים. המחווה של שלי מרגשת אותה.

עומר היא לא היחידה שקצת קשה לה, והבנות משמשות קבוצת תמיכה. בכל יום כמה מהן מעלות תמונות שהן צילומי מסך של שעוני הדופק שלהן, עם מספר הקילומטרים שהן רצו, והשאר מחמיאות ומחזקות: "איזה יופי", "כל הכבוד", "באמת רצת את זה?" ו"די, אני הכי איטית פה!"

אני העליתי תמונה של סביח.

לפרויקט יש גם תזונאית מטעם אדידס, קרן אן גיימן, תזונאית קלינית ומאמנת כושר, שנותנת המלצות מה כדאי לאכול ומתי. נתחיל בכך ששימחה אותי העובדה שממש כדאי לאכול אחרי אימון, גם אם לא רעבים. פחות התחברתי לתפריט. דג, ירקות מאודים ומרק כתום, או שתי ביצים, אבוקדו ושתי פרוסות לחם מלא. ואם ממש בא לכם להתפרע, אז חזה עוף, קינואה וסלט.

עכשיו, איפה הבעיה? לחזור הביתה ולאלתר עם מה שיש לי במקרר. אז עשיתי לי פיתה עם אלוורה ובטריות. הרעיון בלאכול אחרי אימון הוא שבזמן האימון נהרסים תאי שריר (אז זה מה שהרגשתי!) והם זקוקים למזון כדי להיבנות מחדש בצורה טובה יותר.

לפני אימון, לעומת זאת, מומלץ לאכול פחמימה פשוטה, נניח פרי רגיל או יבש או פרוסת לחם. רצוי להוסיף גם מעט חלבון, שיעזור בהתאוששות עם סיום האימון. נניח, מעט גבינה לבנה על הלחם או מעט יוגורט. מעט הקשבתי להנחיות. אז אחרי שדפקתי חצי כיכר לחם עם דבש הצטרפתי לאימון השלישי לאותו שבוע.

יום שישי, 08:15 לפנות בוקר. רצים מתחילת נמל תל אביב ועד הגיהינום (במקרה הזה - חוף הילטון). מאחר שהאימון בשישי נחשב צ'ופר, הקבוצה בשבעים אחוז הרכב. שלי התזונאית מנחה קבוצות תזונה, אחת אחרת סובבה את הקרסול, ושלוש טוענות שהן חולות. אפשר לחשוב, כולה דלקת ריאות. שחף, אפרת ומורן, לעומת זאת, בערנות שיא.

הפעם האימון הוא ריצה קלה ורציפה של שישה קילומטרים. אני משתדלת להפעיל את הסרעפת ולנשום מהאף. למרות שאנחנו משתדלות לרוץ כקבוצה, נפתחים פערים בין המאומנות יותר ובין המפגרות. קרי, אני. הנמל עמוס ברצים וברוכבי אופניים, האוויר נקי והשמש עדיין נעימה. היי, הנה ארומה. בסוף האימון אני אקפוץ להתרענן באיזה קרואסון.

לאט לאט, שזה הקצב שלי, הריצה הופכת נעימה יותר ויותר. בקילומטר השלישי נראה שמערכת השרירים, הריאות והלב סוף סוף מסתנכרנים. כלומר, קורסים ביחד. "כמה עוד נשאר?" אני שואלת את עינב. "בערך חמישה קילומטרים", הוא עונה בהנאה. אוקיי, אז עברנו רק חצי קילומטר ולא שלושה.

מעניין איך היתה נראית קבוצת ריצה של גברים, ולמה אני לא שם. כששאלתי את עינב איך זה לאמן רק נשים, הוא אמר שהוא רגיל לקבוצות מעורבות, ומה שיפה בקבוצה של נשים בלבד זה שהן שואלות דברים לעניין (מוזר, חשבתי שהוא גם בקבוצת הווטסאפ). הוא אמר גם שיש קשר בין ריצה, בייחוד אצל נשים, לדימוי גוף ולערך עצמי. סימני מתיחה ומשקל עודף שנשאר מהריונות (במקרה שלי, משוקולד פרה) מקשים לפעמים על קבלה עצמית, ובאימונים נשים לומדות לאהוב את עצמן מחדש.

אז רגע, אפשר כבר לבטל את הפסיכולוגית?

שום דבר לא ישבור אותנו?

"מצטערת, חברים, לא אגיע היום".

"גם אני לא, סורי. אמא שלי מפחדת שאני אנהג ככה".

"חטפתי צינון, אז אני מעדיפה שזה לא יחמיר".

סופה. גשם. קור כלבים. חלק מהבנות, כולל אני, מוותרות על אימון בסופה. מה כל כך דחוף? האחרות עוברות לאולם סגור בפתח תקווה. שרון, שלי ועוד כמה, עם תרמוס מלא תה.

בכלל, זה יפה לראות את ההתמדה והמחויבות של הבנות. נכון שאחת או שתיים פרשו בתחילת האימונים, נכון שפה ושם מישהי מוותרת על אימון בגלל מחלה, סופה או שופינג. אבל לרוב הן מגיעות לבושות למשעי וחדורות מטרה.

אני כבר ארוץ מחר, ואם עוד לא מחר אז מחרתיים, ומקסימום ניפגש כבר במרתון.

ארבעה שבועות לפני

האימונים תופסים שיגרה. בכל ראשון ורביעי הבנות, עינב ואני (כשאני מגיעה) נפגשים. אני תוהה מה הן עושות עם הילדים. "בשעה כזאת הם כבר ישנים", הן מדווחות. אם קורה והן לא מצליחות להפיל אותם עד שמונה, אז הן עוברות לשימוש בסמי הרדמה. לפעמים הילד מתעקש להישאר ער, ואז מור שמה לחבר שלה קלטת של דורה ויוצאת לאימון.

הבנתי מתי הן מתאמנות, אבל לא מתי הן ישנות. בזמן שאני בקושי מצליחה לצאת מהמיטה בעשר בבוקר (וזה רק אחרי שדופקים לי על הדלת מההוצאה לפועל), הן מצליחות להתאמן בצורה קבועה, לתחזק קריירה, להתנדב, להיות רעיות, לגדל ילדים ולעשות שפם. איפה הבעיה, אצלי או אצלן? אל תענו לי.

היתרון של ריצה בקבוצה הוא שיצר התחרות טבוע בנו כל כך חזק, שאין מצב שאמא לחמישה תעשה את כל האימון ואני לא.

ככה אני רצה שבעה קילומטרים, לראשונה זה עשור.

למחרת הווטסאפ בטירוף. מורן מעלה פוסט מרגש על זה שיצאה לאימון לבד, ושבחיים לא חשבה שהיא תצליח לרוץ שמונה קילומטרים בתוך חודש וחצי של אימונים. הבנות מחמיאות לה, כל אחת בתורה. מישהי מעלה תמונה של החבר שלה, ושלישית שואלת מי רוצה להכיר רווק חמוד בן 29.

שחף, האש והבלונד, מבקשת לפצל את הקבוצה לשתיים. קבוצת עדכוני אימונים קונקרטיים וקבוצת "סלפי, מרקים ושאר ירקות".

דממה.

מישן קומפליטד

ואז זה קרה, יום אחד אחרי כמעט חודש של שני אימונים בשבוע, חומצות חלב בשרירי הרגליים, כמה דייטים שביטלתי וקילו אחד פחות (קיוויתי ליותר, אבל זה קצת קשה כשאוכלים שוקולד תוך כדי ריצה) - מצאתי את עצמי רצה עשרה קילומטרים. נשבעת לכם ברגליים הגמורות שלי.

בקילומטר השלישי אפילו התחלתי ליהנות. בשישי כבר הרגשתי ויברציות נעימות בגוף. בשמיני נפטרתי מעוד חצי קילו (לפחות זה), ובעשירי הירהרתי באפשרות לעשות חצי מרתון שלם. ואז התעלפתי.

כנראה את החצי אני אשאיר לשרון, שסובלת כרגע מפציעה קלה ולצערה לא בטוח שתרוץ הפעם את כל 21 הקילומטרים. "על מה את חושבת בקילומטר ה־12?" שאלתי אותה. "אני פשוט שמה מוסיקה, משתדלת לרוץ ליד הים ולרוקן את הראש ממחשבות", היא אמרה. אני, לעומת זאת, פשוט קושרת את עצמי באזיקון להליכון.

עשרה קילומטרים הם הישג מדהים שלי ושל יתר הקבוצה, בהתחשב בעובדה שרובנו לא התאמנו עד דצמבר 2015 באופן מקצועי. אמנם נראה שאף אחת מאיתנו לא תיקח מדליה, אבל אין ספק שכל אחת כאן Find her more, מה שזה לא יהיה. מאה נשים, שחוץ מאהבה לריצה מצאו בעיקר אחת את השנייה. כזאת אחווה נשית לא ראיתי מאז שהבנות של ח' 3 החליטו פה אחד לעשות עלי חרם.

יש משהו מזכך בריצה, מדובר בזמן איכות עם עצמי. ההתחלה של כל אימון לא פשוטה, בייחוד אם אני גם רצה, אבל אי שם, אחרי רבע שעה, האימונים עושים את שלהם ואני נכנסת למין מדיטציה. הדבר שהכי מפתיע אותי הוא שבכל אימון אין לי מושג איך אסיים עשרה קילומטרים, כי זה נראה כל כך רחוק, אבל קילומטר מוביל לקילומטר, ובעשירי אני מרגישה שהכל אפשרי. טוב, לא הכל, אבל לרוץ עשרה קילומטרים דווקא כן.

odeliayakir@gmail.comהכותבת היתה אורחת של פרויקט קבוצות ריצה של נשים מטעם אדידס. אם היא תצליח להתעורר ב־5 בבוקר, היא תשתתף במקצה עשרה קילומטרים במרתון סמסונג תל אביב ביום שישי הבא. במרתון יהיו חמישה מקצים נוספים: 42 קילומטרים, 21 קילומטרים, 5 קילומטרים, מיני מרתון לילדים ומירוץ אופני יד לנכים. עדיין לא מאוחר להירשם.טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו