האם מערכת המשפט הפקוקה, הנראית כמו אוסף בקבוקים עם צוואר צר שקשה לחצות אותו, נמצאת בסכנת קריסה? התשובה של שופטים, של סניגורים, של אנשי פרקליטות ומשטרה - חד־משמעית: כן, אנחנו כבר שם. המערכת לא עומדת בעומס. היא מזייפת ובגדול. היא לא מסוגלת להעניק לאזרח את השירות הכי פשוט שהוא זכאי לקבל.
יש מי שהולכים צעד אחד קדימה, כמו פרקליט ותיק ומנוסה מאזור חיפה, וממהרים לתקן אותי: "היא לא בסכנת קריסה, היא כבר קרסה. שיהיה ברור: היא כבר בהליכים של פשיטת רגל.
"כולם רואים, כולם שומעים, כולם מכירים את הבעיה, אבל המערכת אינה מודה שזה המצב. היא מדחיקה. היא משקרת לעצמה ולציבור: אזרח מהשורה מתקשה להוציא את יומו בבית המשפט - לא בהליכים פשוטים ולא בתביעות הכי צודקות בעולם. בית המשפט הפך בשבילו לרולטה. הוא זקוק להרבה הרבה מזל".
- אתה אומר דברים קשים.
"נכון, אבל אני לא מגלה את אמריקה. משנה לשנה המצב הולך ונעשה גרוע יותר. בתי המשפט מוצפים בתיקים, חסרים מאות שופטים, השירות מידרדר, אנשים מתייאשים. חולפים חודשים ארוכים עד שכבודו מתחיל לשמוע את התיק, שנים חולפות לעיתים עד שהוא מסיים וכותב את הכרעת הדין. קטסטרופה ממש".
- כך זה קורה בכל בתי המשפט?
"אתה לא ממש שואל כי אתה יודע את התשובה: היית שם. אתה יושב באולמות שונים ורואה איך העומס מקרין על השופטים. אתה מגלה שחלק מהם מגיעים לא מוכנים, שחלק אינם מכירים כלל את התיק, שפה ושם אחד מחברי ההרכב עוצם עיניים ומנקר - והתוצאה בהתאם: העותרים נשלחים הביתה ללא נימוק ענייני אחרי שהשקיעו את מיטב מרצם וכספם בהכנת התביעה".
עו"ד מנוסה מאזור המרכז: "כמו שזה נראה כרגע, בעתיד הקרוב ילכו לבית המשפט רק מי שיש להם הרבה כסף ואין להם מה להפסיד. רק מי שהצליחו לייצר סערה ציבורית והסיפור שלהם הגיע לכותרות. לאזרח מהשורה כבר היום אני לא ממליץ לפנות לערכאות: הוא מוצא את עצמו בפקק ענק, בתור שלא רואים את סופו, בהמתנה שעולה לו כסף רב. הוא מתחיל להאמין שכל מה שמסופר בתקשורת על מערכת המשפט - נכון".
- אתה מדבר על תופעה או על חריגים?
"אני מדבר על בעיה, על תופעה, על תחושה של אלפי מתדיינים, ובהם אנשים קשי יום שזו תקוותם האחרונה והיא מתנפצת להם בפנים. הם מאמינים בבית המשפט, מגיעים אליו בחרדת קודש, נושאים עיניים לכבודו.
"אבל כשהשער נפתח בפניהם, כשהם רואים את הסגן התורן של אלוהים, הם סופגים סטירה נוספת: שופטים מונעים לעיתים אפילו את החקירה הנגדית בתיק אזרחי. אפילו את הזכות הכי בסיסית, שבלעדיה המשפט אינו משפט, שוללים ממך לפעמים. כבודם רומזים לך שאין להם זמן, שהם עמוסים, שעדיף שתתפשר. זו הצעה שקשה לסרב לה, כי מי שחנוק בכסף חושש שתשובה שלילית תעלה לו בהוצאות כבדות".
- ואז אתה נענה ללחצי השופט?
"ככל שהדבר תלוי בי - זה מה שקורה. מודה באשמה".
להרים קול צעקה
דברים ברוח דומה שמעתי גם מאחרים, בהם שופטים, בהם בכירים במערכת האכיפה, בהם אנשי פרקליטות אזרחית ופלילית. המכנה המשותף: הצדק נעשה לאט אם בכלל. האזרח הקטן נשחק. בתי המשפט כורעים תחת נטל של רבבות התיקים - על פי בדיקת "דה מרקר", יותר מ־2,000 תיקים נגררים ארבע שנים ויותר - יש תחושה של סדקים, של בקיעים בקירות, של מפולת ממש.
גורם בפרקליטות: "אני מניח שמדברים איתך על שופטים איטיים, על מי שסוגרים את הבסטה שלהם בשתיים־שלוש ונעלמים; על כבודם שהופכים הכרעות דין בתיקים הכי פשוטים לעבודת דוקטורט קטנה; על מי שאינם מסוגלים להבחין בין אמת לשקר, ולכן המשפט נמשך ונמשך.
"הכל נכון לרבות מה שאתה ועמיתיך עוזי דיין ומיכל שבת כתבתם על בעיות של שכל ישר - כלי עבודה חשוב שלא כל היושבים בדין נולדו איתו.
"אבל הבעיה הגדולה היא מחסור גדול בשופטים, כמו גם בפרקליטות, שרבים מאנשיה נופלים מהרגליים. דרושים מאות שופטים, והם אינם בנמצא בגין בעיות תקציב. במקום להרים קול צעקה נאלמת המערכת; במקום לגייס תקציבים משמעותיים באוצר, מנסים לנתב תיקים לבוררים, למגשרים, לגורמים חיצוניים; במקום לנהל משפטים ולאפשר ירידה פומבית לחקר האמת - מעודדת המערכת, ממש מלמעלה, עסקאות טיעון".
- אתה רומז לעליון?
"בוודאי. מה שחשוב זה לנקות שולחן, לסלק תיקים בעייתיים, להוכיח שנלחמים בסחבת. כאילו שלמדינה אין כסף להציל את המערכת ובאמצעותה להבטיח את הדמוקרטיה ולחזק אותה.
"עם כל הכבוד, זו לא הדרך לחיסול הסחבת. זו טעות כי שופט הוא שופט וצריך להעמיד לרשותו זמן וכלים לשמוע משפטים. זה תפקידו, זה מקצועו, זו שליחותו - עוד מילה גסה בימינו - וצריך לסייע לו לעמוד במטלות האמיתיות. לפעמים יש הרגשה שבית המשפט הוא בכלל מפעל לסגירת תיקים ולא תחנה לעשיית צדק ולבירור האמת".
"בכסות חליפות היוקרה"
קריסת בתי המשפט מקבלת ביטוי גם במלחמה בשחיתות השלטונית - מלחמה שחסרים בה שופטים המתמחים בעבירות הצווארון הלבן; שופטים מהזן של דוד רוזן מבית המשפט המחוזי בת"א. שופטים שקשה להערים עליהם, שיש להם ראש על הכתפיים, שבכוחם לייצר הרתעה.
בצירוף מקרים היפנה אותי השבוע גורם משפטי להכרעת דין של שופטי העליון מלפני כמה שנים המלמדת כלשונו שכבודם מבינים, כשהם רוצים, את כללי המשחק בעבירות השוחד. שהשלמונים לא ניתנים כבר ברחוב, בפרדס או בכיכר העיר; שהעבריינים המגוהצים הרבה יותר מתוחכמים ושבית המשפט צריך להביא זאת בחשבון.
"בדורות האחרונים חדלו רחובות הערים והכפר מלשמש אכסניה בלעדית לביצוע עבירות בקניינו של האחר", נאמר באותו פסק דין. "בדורנו עדים אנו למעשי פשיעה כלכליים הנעשים תחת כסות של חליפות יוקרה, גורדי שחקים, ופעולות עסקיות לגיטימיות, לכאורה... עבירות הצווארון הלבן טומנות בחובן אשליה שלפיה הן עבירות 'נקיות יותר', כאשר בפועל אין זה המצב ולא פעם עבירות אלה חמורות יותר מעבירות רכוש אחרות מבחינת היקפן ותחכומן..."
אמירות נכונות, מתבקשות, המלמדות כאמור על הצורך בהגדלת מאגר השופטים המתמחים בתיקים היותר מתוחכמים. אין הרבה כאלה, חסרים עשרות, ברז התקציב של המדינה סגור למטרות האלה ולא ברור למה.
את השאלה הזאת הצגתי השבוע לשר האוצר, משה כחלון, וחזרתי ממנו עם בשורה גדולה: הוא מוכן לפתוח את הקופה לטובת המערכת המשפטית. היא חשובה לו, אמר, היא יקרה לו, הוא ימצא כסף להגדלה משמעותית של מספר השופטים. הוא מבין את הבעיה, הדגיש, הוא שמע עליה, הוא רק לא מבין מדוע לא פנו אליו בנושא...
- הנשיאה מרים נאור לא פנתה אליך?
"אני מאוד מכבד את נאור", אמר, "ויש לי איתה קשרי עבודה מצוינים. היא ביקשה עזרה כזו ואחרת ותמיד נענתה.
הנשיאה נאור. כחלון מחכה לה // צילום: יוסי זליגר
"אם תגיע אלי בקשה משרת המשפטים או מהנשיאה למימון תוספת של מאות תקנים לשופטים - אגייס את הכסף בפריסה לכמה שנים. אני רואה חשיבות רבה בחיזוק שלטון החוק. אל תשאל אותי אם מדובר במיליארד שקלים, או אולי אפילו יותר, אבל אתה יכול לרשום: מילה שלי היא מילה. אעמוד בהבטחה שלי".
רשמתי.
בעיה של שומרות סף
זוכרים את חוק הג'ובים של ח"כ אמסלם מהליכוד שדיווחנו עליו כאן? הוא לא יעבור כי יש גבול לכל תעלול; כי שר האוצר לא תומך בו; כי היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, מתנגד לו; כי אפילו שרת המשפטים, איילת שקד, מבינה שמדובר בחוק מסוכן. טיפשה היא לא.
דברים דומים אפשר לומר גם על יוזמת נתניהו לביטול ועדות האיתור לתפקידים ציבוריים. לא שוועדות האיתור האלה נקיות מבעיות ומשיקולים פוליטיים, אבל שוב התערב היועץ מנדלבליט, שוב הביע כחלון את התנגדותו (כך גם השר ישראל כץ), שוב מראית העין מנצחת.
עם מה נשארנו? עם החוק להשעיית חברי כנסת, שנולד מהפרובוקציה ומהחוצפה של שלושת חברי בל"ד - של מי שנזקם לציבור הערבי בארץ גדול פי כמה מהתועלת שהם מביאים לו. לגופו של דבר, אין צורך בחוק הזה ולכן הוא יעבור, אם בכלל, מרוט נוצות: הנוסח המקורי שלו עלול לסכן את הדמוקרטיה ולא להגן עליה כטענת נתניהו. לאט־לאט נופל גם האסימון הזה לכולם.
עם מה עוד נשארנו והגיע הזמן להידרש לבעיה? עם שתי ממלאות תפקיד רגיש בשירות הציבורי שידיהן קשורות בגין הימצאותן באינסוף ניגודי עניינים: אחת ותיקה, בינת שוורץ, ראש מינהל התכנון באוצר (עד לאחרונה במשרד הפנים); ושנייה, מיכל הלפרין, הממונה החדשה על הרשות להגבלים עסקיים.
שערוריית בינת שוורץ זועקת כבר כמה שנים לשמיים: בעלה עוסק בקידום פרויקטים נדל"ניים במרחב הכפרי, 10% מהמושבים ומהקיבוצים הם לקוחות משרדו, לאן שהיא לא פונה כמעט היא מגלה את לקוחות בעלה. בעיה מובהקת של ניגוד עניינים? אין ספק בכך.
שוורץ. היה אסור למנות אותה // צילום: דודי ועקנין
מדוע, אם כן, הסכימה לקבל על עצמה את התפקיד לפני כמה שנים? מדוע המדינה מינתה אותה לתפקיד במקום להושיב על הכיסא אחרים, מוכשרים לא פחות, שאינם סובלים מבעיה קשה של ניגוד עניינים? מדוע אושר בכלל המינוי שלה בממשלה בנסיבות האלה?
את התשובה לשאלה הזאת אפשר למצוא אולי בהחלטת ממשלת נתניהו לפני שבועיים להפקיד את הרשות להגבלים עסקיים בידי עו"ד מיכל הלפרין, שותפה במשרד עוה"ד מיתר, ליקוורניק, גבע, לשם. לבחור דווקא בה אף שעל פי הסכם ניגוד העניינים איתה היא תהיה מנועה מלקבל החלטות בענייני בנק לאומי, בנק איגוד, חברת מגה, חברת תנובה, אל על, חברות ביטוח ועוד עשרות חברות.
לא חברות קטנות, לא גופים כלכליים זניחים, לא גופים עסקיים שוליים. בדיוק להפך. זה עולם המושגים של הממשלה הנוכחית, זו ההתייחסות שלה לכללי המינהל התקין; כך כנראה רוצים נתניהו וחבריו לראות את שומרי הסף: פקידים קטנים שידיהם קשורות. רגולטורים ומנהלים שאין להם השפעה על כלום.
סטירה לראש העירייה
ד"ר דרור לדרמן, שגדל בקריית גת, למד בארה"ב, עסק בחקר הסרטן באוניברסיטת פיטסבורג וקנה לעצמו שם של חוקר סרטן - חטא עם שובו לארץ לפני שש שנים חטא נורא: הוא החל לנהל מאבק בשחיתות העירונית.
באותו הרגע הפך לסדין האדום של ראש העירייה, אבירם דהרי, והיה נתון למסע נקמה ועלילות שהגיע אל מעבר לים. עוד נעסוק בסיפור הזה בהרחבה. בינתיים נספר כאן כי במסגרת הנקמה שלח דהרי מכתבי השמצה לאוניברסיטה, שבה עסק ד"ר לדרמן בחקר הסרטן, השתמש בנייר מכתבים של העירייה והעליל עליו עלילות.
דהרי. ניסה להסתתר מאחורי החסינות ונכשל
לדרמן הגיש תביעת דיבה אישית נגד דהרי בסכום של כ־2 מיליון שקלים בבית משפט השלום בעיר, ובתגובה ניסה דהרי להסתתר מאחורי החסינות שלו כעובד ציבור. כאילו לרדיפה הפרטית שלו אחרי לדרמן היה קשר לעבודתו כראש עירייה, כאילו היה מותר לו להשוות את לדרמן לחזיר ולהציגו כנוכל.
מה היתה עמדת העירייה? היא התייצבה כצפוי לימין ראש העירייה - שלא ישלם חלילה מכיסו הפרטי את הפיצויים, אם וכאשר יחויב בדין. השופט אבישי זבולון דחה את טענת החסינות, הסביר בדרכו לראש העירייה שהקופה הציבורית אינה הקופה הפרטית שלו, וחייב אותו בהוצאות משפט בסך 5,850 שקלים.
הוא העניק לו שיעור באזרחות; הוא הסביר לו עם כפית קטנה שחצה את הקו האדום.
קרקס יוסי וסרמן
היום מבלים מזכירי הסניפים של הסתדרות המורים, חלקם בובות ודחלילים של מזכ"ל הסתדרות המורים שסרח, יוסף וסרמן, בסוף שבוע בקיבוץ הגושרים. מעין גיבושון, מעין עוד פגישת מחזור של חברים מפוחדים, חשדנים, שהדיקטטור אינו משתף אותם בסודותיו הכמוסים.
הוא לא מגלה להם, למשל, איך הוא ממשיך לתעתע במשטרה, בפרקליטות ובבית המשפט; איך הוא, שעל פיו יישק דבר במוסדות הארגון, מונע בדרכו את הסרת החיסיון מקלסרי עו"ד רונאל פישר בעניין אופן העסקת האחרון בארגון (תן וקח); איך קרה שההנהלה, שהיא לכאורה הקורבן בעיסקת וסרמן־פישר, מתנגדת להסרת החיסיון ולחשיפת האמת - והעיקר: איך קרה שההנהלה כלל לא כונסה כדי לדון ולקבל החלטה בעניין החיסיון, כפי שנדרשה לעשות על ידי שופט השלום, ירון גת.
וסרמן. מונע את הסרת החיסיון ממסמכי ההתקשרות עם עו"ד פישר // צילום: דודי ועקנין
אני עוצר כאן כי וסרמן ממשיך לירות לעצמו ברגליים, ואני לא רוצה להפריע לו. שימשיך לשבש את ההליך המשפטי כפי שעשה עד כה.
אני עוצר כאן כדי להביא את תגובת איש הפשע: הוא כלל לא עוסק בנושא החיסיון של הסתדרות המורים, טען ברצינות בתשובה לשאלות מיכל שבת, עו"ד ושני נציגי הנהלה התמנו לטפל בנושא. הם אלה שקיבלו את ההחלטות.
התמנו? על ידי מי בדיוק? איך ומתי, כאשר ההנהלה לא כונסה כלל לצורך גיבוש תשובה לשופט?
השופט גת. מתי יכריע? // צילום: יואב ארי דודקביץ
וסרמן לא הכחיש שההנהלה לא דנה בכך. מכאן שרק הוא, כרגיל, מינה את הנציגים. מכאן שלא שיקר כאשר אמר באחרונה לאחד מחבריו: "אני זה שמחליט".
מה עשתה הפרקליטות לנוכח התרגיל החדש? תשובת דוברת מחוז ת"א, עדי לבני: "נציגי הפרקליטות פנו לבית המשפט וביקשו דיון דחוף".
הדחת חשודי מע"צ
הנה מה שקורה עכשיו בחברת מע"צ, שהשחיתות היתה לאחד מסמליה. היא מתנערת מהאנשים שתרמו להפצת צחנת השוחד, המירמה, המכרזים התפורים, ניפוח המחירים ועצימת העיניים.
ההנהלה החדשה בראשות המנכ"ל ניסים פרץ, החליטה לנקות את האורווה, לסלק את החשודים - בטוב או ברע; לעקור מהשורש את העשבים השוטים. לפתוח דף חדש, להנהיג תרבות ניהול אחרת, להציב אנשים ראויים בצומתי מפתח כדי שהרקב והסיאוב והקשרים שבין הון לשלטון לא ישתלטו מחדש על החברה.
פרץ. המנהל החדש של מע"צ מנקה את החברה מהעשבים השוטים // צילום: רוני שיצר
צריך לברך על המהלך. צריך להסביר לאביגדור ליברמן שאיש לא מתגעגע אל אנשיו. זה נגמר. קבלנים יוכלו מעכשיו להתמודד במכרז בלי מאכערים ובלי שיידרשו לשלם שלמונים.
לפעמים גם הטובים מנצחים.