השעיה מהכנסת: גבולות לח"כים, גבולות החוק

מי מכיר, מי יודע? צרפת מינתה אלמוני העונה לשם פייר וימונט כשליח מיוחד לחידוש המשא ומתן הישראלי־פלשתיני. התקשורת נותרה אדישה. פאריס סוגרת את דלת האורווה לאחר שהסוסים נמלטו. הצליל החדש בדיפלומטיה האירופית הוא שבעתיד הנראה לעין אין טעם לחתור לפתרון של שתי מדינות לשני עמים. חל עליו דבר החכמים: "הלכה - ואין מורין כן".

ישראלים שעשו השבוע בוועידת הביטחון במינכן מצאו כי אירופה מודאגת מאוד מהמלחמה בסוריה. היא דומה למלחמת האזרחים בספרד (1939-1936). זו שימשה מפתן למלחמת העולם השנייה. ברק אובאמה מגלה אוזלת יד לנוכח ההשפעה הרוסית המתפשטת, והכל נושאים עיניים לטורקיה ולסעודיה בבחינת "מניין יבוא עזרי?" מהן הוא לא יגיע.

על כך נוספה מצוקת הפליטים המוסלמים, שפוקדים את חופי היבשת העייפה. במצב זה אין לה עניין לטפל בפצע שאינו מגליד של הסכסוך הישראלי־פלשתיני. חזון שתי המדינות נותר בעינו, אבל רחוק מהעין. זו תפנית מדינית דרמטית, שהישראלי המצוי אינו נותן את דעתו אליה. הן מאז ומעולם גילה עניין מזערי בלבד במדיניות החוץ.

יצחק הרצוג קלט את העדכון האירופי למצב החדש במזרח התיכון ואימץ אותו. בנימין נתניהו לעג לו, שהגיע למסקנה החדשה באיחור. אך במפלגת העבודה לא קיבלו את התובנה המאוחרת של העומד בראשה. כעסו עליו. אפילו אם אנגלה מרקל אינה רואה סיכוי קרוב להקמת פלשתין - השמאל הישראלי דבק בה.

הרצוג. קלט את העדכון האירופי למצב במזה"ת // צילום: אורן בן חקון

"הכל נובע מהסכמי אוסלו, שהתקבלו ברצון וקרסו", ניתח עורך הדין אלדד יניב, "אבל הפכו לפיל הנשאר באמצע חדר המפלגה. אם לא תוציאו החוצה - לא תצליח לנוע קדימה". מאז נחתמו ב־1993, נשחקו הסכמי אוסלו על ידי יאסר ערפאת ואבו מאזן. התנהגותם שיכנעה ישראלים רבים כי אם גם נתניהו "איננו פרטנר" - הפלשתינים בוודאי אינם כאלה.

סביר להניח כי נתניהו מרוצה. הרי רוב מכריע של ישראלים וזרים העריך כי ראש הממשלה דיבר על שתי המדינות, אך לא התכוון, אחד בפה ואחד בלב, והנה התרחק הפתרון שהכל שילמו לו מס שפתיים לזמן בלתי מוגבל. רק שזו נוחות בעירבון מוגבל. אירופה תמצא את הנוסחה לטפל בפליטים המוסלמים המציפים אותה ותמתין לנשיא אמריקני חדש לקראת הכרעה במערכה בסוריה, ואם צרפת וגרמניה לא יחדשו את תביעתן לשתי מדינות, הן יעברו לתמוך בארץ ישראל השלמה. כל היהודים וכל הפלשתינים תחת קורת גג אחת במדינה דו־לאומית.

המערב, רוסיה וסין לא ישלימו עם הנצחת המצב הקיים. אם לא שתי מדינות - אז מדינה אחת לשני עמים. זו מהלומה גדולה לחזון הציוני, שחתר לכונן ריבונות יהודית.

אך מבצבצת גם אפשרות נוספת, והיא קשה לביצוע ואינה מקובלת על הממשלה הנוכחית, ומבוססת על ההנחה המוצקה כי אין שותף פלשתיני. לפיכך הגיעה שעתה של ישראל למהלך חד־צדדי: צה"ל נותר בכל עמדה ופינה ביהודה ובשומרון עד שיתאפשר משא ומתן ביום מן הימים, אבל המתנחלים מתכנסים אל ארבעה גושי ההתיישבות.

זו הפרדה חד־צדדית אזרחית, שיכולה לקבל את ברכת רוב העולם לשנים רבות. היא משאירה את גושי ההתיישבות בידי ישראל, והביטחון הלאומי נשמר תוך השארת אופציה ממשית פתוחה למשא ומתן עתידי עם הפלשתינים. באופוזיציה הישראלית אין מי שיאמץ תוכנית ממשית אך נועזת כזאת, ומכאן שאי אפשר להציבה כאתגר לנטייתו של נתניהו לקיים את הסטטוס־קוו עד כלות.

שהחתרנים יישארו במזנון

יש מרכיבים סבירים בחוק העמותות ובחוק להשעיית הח"כים, שיהיו בדרך הטבע קודם כל ערבים. אך שניהם מציירים את ישראל כאנטי־דמוקרטית בעיני העמים, שישראל נזקקת להם ביותר.

דוגמה לכך הוצגה השבוע. אנגלה מרקל היא הידידה הגדולה של ישראל באירופה. אך סקר אחרון העיד כי 62 אחוזים מבני עמה ביקורתיים ביותר כלפי הממשלה בירושלים. האם אינה שווה או ראויה, שבקשתה מנתניהו לדחות את חוק העמותות תתקבל?

מרקל. מעוניינת בבעיית הפליטים, לא בפצע שאינו מגליד של הסכסוך באזורנו // צילום: אי.פי.איי

גם מרקל החזקה אינה יצוקה מפלדה. כאשר הגרמנים שללו את מדיניותה הליברלית כלפי הפליטים המוסלמים, היא חרקה שן ונסוגה להקשיח את מדיניותה כלפי הסורים המידפקים על שערי גרמניה. גם תמיכתה בישראל אינה יצוקה מפלדה.

הוא הדין בהשעיית הח"כים. יש בארץ חוק. ניתן להחריף אותו. לחדד אותו. להציב גבולות ברורים לח"כים. לדלל את חסינותם. אבל להשעותם? זאת צריך להשאיר לבית המשפט העליון. הוא כבר הציל את שמה הטוב של ישראל במונעו את פסילת השתתפותה של בל"ד בבחירות. טוב להחזיק חתרנים מסוכנים במזנון הכנסת, מאשר לרדוף אחריהם באמצעות שוטרי מג"ב בטייבה ובקלנסווה.

החוקים המוצעים על ידי בנימין נתניהו וממשלתו אינם כה קיצוניים, אבל בפועל מוציאים לישראל שם רע במערב הדמוקרטי. חובה לתת עליהם את הדעת. במלאות כמעט 50 שנים לניצחון צה"ל ביהודה ובשומרון, מוצע בזה לחוג את היובל כשנת שמיטה לחקיקה החדשה.

אחריות שאין כבדה ממנה

חזרתי אל עיקרי טיעוניו של אליעד שרגא נגד מתווה הגז, והסכמתי עם תוכנם. אילו היה אפשר להתחיל מחדש, היה ראוי ללכת על פי מתווה חדש של מתנגדי המתווה הנוכחי. אין תשובה משכנעת מדוע יצחק תשובה, שלא כיבד את התחייבויותיו לרוכשי איגרות החוב שלו במתווה אחר של החיים המשקיים, ייהנה מהכנסה כה גבוהה עם המשקיעים האמריקנים מחברת נובל אנרג'י.

עד שהאזנתי לד"ר יובל שטייניץ - השר אשר שיפר את הכנסות המדינה בגייסו את הפרופסור איתן ששינסקי למערכה - מקונן כי "איני ישן בלילה". הוא דיבר על "אסון לאומי". לא רק על הפסד הכנסות, שבמחירים סבירים הוא כ־450 מיליארד דולרים ב־25 שנים וגם בשוק הירוד הנוכחי הן כ־320, אלא גם על מחיר הפיצויים שתיאלץ ישראל לשלם ליזמים האמריקנים בבוררות בינלאומית.

שטייניץ. גייס את ששינסקי למערכה על מתווה הגז // צילום: קוקו

לא מדובר בשלטון חוק ובצדק, שלגביהם אין מקום לפשרה. מדובר ביותר או בפחות כסף למשקיעים ובהבטחה של הממשלה לא לתעתע בהם בעשור הבא. די שמחיר הגז יעלה או יירד בשיעור מסוים, וכל הכנסות שנאבקים עליהן יאבדו ממשמעותן.

אם שופטי בג"ץ יכריעו בעד החזרת הנושא לכנסת, ואם יצלח הצעד ותהיה חקיקה וישופר המתווה - מה טוב; אבל אם בנימין נתניהו מציג תמונת מצב ריאלית של הקושי, כי אז כל המתנגדים למתווה חייבים בחשבון נפש לעצמם אם הם מבינים את גודל האחריות שנוטלים על עצמם בשלב כה מאוחר של המשא ומתן, לא בראשית הדרך. 450-320 מיליארדים כאלה אינם "הולכים ברגל" אלא טובעים בים, ואובדים כליל.

איני מציע, חלילה, שהח"כים אשר נוכחו בדיון לפני שופטי בג"ץ יצביעו בניגוד להשקפתם. אני רק מציע כי אם בג"ץ אכן יעביר את הנושא להכרעת הכנסת, הם יציגו לעצמם גם את שאלת האחריות להחלטה זו. היא אינה עוד טעות סבירה או לא. היא בסדר גודל אסטרטגי. אולי בסדר גודל שאין גדול ממנו, לבד ממדרג האחריות למלחמה ושלום.

לפני 37 שנים נמנעו אהוד אולמרט, משה ארנס, חיים דרוקמן וגאולה כהן (ורבים שאינם עוד בחיים) מלתמוך בהסכם השלום שהביא מנחם בגין מקמפ דיוויד. הם פעלו על פי השקפתם, ונהגו כראוי, אך טעו בענק. האם מאז שוחחו עם עצמם בנדון? הפיקו לקחים? הרכינו ראש? הבינו כמה נורא היה המצב במזרח התיכון אלמלא חבר בגין אל האופוזיציה, כדי לממש את השלום החשוב מכולם?

שני הצדדים, תומכים ומתנגדים למתווה, צריכים לחוש את כובד האחריות. להינתק מן הדמגוגיה שהם מחויבים לה ולשאול את עצמם אם ירצו לשאת באחריות הציבורית לעמדה שעלולה להתגלות כ"בכייה לדורות". אפשר גם כי הפוליטיקאים התומכים ומתנגדים גם יחד מאוחדים בעניין אחד: הם מעדיפים שהשופטים יחליטו במקומם. מי שיפסיד גם יקונן כי סבל מ"אימפריאליזם שיפוטי".

הימור מושכל

השאלה היא כמו משחק רולטה - יקום או לא יקום קזינו באילת?

לכאורה, יש עתה התנגדות גורפת לקזינו. גם בשורות הקואליציה. אך מי שמשוכנעים כי יצביעו נגד, אינם משערים עדיין מה עוצמת הלחצים שיופעלו עליהם. צה"ל היה ראשון לחוות זאת. פעם כאשר בעיצומה של האינתיפאדה פעלו אנשיו של אריאל שרון להתחיל בהקדם בחלוקת הז'יטונים ביריחו; ופעם אחרת כאשר דיברו על קזינו במימי מפרץ אילת.

גבי אשכנזי כיהן אז כסגן הרמטכ"ל, ונדהם מעוצמת הלחץ אשר הופעל על צה"ל להוריד את רף הביטחון ולהסכים. הוא הדף את רמי הדרג אשר דיברו על ליבו. כאשר תסתיים הפרשה לכאן או לכאן, היא תידמה במימדים זעירים יותר לקרב על מתווה הגז.

מחוברים לקרקע

בכניסה לאולפנה של רינה מצליח "פגוש את העיתונות" פגשתי בד"ר אחמד טיבי, ששמע במהלך השידור מפי יריב לוין כי הוא אויב וכי יש לסלקו מהכנסת. בפי טיבי היה סיפור ממקום אחר. לפני כמה חודשים, אמר לי, נפגשו ארבעה ראשי הרשימה המשותפת עם בנימין נתניהו והציעו לו להלבין 50 אלף בתים בלתי חוקיים במגזר הערבי, ובתמורה ימנעו הרשויות המקומיות שלהם בשנתיים הקרובות הקמת כל מבנה חדש כזה. נתניהו לא הגיב.

טיבי. מה יהיה עם הבתים הבלתי חוקיים? // צילום: דודי ועקנין

שלשום שוחח טיבי עם ד"ר יובל שטייניץ וחזר על ההצעה, שכן הוא רוצה לחבר בתים אלה לרשת החשמל כחוק. עד כה החיבור הוא בבחינת גניבה, מעשה פיראטי.

שטייניץ השיב כי זה שווה עיון, אבל מתעוררות שתי בעיות רציניות: באיזו מדינה מקבלים אזרחים בונוס רק מפני שאינם מפרים חוק מכאן ולהבא? ואילו כלים יש בידי הרשויות המקומיות הערביות למנוע את הקמת המבנים הבלתי חוקיים החדשים?

הצעה מעניינת. תהייה מעניינת. היא נראית לי מפני שתשפר את היחסים עם המגזר הערבי, אם אכן הממשלה מעוניינת בהפגת המתח, ומפני שתטיל עליו חובת שירות אזרחי ככלבי השמירה של שלטון החוק. צריך רצון עז ונכונות למאמץ סיזיפי כדי לממשה. בעיקר למנוע תוספת בנייה בלתי חוקית לאחר הלבנת הבתים העומדים כבר על תילם.

אם אני מכיר את הדופק של הפוליטיקה הישראלית, תקשור הממשלה בין שני עניינים שהזיקה ביניהם שואפת לאפס: הלבנת בתים אסורים במגזר הערבי בישראל תאושר במקביל לצעדים דומים בהיאחזויות, כדי שכל הפוליטיקאים מכל המחנות ייצאו נשכרים.

לא הדליף? לא אשם

חוב לנפתלי בנט: מקורות המקורבים לבנימין נתניהו קובעים כי הוא יודע שאחד משרי הליכוד הדליף מהקבינט הביטחוני את הידיעה הסודית על מחלוקת קשה בעניין תקיפת המנהרות החדשות בעזה. המחלוקת נותרת בעינה, ולהערכתי מערכת הביטחון רואה את הדברים במתינות הראויה בניגוד לבנט ולכמה מעמיתיו, אבל אין להטיל עליו אחריות להדלפה שלא נלחשה מפיו.

בחזרה למשפט קסטנר

הקטע הבא נועד בעיקר לארכיונים שמהם ידלו ההיסטוריונים לעתיד את מחקריהם:

ד"ר ישראל קסטנר נרצח ב־1957 בידי זאב אקשטיין ודן שמר, שפעלו בשורות מחתרת "מלכות ישראל" הימנית. זמן מה לאחר מכן זומן הממונה על המוסד והשב"כ איסר הראל (הלפרין) למסור דיווח לממשלה. עתה שוחררו הפרוטוקולים. מצאתי קטע מרתק על התערבות פוליטיקאים במערכת המשפט:

זמן מה לאחר שקסטנר מסר עדות שקר כאילו לא העיד לטובת פושע המלחמה קורט בכר בבית דין של בעלות הברית, הגיש נגדו יריבו מלכיאל גרינוולד קובלנה פלילית פרטית. להפתעת פרקליטו שמואל תמיר, הועבר המשפט מתל אביב אל השופט משה פרץ בירושלים. אז פורסמו כרוזים כי מי שהסתבך בפרשת קסטנר המקורית, ראש הממשלה דאז משה שרת, הפעיל גם לחץ על השופט לדחות את התביעה (יומני שרת מעידים על התערבות חמורה ומתמדת שלו במהלך פרשת קסטנר, בעיקר בשיחות עם נשיא העליון יצחק אולשן).

השופט פרץ זיכה את קסטנר מעדות שקר מוכחת, ומפלגת השלטון נשמה לרווחה. "נשבר בי משהו עמוק מאוד מבחינת האמון המלא שרחשתי לבתי המשפט", כתב תמיר באוטוביוגרפיה שלו. עתה מתברר כי היתה לו סיבה טובה להתאכזב.

בפרוטוקול מישיבת הממשלה לאחר רצח קסטנר הופיע קטע עמום ומחשיד מאוד. הראל העיר: "...עד כמה שידוע לי, אולי אני טועה, היתה תוכנית להעלות את השופט פרץ בדרגה".

שר המשפטים פנחס רוזן, שהבין את המשמעות החמורה של המידע שבידי ראש המוסד: "אני מצטער שאמרת זאת, זה מראה שיש לך מקורות אינפורמציה לקויים". בכל זאת מעורר חשד.

כיבוי אורות בכלא מעשיהו

במשך כעשור קיבלתי בהבנה את ההתרסה "אבל היית חבר שלו". היא חזרה וצפה בחריפות מעצימה ככל שחלף הזמן, וההוכחות נגדו קרמו עור וגידים, והרביתי למתוח עליו ביקורת לצד עיתונאים אחרים. המתריסים נחלקו בין ישרי דרך, לבין עמיתים שאינם מפרגנים ומי שמוכנים ללכת אחרי אהוד אולמרט עד לכלא־הסלב שבו הוא מצוי עתה. יש מי שתהו בכנות, ויש מי שנדרשו ללשון סחי.

למרות המילים העולבות "אכל מידו", הריני קובע כי מעולם לא ביקשתי ממנו דבר; ואילו ביקשתי הייתי נענה, למשל לכהן כשגריר; ובהיותו עוזרו הפרלמנטרי של שמואל תמיר העניק לי ב־1971 "סקופ" שהידהד בארץ ובעולם ולא יסף; ומעולם לא נסעתי איתו ועם חבורתו לטיול בארץ או בחו"ל.

גם השאלה "כיצד לא ידעת וראית?" במקומה, אבל מי שהצליח להיחלץ משורה ארוכה של חקירות פליליות במשטרה ובפרקליטות בלי כתב אישום (ולצאת זכאי מחשבוניות הליכוד), ומי שאפילו רעייתו הנאמנה לא העלתה בדעתה שהוא עבריין, הצליח להטעות גם אותי.

אולמרט נכנס לכלא מעשיהו, השבוע // צילום: גדעון מרקוביץ

ביסודו של דבר, ברגע שבו סר הפחד מפניו ואנשים החלו לספר על מעלליו, התעוררה דילמה מהותית. בכיר בצה"ל אמר לי כי בקורסים הצבאיים מלמדים את החיילים להקפיד על דיווח אמת ומעלים על נס את ערך הרעות והחברות. אך איש אינו יכול לומר לצוער בקורס קצינים מה עדיף על מה, לדווח אמת על חברו או להגן על החבר מפני האמת. אני סבור שהאמת קודמת. רבים דיברו בו סרה, אך איש לא ניפק ראיות. תמיד עניתי למקטרגים כי אם תיחשף הוכחה מוצקה אחת נגדו, לא אהיה עוד חברו. אף שכיום מצויות רבבות עובדות המחשידות אותו ואת שותפיו, נכון לומר גם עתה כי האמת יצאה לאור על חוט השערה.

(אין לי ספק כי פרשה זו תיחקר בעבודות דוקטור בתחומי המשפט והקרימינולוגיה והפסיכולוגיה, ואולי גם תמצא ביטוי ספרותי ומחזאי. ראוי להיסטוריון של העתיד לתת דעתו לשלושה צמתים, שבלעדיהם היתה האמת נותרת כבויה ועלומה: אדם מסוים הגיע במקרה אל מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס, שהעבירו למדור למלחמה בשחיתות בראשות יעקב בורובסקי, והוא הביא את "יומני שולה זקן" אשר בלעדיהם לא היו נחשפות מעטפות הכסף של משה טלנסקי ופרשיות רשות ההשקעות וראשונטורס; וטעות של השותף אורי מסר, שהכניס לחדרו את המתמחה במשרדו בשעה שהיו שם בורובסקי ורינה קרמפ, גילתה להם שקיימת כספת חשאית, שבלעדיה אין כמעט הרשעה; ונחישותו המזהירה של השופט דוד רוזן שאבה מזקן את קלטת שיחתה עם אולמרט, שהיא ההוכחה המכרעת להתנהלותו הנפשעת).

עדיין הציגו לי את השאלה אם לנוכח יחסינו בעבר היה מקום להתנהלות כה תקיפה מצידי. זו שאלה לגיטימית, ואני יכול להבין מי ששולל זאת. יוסף (טומי) לפיד האמין לו לאורך זמן, אך אני סבור כי אילו נותר בחיים היה נוהג במוקדם או במאוחר כמוני. אולמרט גרם ללפיד לגדוש את הארכיונים בראיונות המגוננים עליו, ולאחר השיחה העבריינית המוקלטת עם זקן הם מביכים.

זה חלק מהוויכוח המקצועי אם עיתונאים צריכים לדווח ולעמוד מן הצד או לעסוק בקמפיינים. אד מורו האגדי ניהל קמפיין גורלי ומזהיר נגד הסנאטור ג'ו מקארתי מוויסקונסין, וחסך לאמריקה חרפה של ציד מכשפות; ובוב וודוורד וקרל ברנשטיין הריצו קמפיין נגד ריצ'רד ניקסון עד להדחתו בפרשת ווטרגייט, שזרתה אור נגוהות על הדמוקרטיה האמריקנית.

בעבודתי העיתונאית נטיתי לצד המצדדים בקמפיין. הבולט שבהם היה במאבק למתיחת גדר ההפרדה הביטחונית. גם נגד שחיתותו של אריאל שרון בשנת ההינתקות מגוש קטיף - שבה תמכתי אז; ומבחינה זו, המאבק לחשיפת דמותו של אולמרט לא היה חריג.

מובנות לי ההסתייגויות, אך אני שלם עם העמדות שנקטתי גם במחיר של אובדן חברים רבים. עתה המערכה נגמרת. כיבוי אורות. ממילא לא היו כינורות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו