הדבר הכי מיותר באולסטאר הוא משחק האולסטאר. ולא, 196 הנקודות שקלעה קבוצת המערב לא מדהימות אותי כשאני רואה את גולדן סטייט מורידה שוב ושוב 130 נקודות על הגנות לגיטימיות. הגיע הזמן שהאן.בי.אי ירענן את הפורמט.
ליגת ההוקי עשתה עם השנים כמה שינויים שאפשר לשקול - למשל "כוחות" בין שתי קבוצות או משחקים בין צפון אמריקה או קנדה לשאר העולם, וליגת הפוטבול עברה לפורמט של "כוחות" בין שני שחקני עבר בולטים שבוחרים את הקבוצות שלהם. למה ששאקיל אוניל וצ'רלס ברקלי לא יעשו כוחות בין 24 השחקנים שנבחרו למשחק?
בבייסבול הלכו רחוק מאוד. המשחק בין האמריקן ליג לנשיונל ליג הוא משמעותי מאוד, כי הוא קובע לאיזו ליגה יהיה יתרון הביתיות בסידרת הגמר. ישנו גם פורמט "סטייט אוף אוריג'ין" האוסטרלי, שבו שחקנים מייצגים את האזור שבו נולדו. אבל זה כמובן היה מחייב יותר ממשחק אחד.
מה שהיה מרענן ביותר באולסטאר 2016 היה תחרויות יום שבת, עם קליי תומפסון שניצח את סטפן קארי בגמר השלשות, וקרל אנטוני טאונס, 214 סנטימטרים, שניצח 175 סנטימטרים של אייזאה תומאס בתחרות היכולות.
ואז הגיע גמר תחרות ההטבעות המושמצת, זו שלטענת כולם איבדה לחלוטין את זוהרה. ופתאום זאק לווין ואהרון גורדון הטריפו אותנו עם הבלתי סביר. מוטאז ברשים, הקופץ לגובה הקטארי, קצת בבעיה, כי את מי מעניין לראות אותו קופץ ל־2.40 מטרים בריו כשהשניים הללו פחות או יותר יושבים ומשחקים דמקה בגבהים הללו?
אבל הנה איזו מסקנה אמיתית מהתחרות, והיא מעמד תחרות ההטבעות ותחרות השלשות. בתחרות השלשות השתתפו כמה מהשחקנים הטובים ביותר בליגה - קארי ותומפסון, ג'יימס הארדן וקייל לאורי. בנוסף השתתפו בה בשנים האחרונות קווין דוראנט, קיירי אירווינג וקווין לאב. השחקנים עם הפרופיל הגבוה ביותר בליגה - כשקארי ותומפסון מחליפים ביניהם את המקום הראשון והשני - מסמלים לא פעם שליטה של קבוצה מסוימת ושיטת משחק מסוימת בליגה.
שני הפיינליסטים הנפלאים של תחרות ההטבעות הם די חסרי משמעות לגבי יחסי הכוחות בליגה. לווין משתפר יפה בעונה השנייה שלו במינסוטה ומשיג עשר נקודות למשחק, גורדון הוא שחקן של חמש נקודות למשחק.
כל זה מסמל את השינוי הדרמטי שעובר האן.בי.אי - ממשחק תלת־מימדי למשחק דו־מימדי, כשדווקא הדו־מימדי מרתק יותר. בעבר המשחק נטה לפינוי הדרך לסל לשחקן הדומיננטי להטבעה על השומר - הטבעה וירטואוזית כמו של מייקל ג'ורדן או כוחנית כמו של אוניל. אזור המערכה של הכדורסל המקצועני היה אזור הצבע.
סטף קרי בתחרות השלשות. ההשתתפות של הכוכבים בה מסמלת את המגמה בליגה // צילום: אי.אף.פי
הכדורסל החדש מבוסס על אחוזי הקליעה האפקטיביים. אזור המערכה הוא כמעט המגרש כולו. גם אם סטפן קארי הוא חריג מוחלט ביכולת לזרוק על ידיים של שומרים, פינוי קלעי שלשות עם ממוצע של 40 אחוזים מנקודה מסוימת הוא המטרה בהרבה מההתקפות. כל זה הופך את משחק ההתקפה לצפוי פחות ומרתק יותר.
חמשת המובילים במספר שלשות העונה הם קארי, תומפסון, הארדן, פול ג'ורג' וקייל לאורי. כל אלו סופרסטארים שלא רק פורחים, אלא ממש משנים את יחסי הכוחות בליגה. חמשת המטביעים המובילים הם דיאנדרה ג'ורדן, אנטוני דיוויס, דוויט הווארד, נואל מרטנס ואנדרה דרמונד. נכון, גם הם סופרסטארים, אבל איכשהו הקבוצות שלהם או הם בעצמם נמצאים בסוג של בעיה.
שיגעון הגדלות של בלאטר
כתבה ארוכה באתר אי.אס.פי.אן אתמול עסקה בחקירת האף.בי.אי נגד פיפ"א. אחד הנושאים המעניינים שם הוא מקור המידע הראשוני לחקירה. חוקר צעיר ונמרץ שמונה לחקור את השפעת המאפיה האירו־אסיאתית בניו יורק החל לקבל יותר ויותר מידע מהרחוב, שלפיו גורמים רוסים מנסים לקנות את ההצבעה על אירוח גביע העולם של 2018. כלומר, שגביע העולם ברוסיה ישמש לכל הפחות להלבנת די הרבה כספים.
אבל עניין אחד עדיין לא ברור לחלוטין: מה היה האינטרס של האף.בי.אי לקחת על עצמו את החקירה, המאמצים ובקשות ההסגרה בנוגע לארגון שגם אם הוא מושחת לא באמת מסכן את חייהם של תושבי ארה"ב או משנה משהו לגביהם?
גם אם אנשי פיפ"א מושחתים מאוד, הם לא סוחרי נשים, ילדים, איברים או סמים - שמצדיקים באמת חקירה של הרשויות הפדרליות בארה"ב.
ספ בלאטר יישב בשנים הבאות מבוזה בביתו, אולי אפילו ירצה תקופה מאחורי סורג ובריח וישאל את עצמו איפה טעה. הרי עם כל חוסר הסימפטיה, הוא לא היה מושחת יותר מקודמו הברזילאי ז'ואאו הבאלנז'. ההבדל הוא שבלאטר לא הבין את מגבלותיו.
בלאטר, להבדיל מקודמו, החל במשחק כוח גדול מדי. ההתקרבות שלו לפוטין בזמן שזה החל להיות מספיק בטוח בעצמו כדי להתעמת עם ארה"ב היתה שיגעון גדלות והערכת יתר של מעמד הכדורגל.
כשפיפ"א עלתה על הרדאר היא היתה מטרה קלה מאוד. השחיתות היתה כל כך שקופה וכל כך בפרהסיה, שעבודת החקירה עצמה היתה כמעט טריוויאלית.
האמת על ג'סי אוונס
שני סרטים על האתלט האמריקני השחור האגדי ג'סי אוונס שזכה בארבע מדליות זהב באולימפיאדה הנאצית של ברלין ב־1936 צפויים לצאת השבוע לבתי הקולנוע.
הראשון, "Race", הוא הפקה הוליוודית גדולה, והשני, "יותר מזהב", הוא סרט תיעודי שבו מרואיינים כמה מחברי המשלחת האולימפית.
אני חייב לומר שאני קצת חושש לאמת ההיסטורית כשיחסי הציבור של הפקת הסרט ההוליוודי מביאים ציטוט של שחיין בשם אדולף קיפר שלפיו ג'סי היה גיבור עבור כל ספורטאי במשלחת.
השחקן סטפן ג'יימס כג'סי אוונס. העובדות דוהות עם הזמן // צילום: אי.פי
כמה פרטים מאוד ידועים מההיסטוריה: אוונס הורחק בהמשך השנה משום שלא השתתף במסע הנבחרת האמריקנית לאירופה אחרי המשחקים, כיוון שבעידן של ספורט חובבני הוא לא יכול היה להרשות לעצמו את המסע. איש לא מחה גם כשלא נבחר לאתלט השנה בארה"ב.
ספורטאים אמריקנים רבים נשבו בקסמי האירוח הנאצי. השחיינית אלינור הולם הסתודדה עם ראשי הנאצים. אלוף קרב העשרה גלן מוריס הפך מאהב של הבמאית הנאצית לני ריפנשטל. איש גם לא מחה כשהורחקו שני רצים יהודים מרביעיית השליחים.
אוונס ציין כמה פעמים שהחבר האמיתי היחיד שלו בברלין היה הקופץ לרוחק הגרמני לוץ לונג, שנהרג במלחמה כחייל ושעם משפחתו המשיך אוונס לשמור על קשר כל ימיו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו