אני מאמין באמריקה
האמריקנים כבשו את העולם דרך הקולנוע והטלוויזיה • הבעיה מתחילה כשהם מנסים לדחוף דמוקרטיה לגרונות של אנשים שהרופא אסר עליהם לבלוע את המילה
,עודכן
אני מאמין באמריקה, כמו שאומר האיש שהבת שלו הוכתה קשות בפתיחת הסרט "הסנדק". מפוחד, שבור וכועס, פונה האיש הזה אל הסנדק שינקום את נקמת בתו הפצועה. האב מבקש מהסנדק להרוג את תוקפי בתו, והסנדק עונה לו שזה לא יהיה צודק - צודק יהיה לגרום להם לסבול כמו שהיא סבלה, לא להרוג אותם.
מרתק ואלגנטי בעיניי המשל הזה של אמריקה כסנדק. מצד אחד אלימה ואכזרית, מהצד האחר מוסרית וערכית. אני לא מטיל ספק במוסריות האמריקנית, היא נובעת ישירות מעולם הדימויים הקולנועי הקדום שלה, טוב נגד רע: הקאובוי - טוב, האינדיאני - רע. אפילו דמות הסנדק, בגילום מרלון ברנדו, היא בעלת מנוע מוסרי נוקשה, מתנהלת לפי המוסר של פעם: סמים ואונס זה רע. גביית דמי חסות, רצח והלוואות בריבית זה על הכיפאק.
שלא תבינו לא נכון, אני באמת אוהב את אמריקה והתרבות האמריקנית. מצד שני, אני לא יודע אם אי פעם היה לי סיכוי להרגיש אחרת. להבדיל ממסעות הצלב או האימפריה הרומית, שדגלו בשחיטה אדירה של המקומיים בכל מקום שאליו הגיעו, הכיבוש של העולם בידי ארה"ב לא התחיל במבצע צבאי נרחב. הכיבוש האמריקני התחיל דרך אולמות הקולנוע ומסכי הטלוויזיה. בלי לירות אף ירייה אחת אמיתית, הצליחו האמריקנים לחסל ולקחת בשבי את כל מי שעמד בדרכם. אבל משהו השתנה מאז מלחמת העולם השנייה. בכל פעם שהאמריקנים מתערבים בשלטון מקומי, הם טובעים. וייטנאם, מלחמת המפרץ הראשונה, השנייה, אפגניסטן. האם עיראק נמצאת היום במקום טוב יותר מאשר בתקופת סדאם? האם אפגניסטן הפכה למקום תיירותי יותר מאז כניסת האמריקנים? ועכשיו הגיע תורה של לוב לטעום קצת מהאמריקנה המשובחת בצורתם של טילי טומהוק ידידותיים אבל לא לסביבה. למה פירסמו כל כלי התקשורת שהאמריקנים שיגרו 110 טילי טומהוק לתוך לוב? המספר המדויק הזה חשוב רק כי הוא מסיט את העין מהעובדה שאולי הטיל עצמו לא כל כך מדויק. ממתי יודעים האמריקנים להבדיל בין תומכי קדאפי לשונאיו-
אני מבין את הרצון האמריקני להשכין שלום על פני האדמה, ואת הרצון לכונן דמוקרטיה בכל מקום. אבל הבעיה היא שהאמריקנים לוקחים את המילה דמוקרטיה ודוחפים אותה בכוח לגרון של אנשים שהרופא אמר להם שאסור להם לאכול את המילה הזאת. לא כולם מסוגלים להתנהל בדרך דמוקרטית כמו שאנחנו מכירים ואוהבים (ד"ש לפוליטיקאים שלנו שבכלא). עם כל הכוונות הטובות שלהם, בסופו של דבר, מי שייהרגו הם חיילים אמריקנים והרבה אזרחים.
* * *
"אומרים בטלוויזיה שלא היתה סופה כזאת כבר 30 שנה", אבא שלי הוסיף 20 שנה למה שהחזאי בטלוויזיה אמר.
ישבתי על אדן החלון קרוב להסקה המרכזית של הדירה ששכרנו בניו יורק והבטתי החוצה. מזג האוויר באמת היה סוער, הרוח השתוללה וגשם ירד בכוח על הרחוב. אימצתי את עיניי אבל בקושי אפשר היה לראות משהו.
"אתה לא באמת חושב לרדת לרחוב במזג אוויר כזה", אבא שלי הסתכל עלי מהספה בסלון.
הסתכלתי עליו, אבא שלי היה לבוש בתחתונים ובגרביים חדשים שקנינו אתמול. מהסוג שהוא הכי אוהב, מהסוג היחיד שיש לו, תחתוני בוקסר לבנים עם גומי וגרביים שחורים ועבים עם פס ירוק בקצה. אבא שלי חזר לצפות בטלוויזיה. הוא שכב על ספת העור הארוכה ועישן. הסלון שלנו היה מבולגן ומלוכלך משאריות מזון שאגרנו במשך שבוע - צלחות עם שאריות של אוכל שלא הוחזרו לכיור כי הכיור כבר מלא; קופסאות של טייק אוויי חצי ריקות שהפכו למאפרות; כוסות חד-פעמיות ופחיות קולה שהפכו למאפרות - בעצם כל מה שהוגדר כלא אכיל הפך עם הזמן למאפרה. אבל לאבא שלי ולי זה לא הפריע.
"אם אתה רוצה אני שם מכנסיים ואנחנו יוצאים, אבל אפשר גם להזמין המבורגר ולהישאר לראות איגרוף או מערבון", אבא שלי ניסה לפתות אותי.
האמת היא שרציתי מאוד לראות איתו מערבון אבל לא התכוונתי לוותר. אתמול ראיתי בחנות מגפי בוקרים שרציתי ואבא שלי הבטיח לי שהיום אנחנו נקנה אותם. בבת אחת אבא שלי נעמד, שם על עצמו ג'ינס, נעל נעליים ולקח את המעיל השחור שלו. שמחתי ורצתי בעצמי להתלבש.
במזג האוויר המטורף הזה ההליכה שחשבתי שהיתה קצרה אתמול הפכה לבלתי נסבלת היום. התקשינו ללכת בלי שהגשם ירטיב אותנו או שהרוח תעיף את הכובע של אבא שלי מהראש שלו. עצרנו מונית, ועוד לפני שהתיישבנו הנהג כבר לחץ על הגז. הבטתי החוצה על העיר. מוזרה בעיניי העובדה שזאת הפעם הראשונה שלי בניו יורק, אבל זה לא מרגיש ככה. אני מכיר את האורות, אני מכיר את הבניינים, אני מכיר את הרחובות, אני מכיר את המוני האנשים שהולכים בשדרות, אני מכיר את המוניות הצהובות, ובכל זאת, זאת הפעם הראשונה שלי פה.
כשירדנו מהמונית, הנהג שוב לחץ על הגז ונעלם בין שאר המוניות, כאילו חבר בחזרה ללהקת הדגים שממנה סטה.
"כוס אומו", אבא שלי אמר בזמן שניסה להדליק סיגריה בגשם השוטף.
"מה קרה-", שאלתי.
"יום ראשון היום".
"אז...-".
"אז סגור".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו