סוף פרשת אולמרט: עכשיו זמן לחשבון נפש

בשבוע הבא תגיע פרשת השחיתות הנפיצה ביותר והממארת מכולן בתולדות המדינה לסיומה. כעשור שנים לאחר שיעקב בורובסקי ורינה קרמפ הגיעו לביתו של אהוד אולמרט לחקירה ראשונה על חשד לעבירות במרכז ההשקעות, ושולה זקן הציבה שני מכשירי הקלטה על השולחן וטענה לאחר מכן כי שבקו חיים לכל חי. ונתפסו "יומני שולה" שמהם דלו החוקרים מידע על העבירות של האיש אשר עמד בראש המדינה ובירתה ירושלים. ופרופ' ירון זליכה העיר דרך אגב בצאתו מחדרו של מיכה לינדנשטראוס כי נרקמת פרשה חמורה למכירת בנק לאומי, ומבקר המדינה קרא לו לחזור ולספר מה מעולל אולמרט.

מגיע אולמרט עמוס בהרשעות מוכחות אל שערי כלא מעשיהו. טחנות הצדק טחנו לאט, וכך ראוי. אפשר כי לאט מדי.

בעשור שחלף תיעתע אולמרט בכל עם ישראל, ובכל אחד ממכריו. פעם ניצב לפני האומה והצהיר כי מעולם לא לקח שוחד, ופעם לחש על אוזנו של חברו הטוב והנאמן והלוחם בשירותו יוסף (טומי) לפיד כי הנה הוא הולך לעולם שכולו טוב ועליו לדעת כי משאיר אחריו עלי אדמות חבר נקי כפיים.

ופעם חגג בהצהרת שקר כי לא היו מעטפות כסף ופעם אחרת לחש על אוזנו של עורך הדין עופר ברטל, המייצג את זקן, כי ראוי שתיקח על עצמה עוד אחריות לכספי שוחד כדי לטהר ולחלץ אותו. ומה נוראה התהום בין מה שהבטיח לבני משפחתו ולחבריו הקרובים על יושרו לבין שיח העבריינים המחוספס, הלא מצטדק שקיים עם זקן, ואבוי - הוקלט על ידה, שהרי אחרת היה משקר כאילו לא נאמרו דברים מעולם.

•••

הוא נלחם על חייו בעוצמה מעוררת הערצה. המציא שכפ"ץ מילולי בהבעת תדהמה מלאכותית על "הדחת ראש ממשלה מכהן". כאילו זו חטיפת רופא ממיטת חולה בעיצומו של ניתוח. מאבקו היה לגיטימי, אבל לא ההכפשות והשקרים. הוא דיבר על יריביו בלשון ביבים ונעזר בעושי רצונו בתקשורת. כל מילה שאמר על בורובסקי, זליכה, משה לדור, מיכה לינדנשטראוס, אורי קורב - וזה רק על קצה המזלג - היתה רמייה או הבל רוח.

בכל זאת היו רבים שהלכו שבי אחרי קסמו. אחרי יכולתו לגלות התעניינות אנושית ולזכור מי צריך מה, ומי רגיש למה. גם בית המשפט העליון נפל ברשתו. לא סלים ג'ובראן, אבל ניל הנדל שלא נענה לבקשת התביעה להעמיד לרשות השופטים מסרון של זקן המוכיח, לכאורה, כי ידע גם ידע על הכסף שנתן שמואל דכנר לאחיו ד"ר יוסי אולמרט. הנדל גרר את רוב שופטי העליון לזכותו מחמת הספק. לרוב שופטי העליון לא היו האומץ והעוז והנחישות והיושרה של דוד רוזן במחוזי בתל אביב ושל אביטל חן בבית משפט השלום בירושלים, שסירבו להעניק לו הנחת סלב במתן העונש.

זקן. האהדה כלפי אולמרט היתה נותרת על כנה לולא השיחה המוקלטת איתה // צילום: טלי מאייר

בעלי הממון התייצבו לצידו כנחיל. גם חלק מהציבור התפתה להאמין כי הוא יותר קורבן מאשם. האהדה כלפיו גם עם הרשעותיו היתה נותרת על כנה לולא השיחה המוקלטת בינו לבין זקן. ערכה המשפטי היה ניכר. ערכה התדמיתי בחשיפת דמותו היה מכריע. היא כמעט לא היתה מגיעה לאוויר העולם אלמלא התעקש השופט רוזן לאשר לשולה זקן עיסקת טיעון בתנאי שתביא הוכחות של ממש ולא פטפוטי סרק. בסופו של דבר בעיני הציבור שני צמתים של עסקות טיעון - עם זקן ועם עצמו השבוע - שירטטו את קלונו התדמיתי יותר מחומרת מעשיו.

עד אז סירבו ידידיו להיפרד ממנו. דיברו בשם הרעות. אבל הקלטת, שיחת צמד העבריינים שאינם מצטעצעים אפילו בתחפושת של יושר; שמדברים נטולי כל חרטה (לבד ממשפט אחד של שולה) - היא אשר גרמה גם לחלק מאוהביו להפנות לו עורף. זה היה כבר יותר מדי. גם בשבילם.

אך איש מהם אינו עושה כן בפומבי. איש אינו בא אליו בטענות כיצד אירע, שהביך אותם בעיני מכריהם ובני משפחתם? איש מהם לא פצה פיו. זה צד אנושי מרתק בפרשה. לפני כעשרה ימים - במענה להערה שלי - כתב לי אחד מתומכיו כי יחסי כלפיו "דוחה" (וזה בסדר), ושהוא שמח כי עלה בידו להיפרד מהידידות בת עשרות השנים בינינו (וגם זה בסדר), אבל מה הוא אומר על התנהלותו של אולמרט? כלום, מילא פיו מים.

•••

הימים הקרובים יראו מאמרים רבים על אודותיו. הערב יתכנסו חבריו לחזקו ויבטיחו

תמיכה (וגם זה בסדר) והעיתונאים שלצידו יכתבו דברי שבח. שוב חוזר הניגון שהיה ראש ממשלה יעיל. אחד מהם סיפר לי כי ביקר אותו לפני כמה שבועות והוא עומד על דעתו שלא חטא, ותהה מה אירע עימו. זה הדו"ח שלי עם עצמי:

הוא גדוש כישרונות ושאיפות וצורך בתשומת לב ויכולת עשייה. גידולו בנחלת ז'בוטינסקי היה בתנאים קשים. הוריו היו בעלי ערכים לאומיים ואורח חייהם התאפיין בצניעות. אולמרט מיקד את יכולותיו וראה ברכה רבה במעשיו. כאשר יצא בראשית הקריירה שלו למלחמה בשחיתות, לא היה יעיל ממנו. שותפותו עם יוסי שריד התקיימה מטעמים של נוחות פוליטית. אבל אהוד עשה את העבודה הקשה.

יוסף לפיד ז"ל. אולמרט תיעתע בכל אחד ממכריו // צילום: שני ארכיון

התפנית היתה במגעו עם ארה"ב. חנו וכישרונו והאנגלית שבפיו הגבירו את זרם ההזמנות אל מעבר לאוקיינוס. הוא חיפש קשרים מדיניים עם הממשל, אבל בעיקר נפעם מעושרם הרב של מארחיו, מיליונרים יהודים. זו היתה תחילת ההידרדרות, ואולי אין זה מקרה שמשה טלנסקי ממעטפות הכסף הוא אמריקני ולא ישראלי. הדרך לפשע נפרצה אז, ונסללה שנים לרוב.

•••

מה לאחל לו? "מה אברך ובמה יבורך?" ערב הכניסה לכלא נראה שפוף. זה המתח שלפני המהפך. עדיין עם שומרי ראש ובקרוב בתא עם אחרים.

אבל הוא חזק, ואחרי ההסתגלות ייהפך במהירות למנהיג הכלא, למלך חברתי. לראשונה זה שנים רבות עיתותיו יהיו בידיו לעשות חשבון נפש. הוא אוהב לקרוא וסקרן, ואם יהיה פסנתר בסביבה גם ינגן. יש לו תואר ראשון בפסיכולוגיה שלא עשה בו שימוש מעולם. זו ההזדמנות הגדולה שלו ללמוד שתי מילים שכה חסרו במילון שלו: "שגיתי" ו"מתנצל". אם יצליח להפנים אותן יחזור לו בזקנתו משהו מאביב הנעורים שלו.

פטפוט שמשמעו נזק

כאשר ראש המוסד מאיר דגן, הרמטכ"ל גבי אשכנזי וראש השב"כ יובל דיסקין יצאו למסע הסברה נגד בנימין נתניהו ואהוד ברק כאילו הם על סף תקיפת מתקני הגרעין של איראן - עוררו עליהם כעס ניכר. במהות הם שגו. מי שמכיר את נתניהו וברק יודע שהם עשו קולות של מלחמה והעולם הנבוך פיצה את ישראל בסנקציות מועילות על איראן. אך אילו נכון היה שהתבטאויותיהם הפומביות שללו מהממשלה את סמכותה להכריע בעד תקיפה או לא - זה היה פוטש במהותו בלי הפיכה צבאית.

ומה עושה עתה נפתלי בנט? מיני־פוטש, מיני־מהלך אשר שולל מהממשלה את זכותה וחובתה להכריע בעד או נגד תקיפת המנהרות בעזה. כמי שסבור כי ממילא כל סיבוב לחימה יוצר הרתעה זמנית בלבד - עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן - נראה בבירור כי נתניהו ומשה (בוגי) יעלון נוהגים במתינות ובאיזון ובשיקול דעת, וההצעות המתלהמות של בנט ואחרים מחוץ לממשלה אינן במקומן ומזיקות.

אך הדיון אינו רק על התוכן אלא על המסגרת. בנט שותף סוד. הוא חבר קבינט (נכון, שלא כדגן ודיסקין ואשכנזי הוא נבחר ולא ממונה); מידע מגיע אליו; חובתו וזכותו להביע בקבינט הסגור את דעתו בסוגיית המנהרות. אם אינה מתקבלת כי אז אחת משתיים: או שהדבר אינו כה חשוב והוא מקבל את מרות הרוב בקבינט ושותק; או שהוא פורש מהממשלה ומדבר את עצמו לדעת.

אך תביעה בפומבי - והדגש הוא על "בפומבי" - בעניינים צבאיים־מבצעיים, שמנוגדת למעשה או להבלגה של הממשלה היא מעשה בלתי נסבל. בעצם, סוג של "פוטש". פטפוט שמעמיד את האויב ברמת כוננות גבוהה.

בנט. או שיקבל את מרות הרוב או שיפרושמ הממשלה // צילום: דודי ועקנין

בנט היה מפקד צוות ביחידת מגלן. הוא יודע שיש הבדל מכריע - עד כדי ביטול פעילות - אם צועדים לעבר אויב בכוננות שיא או בתרדמת ובתחושת שיגרה. כאשר פטפוט של שר המכהן בקבינט כופה על הממשלה מבצע או הימנעות ממנו זה שיבוש הליכים מהסוג המגונה.

מצב כזה מאלץ אותה לשגר את הרמטכ"ל גדי איזנקוט להבטיח לציבור כי צה"ל מרבה לפעול בסוגיית המנהרות, וזה כה מציק שהוא כמעט פולט מפיו במה מדובר. עוד נזק הרשום על שמם של בנט ותומכיו.

אולי עדיף עכשיו?

כל הממשלה גויסה להבטיח לציבור כי התכתשותו של רה"מ בנימין נתניהו עם ברק אובאמה לא פגעה בקשרים הביטחוניים עם ישראל. כל מכריי האמריקנים טענו כי ההפך נכון, הכעס של אובאמה על נתניהו מחלחל לאיטו גם ליחסים הביטחוניים בין שתי המדינות.

השבוע נמצא לכך אישור. נתניהו נאלץ לומר בישיבת הממשלה כי אם לא יוכל לחתום על הסכם הסיוע הביטחוני, שיינתן לישראל כפיצוי על הסכם הגרעין עם איראן, הוא ימתין לנשיא הבא שייכנס לבית הלבן בינואר 2017. זו הודאה, שהצינון והשיעול חדרו גם לריאות הביטחוניות. אתמול נוסף לכך מידע שהפנטגון כבר צימצם את הצעתו לסייע להגנת ישראל בנושאים כמו "כיפת ברזל", ורק הקונגרס - אם בכלל - יושיע.

הנגבי. העריך כי ההסכם ייחתם עם אובאמה ולא נמתין ליורשו // צילום: דודי ועקנין

אמנם צחי הנגבי חזר השבוע מסיור מטעם ועדת החוץ והביטחון בארה"ב והעריך כי ההסכם ייחתם עם ברק אובאמה ולא יהיה צורך להמתין ליורשו. זה מעודד, בתנאי שחבילת הסיוע תשמר את העליונות האסטרטגית של ישראל. בעיקר שאם מתבוננים על תוצאות הבחירות המקדימות, הפריימריז, בניו המפשייר השבוע, ייתכן כי החתימה תהיה עם הנשיא דונלד טראמפ או ברני סנדרס. הבו לנו את אובאמה.

לא לעצום עין

קראתי במצוקה את פסק הדין של שופטת בית הדין לעבודה דיתה פרוז'ינין על יחסי העבודה העכורים במשכן ראש הממשלה. יש בו תיאורים קשים מנשוא, ויש בו אשרור לחלק ניכר מהדברים שהטיח מני נפתלי בשרה נתניהו. זה רגע קשה למשפחת נתניהו, והדבר הנכון אינו לעצום עין.

גם מי שמקבל את המענה וההסבר של משפחת נתניהו, וממתין לתגובת הפרקליטות, אינו יכול להניח שכל פסק הדין שגוי. הפיצוי ישולם ונפתלי שבע רצון, ובאופן מעשי מה שנחוץ עתה הוא סדנה יסודית ומקצוענית ורחוקה מעין הציבור ליחסי עובד־מעבידה במשכן בהשתתפות שרה נתניהו ובכירי צוותה. אין משהו יעיל מזה.

אנשי שלומנו ושלומם

"מנחם בגין מת!" קטעה אותי השבוע אישיות בכירה בליכוד. בכך השיבה על טיעוני כי מייסד הליכוד מתהפך בקברו לקרוא שיורשיו חותרים לבטל את האיסור על מינויים פוליטיים ועל פיטורים שרירותיים בשירות המדינה. מבחינתם, לא צריך ועדות איתור. מספיק להם שנציבות שירות המדינה תאמץ בקשה של שר לפטר פקיד בכיר והוא יודח, ומישהו ממרכז המפלגה יתמנה במקומו כמו שהקיסר גיוס קליגולה מינה את סוסו אינקיטאטוס לסנאט ברומא.

נזכרתי כיצד במסעדה ב"בית סוקולוב" (בשנת 2006) פנה אלי אברהם הירשזון ובתוקף תפקידו כשר האוצר - ולדבריו גם על דעת אהוד אולמרט - ביקש שאסייע בכתיבתי להדיח את פרופ' ירון זליכה מתפקיד החשב הכללי. המהלך סוכל, והחקירה נגד אולמרט יצאה באותה עת לדרך. אך לפי החקיקה שמכינה עתה הממשלה לא יהיה עוד מכשול כזה בפניה. זליכה הבא יודח מייד, ובשרירות לב גמורה.

בגין מצא (ב־1977) במנגנון הממלכתי מרבץ של "אנשי שלומנו" מטעם ממשלות העבודה, אך נמנע מלפטרם. הם עובדי מדינה ומשרתים תחת כל ממשלה, הסביר. זהו "בגין המת" בעיני מרכז הליכוד הנוכחי. בפועל הוא "מת" מזמן, ביום שבו ניצבה לימור לבנת על דוכן הנואמים ושאלה בפאתוס אם עלה הליכוד לשלטון כדי לחלק ג'ובים, וציפתה לשמוע מהקהל "לא" רועם, אך נענתה לאכזבתה ב"כן" מהדהד, וירדה נכלמת מן הבימה.

בכל זאת לא אבדה התקווה. נכון שהיוזמה להחזיר את הגלגל לאחור יצאה מחתירתו של משה כחלון להעביר את אורי יוגב מתפקידו. אך כחלון מסרב לשחוט פרה כדי לאכול מנת בשר. הוא יטיל וטו על כל ניסיון של הקואליציה לחזור אל הימים הרעים של המינויים הפוליטיים.

עשה טובה, דרעי

רק בישראל (ובהודו) יכול אדם שהורשע בקבלת שוחד לחזור אל שולחן הממשלה. הוא מצטייד בפסוקים הראויים ("במקום שבעלי תשובה עומדים... שילם את חובו לחברה... קופה של שרצים תלויה לו") ורץ בראש רשימה בבחירות שאחרי ריצוי המאסר ותקופת הקלון.

רביעייה שכללה את פרופ' אריה אלדד, ציפי חוטובלי, שלי יחימוביץ' ויריב לוין ניסתה לחסום את שובו של אריה דרעי בחקיקה, ונהדפה. עם כינון הכנסת ה־20 נבחר לממשלה וקיבל הכשר מהיועץ המשפטי יהודה וינשטיין, ובג"ץ בלע את הגלולה המרה.

דרעי רצה לחזור בלי מדנים. הוא רחק ממריבות. גם לא להתהלך בסמוך למערכת המשפטית. ברגע שבו התעוררה בעיה באשר למתווה הגז הסתלק מלהכריע. לא רצה שבפנייה לבג"ץ ילעגו לטיעונו כי חתם על הצו בהתאם לצורכי הביטחון. זה לא הבייבי שלו.

דווקא משום כך לא מובן מדוע קיבל את ההצעה לכהן במשרד הפנים. הרי היה ברור כי זו נעיצת אצבע בעין לכל הציבור. על זה חייב היה אליעד שרגא מהתנועה לאיכות השלטון לעתור לבג"ץ. דווקא במשרד הפנים? זה היה יותר מדי לא רק לשרגא אלא גם לפרקליט המדינה שי ניצן, שלא הגן על המינוי אלא בהוראת היועץ המשפטי יהודה וינשטיין.

השבוע דנו שופטי בג"ץ בעתירת שרגא. רוב הפרשנים בדעה שהם ייאנחו ויגרגרו בגרונם, ויאשרו את כהונת דרעי במשרד הפנים. אך דווקא מפני שדרעי חכם, ודרכו לא אצה לו, מדוע שלא יקל על השופטים שרצונם הטוב חשוב לו גם לעתיד ועל שותפיו הקואליציוניים ויבקש לעצמו תיק אחר? גם מי שמסכים בדוחק כי החוק מתיר לו לחזור סבור שטרם הגיע זמנו לנחות במשרד הפנים. לתומי סברתי, שיחסוך לעצמו את הוצאת הדובים השחורים מן היער.

אחרי שהאבק ישקע

הצעת החוק של נתניהו לפיה רשאים 90 ח"כים להדיח אחד מחבריהם מן הכנסת רגישה ועדינה. לנתניהו היה ניסוח ראוי. החרדים פגמו בו. ציפי חוטובלי קיבלה בסיעתה תמיכה להצעתה להעתיק את הנוסח בחוק הקובע מי ראוי להיבחר לכנסת ומי לא, ולהחילו גם על ח"כים שכבר מכהנים. המאבק על הניסוח רק בראשיתו. דבר לא יצא ממנו. להערכתי האבק ישקע, ועימו החוק.

בכל זאת עדיף להימנע מהחוק. בגלל הנראות. בעולם הולכת ישראל ומושחרת כמדינה הסוגרת על חירויות האזרח וזכויות האדם שלה. היא מצויה בתזזית, ורבים מתנכלים לה. התועלת בחוק כזה מעטה בהשוואה לנזק התדמיתי.

אלוף אולימפי בניידות

אפשר לקבל סחרחורת מסיבובי הפרסה הפוליטיים של עמיר פרץ. לפני כל קלפי הוא פורש. לקראת הקלפי הבאה חוזר. פרפטום־מובילה של פרישות. הוא פרש להסתדרות ונטש בחזרה לכנסת. הלך לעבודה וחזר, ושוב הלך ושוב חזר, אלוף אולימפי בניידות פוליטית. השיא היה בסיבוב הקודם, הוא הפסיד בבחירות המקדימות ונטש בטענה כאילו יושבת הראש דאז שלי יחימוביץ' תתכחש לערכיה ותצטרף לממשלה בראשות בנימין נתניהו, אבל בהתחברו אל ציפי לבני דווקא היא פינקה אותו בכורסת שר.

פרץ. המפלגות שהוא חבר בהן סובלות מחרדת נטישה קלינית // צילום: דודי ועקנין

הוא נדד עימה למחנה הציוני. עכשיו נטש אותה והצטרף למפלגת העבודה (העונש מגיע לה בגלל התנהגותה החורקת כלפי עמרם מצנע). המפלגות שהוא חבר בהן סובלות כבר מחרדת נטישה קלינית.

מפלגה אינה אתר קדוש. עסקני ציבור רבים וטובים הלכו לרעות בשדות זרים, ולעיתים גם חזרו. זה תקני, אבל כמה? לכל פוליטיקאי עם ביוגרפיה כזאת נצמדים התיאורים "אופורטוניסט" ו"רודף כיסאות" ו"אגואיסט" ו"נרקיסיסט", אך הם נחסכים מפרץ. כולם אוהבים לאהוב אותו, והתקשורת אינה מעזה לגעת בו בהשוואה לפגיעתה בכל פוליטיקאי אחר שהיה עוסק בזילות של המשטר הדמוקרטי.

וליבי־ליבי ליצחק הרצוג, שנאלץ לקבלו בחיבוק ובחיוך ובסחבקיות, אחים לשעה, לשעת צרה. הכל יסתיים בקלפי הבאה.