אחרון הבדחנים

יענקל'ה בן־סירא היה אחרון הבדחנים. הוא לא היה סטנדאפיסט. גם המילה "קומיקאי" מפספסת קצת. יענקל'ה היה הנציג האחרון של האמנות היהודית העתיקה הזאת בגירסה המקורית. הטוטאלית. כמעט הייתי אומר - הפרימיטיבית. הבדחנים האביונים של פעם כל כך הצחיקו, עד שאפשר היה כמעט לשכוח עד כמה אומללים היו החיים שהם חיו. היסטוריונים טוענים שרוב הבדחנים בעיירה היו קברנים ואנשי חברה קדישא. בבוקר הם היו כורים בורות קבורה, ועוסקים בטהרה ובתכריכים, ובערב היו עומדים באיזו חתונה דלה וצוחקים על הרב, ועל האמא של החתן, וכמובן על מוסד הנישואים עצמו. כקברנים הם לרגע לא שכחו לאן כל זה הולך בסופו של דבר, ולכן כמעט אין בדיחה יהודית שאין בה מוות, או לפחות פירור של מקאבריות. הבדחן אף פעם לא היה "סלב". איש מאנשי העיירה לא היה רוצה לחתן את בתו לבדחן, אבל מי היה מוכן לגור בעיירה שלא היה בה לפחות אחד כזה? הבדחנים היו האבות הקדומים של הסטנד־אפ המודרני. יענקל'ה בן־סירא, לשעבר שירצקי, היה אולי האחרון מסוגו.

בשנים האחרונות זכיתי להופיע כמה פעמים לצידו של יענקל'ה. האיש כבר עבר את גיל 85 וסגר יותר מ־60 שנה על הבמה. ללא ספק היה מקצוען מכף רגל ועד ראש. אבל איזה מקצוען מתחיל להופיע כבר בחדר האמנים? מי שמע על קומיקאי מקצועי שמתגלגל מצחוק על הבמה מהבדיחות שהוא עצמו מספר? ומי, תסלחו לי אם אני נסחף, מתחיל כמעט כל קטע במילים "זה משהו יוצא מן הכלל! ממש יוצא מן הכלל!"

ובכן, יענקל'ה היה מתחיל לרגום אותנו בצחוקים מהרגע שהיה מגיע לאולם. בדיחות חדשות שהוא שמע השבוע, וגם ישנות מאוד מאוד. בדיחות כידוע זה לא בדיוק יין. ברוב המקרים הזמן עושה להן רק רע, ובכל זאת, יש כאלה שיודעים לספר גם בדיחה עתיקה כאילו היא התגלצ'ה להם לראשונה ברגע זה. הייתי אומר לו, בחיאת יענקל'ה, עוד שעה מתחילה ההופעה. תשמור כוחות. תשמור תחמושת. ויענקל'ה היה תוקע בי את פניו הטובות שהיו בעצם קריצה אחת גדולה ואומר משהו כמו "כשאני שותק זה מעייף אותי נורא".

פעם אחת, כשהבן שלי הצטרף אלי להופעה כזאת בחיפה, אמרתי לו: שים לב טוב טוב. אתה אולי לא תבין כלום הפעם. אתה בן 13 בסך הכל. יכול להיות שאף בדיחה שלו לא תצחיק אותך. זה באמת לא הסגנון של "הצחוקייה" ו"ארץ נהדרת" וכל מה שהולך עכשיו, אבל זה האבטיפוס של כל מה שמצחיק אותנו. ותזכור, חפרתי לו באבי אביו, תמיד תוכל לספר שאתה זכית לראות במו עיניך את התופעה שנקראת יענקל'ה בן־סירא, ושאבא שלך עמד לצידו על הבמה ושר איתו "אוי, מעכאַפּט זיי מענעמט זיי, מעכאַפּט זיי מענעמט זיי!" שנשמע "מחפצה מנמצה", הלוא היא קריאת הקצב - כמעט קריאת הקרב - השטותניקית שהפכה לסמל המסחרי של הענק נמוך הקומה עם הקסקט והחיוך האינסופי.

בין ההופעות שמתי לב שיענקל'ה כמעט אף פעם לא סיפר בגוף ראשון. קובי אריאלי מספר על הצרות שלו עם אשתו. אני מספר על הילדות שלי. ורק יענקל'ה מספר בדיחות על הרבי ועל הגוי, על חכמים ועל טיפשים, ועל עצמו שום דבר וכלום. רק בהלוויה, אחרי ששמעתי מה סיפרו עליו, הבנתי שלאיש הזה בעצם מעולם לא היתה ילדות. מגיל 5 עד 15 הוא נמלט, הסתתר ונאבק לחיות. חשבתי לי כמה אבירית היא ההחלטה לספר בדיחות, ואך ורק בדיחות, ורק לא ליפול על הבריות עם הצרות והמכאובים של חייך. זאת למעשה ההחלטה הקיומית של הבדחן.

• • •

זה שנים שהעיתונאי הוותיק חגי סגל הוא אחד הפובליציסטים החשובים של הציבור הדתי־לאומי. מאז לכתם של צמד ה"אורים" - אורבך ואליצור - אין עוד טור דעה שמנסח את הלך הרוח הפוליטי במחנה הזה כמו העמוד השבועי של סגל במוסף "יומן" של מקור ראשון. ברוב המקרים הוא עושה את זה מצוין. הוא מושחז ומנומק וזוכר כל פרט שאפשר להשתגע. לא פחות חשוב: רוב הזמן הוא לא מאבד את האירוניה, גם כשהוא מביט פנימה אל ביתו הפוליטי והאידיאולוגי. רוב הזמן.

כאן כמובן חייב לבוא איזה "אבל", והנה הוא מגיע. בסוף השבוע שעבר כתב סגל על החלוקה החדשה ברחבת הכותל, וכינה את הנשים שמבקשות להתפלל שם עם בני משפחותיהן בשם החביב "נודניקיות עם טלית". הן בסך הכל מיעוט קטן ורעשני, אמר סגל ושכח לרגע שגם הוא עצמו לא ממש מייצג את הרוב השקט. מעבר למידה מסוימת של חוסר דרך ארץ, קשה לי להתעלם מהבחירה לקרוא להן "נודניקיות".

אפשר כמובן לחלוק על תפיסתן של נשות הכותל, ואפשר גם לחשוב שהן לא קוראות נכון את המקורות, אבל מה שמעניין הוא שחלק לא קטן מהציבור הדתי בישראל באמת חושב ומאמין שהנשים הללו באות לנדנד לדוסים. אין להן חיים משלהן כמובן. אין להן אמונה. אין כיסופים או כמיהות. אין תפילות ומשאלות. רק לנג'ס בראש שלהן. ולמי לנג'ס?! לנו! ליהודים טובים, מאמינים ושומרי תורה ומצוות. זה כל מה שמעניין אותן, את המלעונות האלה, ולכן הן מתעקשות ללכת עם טלית, ולהתפלל, ולעשות דווקא, במקום לעמוד מאחורי המחיצה, לסדר את השולחן, לחתוך את הקוגל לריבועים יפים, ולזרוק טופי על חתן הברמצווה כמו שעשו אמותינו הקדושות שרה, רבקה, רחל ולאה, בלהה וזלפה, דבורה ואביגיל ואסתר בת אביחיל.

ואני תוהה באמת: מילא השוביניזם. לכך התרגלנו. אבל הנרקיסיזם המפונק והאגוצנטרי הזה, מניין הוא בוקע?! מניין האמונה הילדותית הבכיינית והנוגעת כל כך ללב, שבעצם "מנדנדים לי", "עושים לי", לי ולי ולי, או לנו ולנו. מאיפה זה בא, ולאן זה כבר יכול לקחת?

גם אני לא שמח על הפרדת רחבת התפילה. הייתי שמח לחיות בעולם סובלני שבו שמרנים וליברלים מסוגלים להתפלל יחד, לאכול יחד ולחיות בשלום. אבל באמת שלא היתה ברירה. כבר כתבתי פה פעם שאמנם סבתא שלי מעולם לא התפללה כשהיא עטופה בטלית, אבל סבא שלי בוודאי לא היה מעלה בדעתו לתקוף באלימות אישה שכן החליטה להתעטף. רק הזמן יוכיח מה קרה פה. אם אכן מדובר בנודניקים כדברי סגל, הרחבה החדשה תלך ותיעשה שממה עם השנים. באין דתיים לנג'ס להם, נשות הטלית תאבדנה טעם בחייהן ותשקענה אט אט במרה שחורה ובדיכאון קיומי. אבל יכול להיות דווקא ההפך. יכול להיות שהרחבה החדשה לא הולכת להיות "הכותל של הרפורמים", כמו שאחיי הדתיים אוהבים לחשוב. יכול להיות שהיא תהפוך להיות "הכותל של המשפחות" ולכן גם הרחבה המועדפת על כלל הציבור הישראלי, שמגיע למקומות הקדושים בעיקר על רקע משפחתי. ימים יגידו.

• • •

לפני שבועיים הקדשתי את הטור הזה לאכזבת הילדים מכך שלא ירד שלג וקצת נסחפתי. ידידי החזאי דני רופ לא אהב את הדברים. הוא לא התעלם מהעובדה שהדברים נכתבו בעיקר בהומור, אבל העמיד אותי על כך שחייבים לדייק יותר בפרטים. לא החזאים יצרו את הציפייה לשלג. ולא אותם צריך להאשים. מה שנכון.

(איור: עציון גואל)