*(קטסטרופה ביפנית)
פירושה של המילה הלועזית "ק-ט-ק-ל-יז-ם", שבה הירבו להשתמש השבוע בהקשר היפני, ראוי לדרגה תשע לפחות בסולם ריכטר של מילות התואר לאסונות. בגיאולוגיה משתמשים במושג "קטקליזם" כדי לתאר שינוי מהיר ואלים בקליפת כדור הארץ, שיש בו כדי להשפיע על עתיד הפלנטה כולה, ולעת עתה, עוד לא לגמרי בטוח שזה איננו המצב באיי יפן.
"קטקליזם" הוא עבור עולם הטבע מה ש"שואה" - במובנה הכללי ולא היהודי - היא עבור בני אדם, אבל מקור המילה "שואה" הוא באש, בעוד הקטקליזם מגיע מן המים. המילה הלועזית ל"שואה" - holocaust - מקורה בתרגום היווני ל"עול-ה", הקרבן שנשרף כליל על המזבח, ואילו המקור למילה "קטקליזם" - kataklysmos - מצוי ב"תרגום השבעים" לתנ"ך: זוהי המילה שבה השתמשו כדי לתאר את המבול, בסיפור על נוח והמבול. כשמפרקים את המילה היוונית לגורמיה מקבלים את הפירוש "למחוק עם מים", ככתוב באיומו הנורא של האלוהים לפני המבול, בבראשית פרק ז': "ו-מ-ח-ית-י א-ת-כ--ל-ה-י-קו-ם א-ש?-ר ע-ש?-ית-י מ-ע-ל פ?-נ-י ה-א-ד-מ-ה". מדובר, אפוא, באירוע של הכחדה טוטלית, שאחריו לא נותר דבר.
זהו חלק מהפחד המחלחל בתוכנו בעודנו מביטים בבעתה בתמונות, שכמותן לא שודרו מעולם, של אדמה זזה, של גלי הרס ענקיים, של ערים שלמות שנבלעות ונמחקות כהרף עין מעל פני האדמה. מאחורי חוויית ההשתתפות הישירה והכל-כך-עכשווית משידורי הטלוויזיה והאינטרנט ומהודעות הפייסבוק והטוויטר מסתתרת אימה קמאית, בראשיתית, אטוויסטית, שהפסיכיאטר השוויצרי קרל יונג מיקם במה שהוא כינה ה"לא-מודע הקולקטיבי", שם מסתתר המיתוס של המבול המכחיד עוד משחר האנושות, ומועבר בגנים, מדור לדור.
זהו זיכרון בלהות משותף בכל יבשת, בכל אי מיושב, בכל שבט מוכר, אינדיאני, אסקימוסי או אבוריג'יני, בכל תרבות עתיקה, מעלילות גילגמש השומרי, דרך דאוקליון היווני ועד למנו, המלך הראשון של ההינדים, שמציל את האנושות ממבול אוניברסלי.
אך המייחד את האירועים של השבוע האחרון הוא שהפחד הקדמוני מתמזג עם האימה האולטרה-מודרנית מפני כוחו ההרסני של ביקוע הגרעין, מפני אפוקליפסה עכשיו, מפני עונשם של האלים הרוגזים על כך שהאדם "משחק את אלוהים" עם אנרגיות היצירה של האטום. במחצית השנייה של המאה ה-20 שימשה דוקטרינת ה"ההשמדה ההדדית המובטחת" (MAD) של המלחמה הקרה - שיש הטוענים שהיא עדיין בתוקף בין ארה"ב לרוסיה - כחזון אפוקליפטי נפוץ, בספרות, בסרטים ובשיח הציבורי, שבמסגרתו פטריות, פטריות של מלחמה גרעינית, מובילות ל"חורף גרעיני" ולהשמדת האנושות כולה, על פי תקדים המבול, או לכל הפחות, עבור המאמינים הנוצרים, לקיום סעיף "החשיכה הגדולה" מחזונו של יוחנן בברית החדשה, לקראת יום הדין ושובו של המשיח.
וכבר שבוע ממתינה האנושות לצפירת הרגעה מיפן, אך לעת עתה, עוד לא ק-ל-ו? המים.
מסכת ברכות
ג'ון ברדפורד שיחק תפקיד מרכזי ברפורמציה האנגלית של המאה ה-16 ונחשב קדוש של הכנסייה האנגליקנית, אך את האלמותיות שלו השיג באמירה המיוחסת לו לאחר שנכלא בטאוור של לונדון על ידי המלכה הקתולית שנודעה כ"בלאדי מרי". כשראה דרך חלון תאו אסירים המובלים לגרדום אמר: "שם, אלמלא חסדו של אלוהים, הולך ג'ון ברדפורד", אמירה שברבות השנים הפכה לאחת השגורות והיפות בשפה האנגלית: "There, but for the grace of God, go I".
האמירה הזו הופקעה במהלך השנים מהתיאולוגיה הנוצרית והיא משמשת היום גם אתיאיסטים גמורים במצבים שונים ומשונים, ואין ספק שבעודם מרותקים לסבלותיהם של היפנים, היא חלפה השבוע במוחם של רבים מתושבי העולם.
הזמן הצהוב
בילדותי חייתי כמה שנים בקליפורניה, בתקופה שהזיכרונות ממלחמת העולם השנייה עוד היו טריים וכואבים יחסית, והיפנים עדיין נקראו בשמות הגנאי "ג'אפס" ו"נ-יפ?-ס", נחשבו ל"סכנה צהובה" ותוארו ברוב סרטי המלחמה כיצורים תת-אנושיים שאכזריותם אינה יודעת גבולות. האמריקנים אמנם שנאו את מנהיגי הנאצים, את היטלר, הימלר וגבלס, אבל לגרמנים הם סלחו מהר מאוד, בעוד שאת היפנים הם תיעבו עוד שנים ארוכות כגזע שלם, עד האחרון שבהם, בשל הפער התרבותי בין שתי האומות, בשל התקפת הפתע הבוגדנית בפרל הארבור ובשל הזוועות שביצעו היפנים בשבויי המלחמה שנתפסו במהלך הקרבות באוקיינוס השקט.
לפני קצת יותר מעשרים שנה זכיתי לערוך ביקור בן שבועיים ביפן, בהזמנת הממשלה, אז עמדתי לראשונה על אופיים הכנוע, השקט, הבלתי-ישיר, הממושמע, הקבוצתי והמסתפק במועט של היפנים והבנתי שבגלובוס כולו אין אומה שאופייה שונה יותר מהאופי הישראלי, לטוב וגם לרע, ומכאן, אני מעריך, חלק מסוד קסמה של יפן עבור ישראלים רבים.
גולת הכותרת הרגשית של ביקורי היתה ב"מוזיאון הזיכרון של השלום" בהירושימה. אף שישראל והעולם היהודי דחו תמיד, ובצדק, ניסיונות יפניים להשוות בין הירושימה לאושוויץ, אני מודה שכשראיתי את התמונות והמוצגים במוזיאון הצנוע עברתי חוויה שאפשר שהיא דומה להלם שפוקד רבים מאלה המבקרים לראשונה ב"יד ושם". התמונות עם הכותרות הבנאליות של "משקפי ילדה, שרופים ועקומים" או של "גופה מעוותת של חייל" או של גוש דבוק של בני אדם המיילל בכאב ובייאוש "שעתיים אחרי הפצצה" היו עבורי הצצה ראשונה לעומק הטראומה והפצע הפתוח שנותר בפסיכולוגיה הקיבוצית היפנית אחרי הפצצות האטום על הירושימה ונגסאקי שהביאו לסיום מלחמת העולם השנייה. אני זוכר ששאלתי את עצמי - כשהתשובה ברורה למדי - האם האמריקנים היו מהססים יותר לו היו צריכים להחליט על הפעלת "נשק יום הדין" גם על שתי ערים כה מרכזיות בגרמניה.
השבוע, כשראיתי את הסרטים והצילומים של יפנים המחפשים את קרוביהם בתוך ההרס והחורבן שנותר אחרי הצונאמי, וגם את הצילומים האוויריים של ערים שלמות שבהן רק כמה שלדי בניין שנותרו על תילם, וכמובן על רקע הפליטה הרדיואקטיבית מהכורים ההרוסים, נזכרתי בהכרח באותן תמונות צורבות-תודעה מהשישי והתשיעי באוגוסט, 1945. יפן של אחרי הפצצה לא דמתה לזו שלפניה, כשם שהיא צפויה בהכרח להיות משהו אחר לגמרי אחרי שתיחלץ, נקווה בקרוב, מהה-אק-יו-קו? (קטקליזם) שפקד אותה ב-2011, שנת הייסיי 23, למניינם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו