שכונה קשה, עבריינים מחוספסים, זנות, אלימות, ניצול ופחד - כל אלה נשמעים כמו המרכיבים המתאימים לעוד סידרת מתח מהסוג שאוהב לזעזע את הצופה ולהטיח בפניו את האמת, את המציאות המכוערת שלא היינו רוצים שתהיה חלק מחיינו. הלוקיישן המתאים הוא בדרך כלל אחת משכונות הסלאמס בשיקגו, בלוס אנג'לס או בכל עיר אמריקנית טיפוסית, שבחצר האחורית שלה מסתובבים האנשים השקופים, שרק לכותבי תסריטים יש אינטרס להוציא לאור.
אבל לא הפעם, לא בסידרה החדשה שעלתה ב־yes, "עלילות דיקנס" (מבית BBC), שאספה את כל המרכיבים האלה, אך לקחה אותנו לאנגליה הוויקטוריאנית של המאה ה־19, הרחק מחוויית התיירות הלונדונית שאתם מכירים (למרות שזולה בהרבה).
בעת ההיא, תחת תסריט מהפנט שמעביר צמרמורת בגוף, אנו פוגשים את הצד האפל של הממלכה: היא חשוכה, קרה, אכזרית, אלימה, נצלנית, בהמית, תככנית ורצחנית. אין בה מקום לרחמים, אין בה הנחות. אין בה מקום לחלשים. רעים מול טובים, חזקים מול מי שבסך הכל מבקשים לשרוד עוני מרוד.
ועדיין, גם לאור הציניות והצינה, הבריונים חסרי הנימוס, המלווים בריבית חסרי הרגישות והנבלים החלקלקים המתבלטים לאורך העלילה, נעטפים בקלאסיות הבריטית, זו שתושביה אוהבים לשדר בהתנשאות כלפי חוץ.
נראה שזו השפה המליצית שעושה את העבודה, לצד הפסקול שגורם לך להרגיש כמי שנשאב זה עתה לתוך סיפור אגדה. אתה מוצא את עצמך כתייר שטס עד ללונדון באמצעות המסך הקטן, ומגלה את החן בכל אותם טיפוסים גסים, אפילו ברגעים שבהם הם משפילים את בעל החוב הסועד את בתו הגוססת, מנצלים את הילד העני שיעשה כמעט הכל בשביל פרוטה או מכים את הפרוצה נטולת ההגנה.
הטוויסט של "עלילות דיקנס" הוא בבחירה המעניינת של יוצריו, לשבץ לסיפור מסגרת אחד גדול ומרתק דמויות מוכרות מסיפוריו השונים של הסופר והעיתונאי הבריטי. האם צ'ארלס דיקנס היה אוהב את היצירה הזאת? לא בטוח, בעיקר בשל הקפיצות הרבות בין הסיפורים הקטנים שמרכיבים את התמונה הגדולה, ומאיימות להשמיט פרט כזה או אחר. ובכל זאת, נראה שערבוביה זו הצליחה. יש לכך כמה סיבות, שאת חלקן כבר ציינתי, אך המרכזית היא, שלמרות הפינג־פונג בין שלל הסיפורים, כולם מתחברים בסופו של דבר בצורה מדויקת, בלי שום פרט מיותר, עד שהפאזל מושלם ומאיר את עיניו של הצופה. כך אנו מוצאים עצמנו נהנים מכל הדמויות שדיקנס המציא והחיה, והבמאי והתסריטאי של הסידרה הצליחו לדחוס יחד לאותו תבשיל, שחלק מריחותיו יפעילו רק את אפם של מעריציו הגדולים של דיקנס. אלה, ורק אלה, יזהו את האזכורים והרמיזות לגבי דמויות ורגעים מסיפוריו הרבים של היוצר המקורי.
זה לצד זה אפשר למצוא ב"עלילות דיקנס" את פייגין מהרומן "אוליבר טוויסט", את אבנעזר סקרוג' מהנובלה "מזמור לחג המולד" ואת נל הקטנה מהרומן "בית ממכר העתיקות", כשהם מתחברים בטבעיות תחת אותו הגג, שוברים את מחסום הכריכות הקשות של הספרים שמהם יצאו. ולכן, למרות האווירה הקודרת של הסידרה והרקע המפויח של לונדון, ששום סוכן נסיעות לא היה מעז להמליץ עליה (משרד החוץ בוודאי היה מוציא על יעד זה אזהרת מסע), ההרמוניה בין הדמויות שלא היו אמורות להיפגש ובין הסיפורים השונים שהתערבבו, הופכת את "עלילות דיקנס" למקום שכדאי להמריא אליו, לפחות על כנפי הדמיון.