אז היו לנו "מחוברות", "מחוברים" ויש לנו ריאליטי לרוב. אך משהו בתוכנו לא מרגיע את יצר המציצנות. צריכים להאכיל את המפלצת עוד ועוד, למרות שכידוע, היא לעולם לא תדע שובע. והנה אנחנו זוכים לחיות עוד חיים של אנשים אחרים, במקום לנסות לחיות את חיינו אנו. "בלי בושה" מלווה את חייהם של שישה בני נוער בישראל של ימינו ומהווה אופציית התמכרות חדשה. הבמאי הפרובלמטי לארי קלארק התעסק במהלך שנות ה-90 ותחילת שנות האלפיים ברשעותם של בני הנוער. סרטו "קידס", שראה אור ב-95', חשף פנים בחברה האמריקנית שהביקורות והתקשורת לא אהבו. דוד אופק, הבמאי המוערך, מביא תסריט עדין יותר אך לא נתפלא אם יהיו אנשים שייצאו מזועזעים ממצבו של הנוער הישראלי. רובנו, מן הסתם, ניקח את העסק בשלוות נפש מהסיבה הפשוטה שעוד מקום המדינה הסתובבו כאן ילדות בהריון לא רצוי, בנות תיכון שחיבבו גברים מבוגרים ונערים שזהותם המינית מעמתת אותם אל מול הוריהם. בטח יהיה מי שיקטלג את הסידרה בבומבסטיות ובאמירות כמו "פני הדור כפני הכלב", אבל אלו הם בני הנוער וככה הם תמיד היו. האלמנט היחיד שמבדיל כנראה הוא האינטרנט. הצעירים בסידרה מתבלבלים לרגע ומגדירים את העולם הווירטואלי כחיים שלהם. זה עצוב, כמובן, אבל ישנה גם תקווה שיום אחד הם יתעוררו. זה בדרך כלל קורה באזור תל השומר וקוראים לזה תהליך חיול. סדרות דוקומנטריות מהסוג הזה אוהבות להגדיר את עצמן בשלוש המילים: מבט בלתי אמצעי. מה בלתי אמצעי פה? יש פה במאי, יש פה תסריט, וצלם עם מצלמה, ואחר כך יש עריכה, והמבט הבלתי אמצעי פתאום קיבל הרבה מאוד אמצעים שישרתו את היצירה ופחות את המתרחש על פני השטח. המיקום של הסידרה בערוץ הדרמה ולא בערוץ הדוקו הוא טבעי ומתבקש. תכף הרי יצוצו מהסידרה הזו גם כוכבים לרגע. הפייבוריטית שלי, אגב, היא קורלי, שאופק, ברגישותו לשונה ולאחר, סימן אותה בצדק כדמות שמעניין מה יש לה להגיד. ומה לגבי המבוגרים בסידרה הזו? כנראה שהרצון הבלתי מתפשר של חלקים גדולים בעמנו לחשוף את חייהם בפני המצלמה העביר את כולם על דעתם. כשאני מרפרש במוח את כמות הארוחות המשפחתיות שצפיתי בהן בכל הריאליטיז למיניהן, המחשבה שתכף מגיעות ארוחות החג גורמת לי לחשוב שאי שם ברחוב הברזל בואכה ראול ולנברג בתל אביב, מסתתר עתה צוות פיתוח שמכין לנו פורמט "מטורף" על ארוחות חג בישראל. כי זה מה שאנחנו הכי אוהבים: אוכל וטלוויזיה. בסופו של דבר, הסידרה גורמת לנו לחשוב שבני הנוער של ימינו הם יצורים חריפים ואינטליגנטיים. עם זאת, הצפייה ב"בלי בושה" מעודדת בעיקר שימוש באמצעי מניעה וטוב יעשה משרד החינוך אם יקרין קטעים ממנה לאנשים צעירים. שלמה בר שר פעם שילדים זה שמחה, אך עבור הורים צעירים או כאלה שיהפכו בקרוב לכאלה יש כאן נורת אזהרה מהבהבת. ילדים זה אולי דבר מקסים שמביא עימו סיפוק, אבל ברגע שצצים החצ'קונים הראשונים, מתברר שבבית מסתובבת פצצת זמן שמישהו שכח להפעיל לה את הטיימר.
