אני לוקח כאן סיכון אבל תלכו איתי רגע. אני חושב שיום האישה (הבינלאומי והטרנס-גלקטי) הוא בסופו של דבר יום שמפספס את המטרה שלו. במקום להיות יום שלוקח את הנשים קדימה, הוא יום שמשאיר את הפער בין גברים לנשים על כנו. הפער הזה שגברים מנסים לשמר בכל דרך אפשרית מקבל חיזוק עם הולדתו של יום האישה. היום הזה, שאמור ליצור מודעות כלפי אי השוויון בחברה הגברית כלפי נשים ואפלייתן משחר ההיסטוריה, בעצם משמר את הפער הזה ולא באמת מאפשר לנשים להתקדם כשוות בחברה. קחו לדוגמה את הקהילה ההומו-לסבית שהשיגה המון ניצחונות במאבקיה הציבוריים. לקהילה ההומו-לסבית אין יום ההומו-לסבית הבינלאומי. קיים מצעד הגאווה שבו אנשים, לרוב בתחתונים קטנים מדי, רוקדים על גגות של אוטובוסים. במצעד הגאווה יש כוח, יש בו פעולה, יש בו שבירה של השיגרה הכל כך הומופובית שלנו. יום האישה, לעומת זה ואף על פי שהכוונות שלו באמת טובות, אני מאמין, מסתכם בסך הכל בכל מיני פרויקטים תקשורתיים שלרוב נגמרים ברשימת מכולת של הנשים החזקות/משפיעות/נשיות בחברה או בתמונת שער של דוגמנית בביקיני, שטוענת שככה היא הכי קרובה לעצמה ושהכוח שלה הוא להחליט שהיא רוצה להצטלם על ארבע במבט חתולי למצלמה על סלע באיי סיישל. יום האישה הוא לא פסח או יום השואה - ימים שבהם אנחנו משמרים זיכרון ששייך לדנ"א ההיסטורי הקיומי שלנו ולזהות שלנו. ימים שאנחנו חוזרים עליהם שנה אחרי שנה בקנאות, כדי לקבע את הזיכרון הזה בתודעה שלנו. אנו מקבעים אותו כדי לא לאפשר לשינוי בזיכרון להתחולל, אלא להפך. אנחנו ממש, בעזרת טקסים, מנסים לחזור ולשחזר את הזמן שבו הם קרו. יום האישה, שגם הוא חוזר על עצמו שנה אחרי שנה, הופך גם כן ליום זיכרון ובכך אינו מאפשר לשינוי כלשהו להתחולל. הרי בסופו של דבר, ביום האישה רוב הגברים לא חושבים על הפערים והעוולות שנשים עוברות מדי יום. כשהם שומעים שזה יום האישה נשמעת בראשם צפירה דמיונית (עולה ויורדת כמובן) והם מנסים לחשוב איזו מתנה הם יקנו לאישה שלהם ביום האישה ואם יום האישה זה בכלל יום האם או שזה בכלל יום האהבה. ובכלל כמה לא מתקדם זה לקנות מתנה לאישה ביום האישה. חברות שלי, זה נכון שגברים ונשים הם שונים. אבל היחס בחברה צריך להיות על רקע של שוויון, ושוויון לא אומר יום אחד בשנה, אלא 365 ימים. * * * הבטתי בצמיד הירוק ובחנתי את פרטיו. הוא היה עשוי מאבן בצבע ירוק. ירוק כל כך חזק ועמוק, שעד אותו יום לא ידעתי שהיה קיים. בכלל עד גיל 9 אתה לא ממש מכיר צבעים חוץ מכחול, אדום, ירוק וצהוב. הסוגר של הצמיד היה עשוי מזהב והיתה עליו שרשרת קטנטנה, ליתר ביטחון, שגם היא היתה עשויה זהב. כל כך הייתי שקוע בתוך הצמיד שלא שמעתי את המוכר מדבר אלי. "כמה הצמיד הזה עולה-", שאלתי את המוכר. הוא לא ענה מיד, כנראה הוא לא היה רגיל ללקוחות מהסוג שלי. אמנם בית הספר שלנו היה ליד החנות שלו, אבל נדיר היה שילד בן 9 ייכנס לחנות תכשיטים אם לידה יש קיוסק. "זה נראה לי יקר קצת בשבילך", הוא אמר, נאנח ותחב את ידו הגדולה עד לקצה של המגירה כדי להוציא את הצמיד. המוכר הראה לי את הפתקה הקטנה שהיתה צמודה לצמיד ועליה המחיר. הוא כנראה חשב שלהראות את המחיר במקום להגיד אותו מקנה יוקרה לא רק לצמיד, אלא גם לרגע עצמו. המחיר אמנם היה גבוה, אבל בבוקר בבית הספר ציינו את יום האם. אז החלטתי שבמקום לקנות לעצמי כדורגל וכפפות שוער בכסף שגנבתי לאמא שלי מהארנק בבוקר, אני אקנה לה מתנה ליום האם. שילמתי למוכר והוא ארז את הצמיד הירוק בקופסה מכובדת של תכשיט אמיתי. בבית עזרתי לאמא שלי לענוד את הצמיד. כנראה רק אצבעות של ילד בן 9 יכולות לסגור את שרשרת הביטחון הקטנטנה מזהב. אמא שלי בחנה את הצמיד על ידה והביטה בהשתקפות שלה ושלו על החלון במטבח. "יום אם שמח", אמרתי לאמא שלי, לקחתי את הכדורגל הישן שלי וירדתי במדרגות לכיוון החצר. כשהייתי כבר כמעט בדלת שמעתי את אמא שלי קוראת לי לעלות בחזרה למעלה. "אבא אמר שעד שאתה לא גומר שיעורים אתה לא יורד לשחק", היא אמרה מהקצה של המדרגות. התמלאתי כעס, לא הבנתי מה אכפת לה, אם אבא בכלל לא בבית. "את אישה רמאית", הטחתי באמא שלי, חזרתי הביתה ונכנסתי בזעם לחדר שלי. אחרי ששמעתי את דלת חדר השינה של ההורים שלי נסגרת, יצאתי אל המטבח, והצמיד הירוק היה מונח על השולחן ליד הטלפון. בשקט לקחתי את הצמיד בשתי ידיי ועיקמתי אותו עד שהוא נשבר לשני חלקים. לא הרגשתי רע עם עצמי ולא הרגשתי טוב יותר, רק כעסתי וחזרתי לחדר שלי.
שוות יותר
במקום לגרום לשינוי, משאיר יום האישה את הפער בין גברים לנשים על כנו • שוויון בין המינים צריך לשרור לא יום אחד, אלא לאורך השנה כולה
, עודכן