הרצחת וגם ירשת?

כשחולה נפש רוצח את אמו או את בת זוגו הוא עשוי לחמוק ממשפט משום שיש סיכוי סביר שיימצא בלתי כשיר לעמוד לדין. לא זו בלבד: פושע מתוחכם שמתחזה לחולה נפש עלול להוליך שולל את הפסיכיאטרים והשופטים, להימנע ממשפט ולרשת את קורבנו. זה אינו תסריט דמיוני, אלא מצב בלתי נסבל המדיר שינה מעיניהם של אנשי חוק ופסיכיאטרים.

הסיפור הבא עשוי להתרחש בכל יום:

אלי בארי התחתן עם נועה זילברמן בגלל כספה. היא היתה יורשת מיליונים שהתגוררה בשכונת חווילות יוקרתית בתל אביב. הוא היה בעל משרד קטן לחקירות, שהתקשה להתפרנס ונזקק להלוואות מאשתו כדי לצוף על פני המים. נועה תמכה בו עד שנמאס לה לשאת על גבה את בעלה חסר המזל.

היא רצתה להתגרש. הוא חשש שבלעדיה ייאלץ לשוב לחיי עוני עלובים וחיפש דרכים למנוע ממנה להתגרש. הפתרון שנראה לו יותר מכל היה רצח.

אלי בארי חיפש את תוכנית החיסול המושלמת: הוא רצה להרוג את אשתו אבל חשש שיועמד לדין ויישלח לכלא. הרשעה ברצח פירושה גם שלא יהיה זכאי לרשת את אשתו, ואילו הוא נשא עיניו אל הכסף. לאחר לבטים ארוכים החליט להתחזות לחולה נפש. הוא העריך שבמקום לעמוד לדין יישלח לבית חולים פסיכיאטרי. אחרי תקופת החלמה קצרה ישוחרר לביתו ויהיה זכאי להשתלט על כל הכסף שאשתו השאירה.

האם תצליח המזימה שלו? האם יעלה בידו לבצע את הפשע המושלם וליהנות מכל העולמות?

זוהי, בעיקרה, עלילת ספרי החדש "זהות כפולה". הוא עוסק בשאלה איך אפשר להבחין אם פושע מתחזה לחולה נפש או אם הוא אכן חולה, והוא פרי תחקיר שנמשך שנתיים. במסגרת התחקיר הזה ביקרתי פעמים רבות בבתי חולים לחולי נפש, ראיינתי פסיכיאטרים, פסיכולוגים ומשפטנים ועקבתי אחרי אנשים שהמטפלים חשדו בהם כי התחזו לחולי נפש. כל זה הביא אותי למסקנה כי פושע שניחן במוטיבציה, באורך רוח וביכולת הסתגלות לחיים של חולה נפש מסוגל להיות כזה. גם פסיכיאטרים מודים שאנשים כאלה מסוגלים לעבוד עליהם.

מיהו חולה נפש אמיתי?

במשפטיהם של נאשמים ברצח בני משפחה, למשל, טוענים לא פעם פרקליטיהם: "מרשי לא שפוי. הוא אינו אחראי למה שעשה". כשעולה טיעון כזה, נשלח הנאשם בדרך כלל להסתכלות בבית חולים פסיכיאטרי. שם מראיינים אותו ארוכות, מעבירים אותו מבחנים מחמירים ועוקבים אחר התנהגותו. כעבור כמה שבועות מוגשת לבית המשפט חוות דעת פסיכיאטרית ועל פיה קובע השופט אם הנאשם כשיר לעמוד לדין.

לא מעט נאשמים מתחזים לחולי נפש, משום שנראה להם שזהו מפלט אידיאלי מהעמדה לדין. הם ערים לכך שמערכת בריאות הנפש מתקשה להבחין בין חולים אמיתיים למתחזים.

הפסיכיאטר הוותיק פרופ' יורם יובל מצטט מחקר שפורסם בעיתון מדעי נחשב, שערך פרופסור לפסיכולוגיה. הוא טען כי מערכת בריאות הנפש מתקשה להבדיל בין חולים אמיתיים למתחזים. "הפרופסור וכמה מתחזים נוספים פנו למחלקות פסיכיאטריות ברחבי ארה"ב ואובחנו כחולי נפש", מספר פרופ' יובל. "מתברר שלא זו בלבד שאושפזו וטופלו כחולים, אלא שגם אחרי שחזרו להתנהג בצורה נורמלית לחלוטין הוסיפו להתייחס אליהם כאל חולי נפש". המאמר חולל סערה בעולם הפסיכיאטריה והעלה בחריפות את השאלה, האם אפשר לאתר אנשים המתחזים לחולי נפש? סוגיה זו קשורה לשאלות חשובות נוספות כגון: מהו הצידוק לטענת אי שפיות מצד מבצעי פשע ובייחוד רוצחים, וכיצד יש להתייחס אליהם? למרבה הצער, אין תשובות ברורות לשאלות אלה, ובאזור הדמדומים שבין עולם המשפט לעולם הפסיכיאטריה מתרחשות לעיתים קרובות דרמות אנושיות מרתקות.

איש מהפסיכיאטרים שאיתם שוחחתי לא יכול לאמוד את ממדיה של תופעת ההתחזות. "מתחזה שמצליח לרמות", אומרת הפסיכיאטרית הוותיקה ד"ר נעמי צורן, "לא יודה לעולם שהעמיד פנים של חולה נפש, אבל הפיתוי להתחזות גדול מאוד. פושעים חושבים שקל להעמיד פנים של מטורף. הם לא יודעים שהפסיכיאטרים ערים לאפשרות הזאת ועומדים על המשמר, גם אם אין הם יכולים לחשוף כל מתחזה".

רצח באמבטיה

אם המתחזה מצליח להוליך שולל את הפסיכיאטרים (וכאמור, רבים מהם תמימי דעים שאפשר "לעבוד" עליהם), ישלח אותו בית המשפט לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי. התנאים במוסד כזה טובים בדרך כלל לאין ערוך מאשר בכלא. המאושפזים מתגוררים בחדרים במקום בתאים צפופים ונעולים, הסביבה מטופחת, משופעת בגנים ובמדשאות, רובם זוכים לביקורים תכופים של קרובי משפחה וידידים, ואלה שאינם מוגדרים כמסוכנים נהנים מחופש תנועה במתחם בית החולים.

חלק מחולי הנפש מאושפזים אמנם לכל חייהם, אבל קורה לא פעם שחולה מצליח להחלים ונשלח הביתה לנהל חיים תקינים. דוגמה בולטת להחלמה כזאת היא הסיפור של מרינה דוידוביץ מכרמיאל, שהטביעה את שתי בנותיה הקטנות באמבטיה בדירתה. היא לא הועמדה לדין משום שהוגדרה כלא שפויה, נשלחה לבית חולים פסיכיאטרי וכעבור שלוש שנים בלבד יצאה משם בריאה לכאורה. שחרורה חולל סערה ציבורית. ארגוני נשים מחו על השחרור המוקדם, אבל כבר לא היה אפשר לשנות את ההחלטה.

משפטנים ומומחים לבריאות הנפש תמימי דעים שאם המתחזה עקבי ומתוחכם, הוא יוכל להוכיח כי הטיפול מועיל לו ולא מן הנמנע שישתחרר מבית החולים לאחר זמן לא רב. ברור לכולם שהמצב המשפטי הנוכחי אינו תקין. הם מקווים שהחוק יתוקן והצדק ייעשה. אבל עד אז יעבור מן הסתם עוד זמן רב. בינתיים יהיו בוודאי עוד מקרים שיעוררו זעם בציבור, יהיו מתחזים שיצליחו להערים על המערכת.

66 דקירות סכין, וירושה

אם כך, פושעים המתחזים לחולי נפש עשויים להשתחרר מוקדם מהצפוי, אבל הבעיה רחבה הרבה יותר. אחת השאלות החשובות היא: מדוע בכלל מתיר החוק לרוצח חולה נפש לרשת את קורבנו?

דוגמה מובהקת היא הסיפור של יובב אלגואטי, בחור עם עבר עשיר בטיפולים פסיכיאטריים, שפיתח שנאה עזה לאמו. כשהיה בן 28 הוא המתין בביתם ברעננה עד ששבה מעבודתה ורצח אותה ב-66 דקירות סכין. אלגואטי הועמד לדין באשמת רצח, אבל חוות דעת פסיכיאטרית שהוגשה לבית המשפט קבעה שהבחור ביצע את הרצח בהיותו בלתי שפוי ועל כן לא היה אחראי למעשיו. השופטים הורו לאשפז אותו בבית חולים לחולי נפש. הוא הוכנס שם למחלקה הסגורה משום שהיה מסוכן לסביבתו והתקשה להסתגל לחיי קהילה מסודרים.

פסיכיאטרים ופסיכולוגים קיימו איתו שיחות ארוכות והוא קיבל גלולות אנטי פסיכוטיות, אך מצבו לא השתפר. לאחר זמן מה הגיש פרקליטו לרשם הירושות בקשה בשמו לקבל לידיו את רכוש האם שרצח. הפרקליט הסתמך על סעיף בחוק הירושה, הקובע כי אדם צריך להיות מורשע בדין כדי שתישלל ממנו הזכות לירושת הקורבן. אלגואטי לא הועמד לדין ולא הורשע באשמת רצח ועל כן, טען הפרקליט, הוא זכאי לקבל את הכסף. אלגואטי הגיש תביעה לקבלת הירושה.

זמן קצר לאחר פרסום הידיעה על דרישתו של הרוצח אלגואטי לרשת את קורבנו, עלה לכותרות סיפורו של גבר בן 34 שרצח את דודתו וסבתו מחשש שהן מבקשות לנשל אותו מהירושה. הוא לא הועמד לדין לאחר שוועדה של פסיכיאטרים בכירים קבעה שאינו שפוי. באמצעות שני עורכי דין, לין וגרגורי קורזינר, הוגשה לרשם הירושות תביעתו של הרוצח לזכות בירושה של קורבנותיו. לאחר מאבק משפטי התקבלה הבקשה והרוצח זכה בירושה.

עו"ד בועז קראוס המומחה לענייני ירושות אמר: "הרעיון שאדם ירצח ויירש את קורבנו לא מתקבל על הדעת". הוא פנה לחברת הכנסת מירי רגב בבקשה שתפעל לשינוי החקיקה. בימים אלה הגישה רגב הצעה לתיקון החוק. עד אז, לא מן הנמנע שחולי נפש - אמיתיים או מדומים נוספים - יזכו בירושה, שעל פי כל אמות המוסר אינם זכאים לה.

הפסיכיאטר פרופ' משה קוטלר, מנהל בית החולים לחולי נפש באר יעקב, מסכם: "החוק קובע שאם אדם אינו אחראי למעשיו, הוא לא יוכל להיות מורשע בעבירה שביצע ויישלח לטיפול בבית חולים לחולי נפש. תקופת הטיפול בבית חולים כזה עשויה להיות קצרה באופן משמעותי מעונש המאסר הצפוי. התוצאה היא שאדם שביצע פשע ולא הועמד לדין משום שהוגדר כחולה נפש יוכל לחזור הביתה לאחר זמן לא רב. זאת ועוד: מי שרצח לא יוכל אמנם לרשת את הנרצח, אבל מי שאושפז בבית חולים לחולי נפש כי לא היה כשיר לעמוד לדין - יהיה זכאי לירושה. אבסורד? בוודאי.

"נציגי קהילת הפסיכיאטרים ואנשי חוק מנוסים מתכנסים בעת האחרונה לדיונים בדרכים לתיקון המצב. אחת ההצעות שהועלו בדיונים אלה היא לקבוע בחוק כי מי שנשלח לבית חולים לחולי נפש במקום לכלא, יישאר שם תקופת מינימום ארוכה למדי, גם אם החלים. זה יהיה, למעשה, תחליף לעונש שהיה יכול להטיל בית המשפט, אבל כאן עולה השאלה המתבקשת: איזה צידוק יש להחזיק בבית חולים פסיכיאטרי אדם שהחלים?

"בספרו ממחיש רם את הבעיה באמצעות גיבור הספר המתחזה לחולה נפש. מניסיוני אני יודע שהסיכוי להצליח בהתחזות כזאת אינו רב, אבל הדבר אפשרי בהחלט. גם פסיכיאטרים הם בני אדם, והם מסוגלים לטעות בבואם לבחון אם אדם הוא מתחזה או חולה באמת".

shishabat@israelhayom.co.il

* * *

פרק מספרו החדש של רם אורן:

זהות כפולה

"הכל מתרחש במהירות מסחררת, כמו מהלומת ברק בחורף סוער, כמו אבחת פתע של חרב שאין ממנה מפלט.

חמש וחצי אחר הצהריים בצומת הרחובות המלך ג'ורג' ושדרות בן ציון בתל אביב. באנחת הקלה נפלטת מיכל גורן מהאוטובוס הדחוס אל התחנה הסמוכה לדירתה השכורה. היא נושמת לריאותיה אוויר רענן שהרוח מביאה עימה מן הים ומפיגה את העייפות שצברה במשרד. השדרה מתרוקנת מאמהות וילדים החוזרים הביתה. בכביש המתחכך בשדרה ויורד מערבה סואנת תנועת המכוניות. אנשים ממלאים את בתי הקפה ואור היום דועך במהירות.

מיכל חוצה את הכביש במעבר חצייה, בדרכה אל הדירה שהיא חולקת עם שותפה בקומה הרביעית בבית ללא מעלית ברחוב רש"י. בדמיונה היא כבר משכשכת במי האמבטיה החמים ומכינה לעצמה אספרסו ארוך במכונת הקפה הקטנה שקיבלה מהבוסים שלה כשי לראש השנה.

שום דבר אינו מבשר שהיום הזה יהיה שונה מכל הימים האחרים הזורמים בדרך כלל בתוואי ידוע מראש. כמעט כל חייה של מיכל נצבעו בצבעים של שיגרה: תיכון, צבא, קורס פקידות, עבודת משרד במשכורת דחוקה. רק פעם אחת, כשעקרה מבית הוריה בהרצליה לתל אביב, חשה שחוללה שינוי כלשהו בחייה. נוח לה להיות רחוקה מהם, רחוקה מהלחץ שמפעילה עליה אמה למצוא סוף סוף בעל ולהביא ילדים. תל אביב השוקקת, נטולת המחויבויות, מספקת לה מידה גדולה של שקט נפשי ומאפשרת לה לעשות ככל העולה על רוחה, גם אם אין זה הרבה.

בסיומו של יום העבודה, חמש פעמים בשבוע, מיכל נוסעת מהמשרד אל אותה תחנה, יוצאת אל אותו רחוב וחופזת לאותה דירה. שעות הערב מוקדשות לארוחה קלה, לטלוויזיה, ולפעמים ליציאה לבילוי עם חברה. היא לא מתכננת את עתידה. היא מאמינה שבסופו של דבר יתחולל המפנה הגדול שיעלה את חייה על המסלול הנכון.

היום הזה, אחר הצהריים, קורה משהו בלתי צפוי. ללא כל התראה מוקדמת, בעודה חוצה את הכביש, מאפיל לפתע גוש כהה על שדה ראייתה של מיכל ומשהו אימתני שאינה מספיקה לזהותו הולם בה בקול חבטה עמום ומשליך אותה על האספלט. מיכל חשה כאב חד, חושיה מתערפלים וכמו אבן כבדה היא מידרדרת לתהום שאין לה סוף. מישהו מזעיק אמבולנס. הצוות הרפואי שמגיע במהירות מוודא תחילה שמיכל עודנה חיה. היא מקבלת טיפול ראשוני ומועברת לחדר המיון של בית החולים "איכילוב". שעות לאחר מכן, כשמיכל פוקחת שוב את עיניה, היא מריחה ריח עז של תרופות, רואה סביבה קירות לבנים ואחות זריזה שמחברת אותה למתקן עירוי.

"יופי שהתעוררת", אומרת האחות, "יש לך מזל שנשארת בחיים".

"מה קרה-", לוחשת מיכל.

"משאית פגעה בך".

"מתי-"

"אחר הצהריים".

"נפצעתי-"

"אנחנו מחכים לבדיקות. רק אז נדע".

מיכל גורן שומעת את התשובות בחצי אוזן. היא סובלת מכאבים עזים בגפיה ובראשה ועוצמת את עיניה. אחרי שעה ארוכה כמו ממרחקים היא שומעת מישהו - היא מניחה שהוא רופא - משוחח עם האחות על תוצאות הבדיקות שלה. האיש אומר שהבדיקות לא העלו דבר, פרט לכמה סימני חבטה, שני שברים בצלעות ושטפי דם קטנים. למרבה המזל, לא אובחנה שום פגיעה במערכות חיוניות כמו הלב, עמוד השדרה והמוח. "בעוד כמה ימים היא כבר תוכל ללכת הביתה", אומר הגבר.

אף שהיה עליה להיות מרוצה מתוצאות הבדיקות, מיכל אינה שבעת רצון. היא חוששת שבתוך ימים אחדים תצא מבית החולים ותשקע שוב בשגרת חייה. אין לה כל חשק לחזור לדלפק הקבלה במשרד עורכי הדין שמגר והלוי, שמאחוריו ישבה שמונה שעות ביום, השיבה לטלפונים וכיוונה לקוחות לפגישות עם הבוסים שלה. היא אינה אוהבת את העבודה שלה. העיסוק הריק מתוכן רק ביסס את תחושותיה שחייה אפורים ורחוקים ממשמעות. אף שתל אביב אמורה היתה לספק לה אינספור אפשרויות לגוון את שעות הפנאי שלה, מיכל, כמו נערות רבות בעיר הגדולה, נאלצה גם היא להישאר לרוב בשוליים, להכיר בעובדה שאינה מושכת, גופה מלא מדי, שפתיה וזרועותיה עבות משרצתה. גברים לא מיהרו לחזר אחריה גם לאחר ששקדה שעות על איפור וטיפוח, המשכורת שלה לא איפשרה לה לפנק את עצמה במכון כושר או בחנויות בגדים נחשבות.

אבל עכשיו, פתאום בגיל עשרים ותשע, מסתמן פתח לתקווה וכל תלאותיה עשויות להיות לנחלת העבר. סוף-סוף קרה משהו שמבטיח להעלות את מיכל על מסלול חדש ומסעיר. היא חשה שאם תכלכל בזהירות את צעדיה, תוכל להפוך את התאונה למכרה זהב, שישנה את חייה מקצה אל קצה. זו ההזדמנות שלך, אומרת מיכל לעצמה, אל תחמיצי אותה. זו ההזדמנות שלך להתנער, לוותר על המשכורת הדלה, לחדול מלטפס אל הדירה בקומה הרביעית, למלא את המלתחה בבגדי מעצבים, לקנות מכונית, לטייל בעולם כאוות נפשך, ואולי גם למצוא את הגבר שחיפשת. במשרד שבו עבדה שמעה לא אחת סיפורים על פצועי תאונות שהתעשרו בזכות חברות הביטוח. היא ראתה לקוחות שקיבלו המחאות על סכומי עתק. הם עוררו תמיד את קנאתה.

התאונה שלה נפלה לידיה כמו מתנה משמיים. כל הנסיבות נוטות לטובתה. היא בטוחה שלא היתה אשמה במאומה במה שקרה. דווקא עברה בזהירות במעבר החצייה כשהאור ברמזור היה ירוק והיא מקווה שיש עדים שיוכלו להעיד על כך. נראה לה שאשמתו של נהג המשאית אינה מוטלת בספק. משום מה הוא לא עצר לפני מעבר החצייה, אולי גם נסע מהר מדי. יהיה עליו לשאת במלוא האחריות ולחברת הביטוח שלו לא יהיה מנוס אלא לשלם, בתנאי אחד: שמיכל תוכיח שנגרם לה נזק.

מיכל ציפתה שתוצאות הבדיקות שלה יספקו לה עילה מצוינת לתביעה, אבל הבדיקות גורמות לה מפח נפש. שום ממצא אינו חמור די הצורך. היא לא נפצעה ממש, לא נאלצה לעבור ניתוחים סבוכים העלולים להגביל את תנועותיה בעתיד. עם דוח המבוסס על הבדיקות שעברה לא תוכל לגבות מחברת הביטוח אלא פיצויים סמליים בלבד, אבל היא רוצה יותר, הרבה יותר. היא מוגיעה את מוחה במחשבות על הדרכים העומדות בפניה ומגיעה מהר מאוד למסקנה שיש בכל זאת משהו שבגינו תוכל לקבל כסף רב. בקלות רבה תוכל להעמיד פנים שהתאונה גרמה לה נזק נפשי בלתי הפיך, הלם קשה שמשבש את מערכת החשיבה שלה. נראה לה שאיש לא יוכל לספק הוכחה הפוכה. עובדה ידועה היא שטראומות גורמות לנזקים נפשיים. נפגעי תאונות לא מעטים כבר סבלו מערעור שפיותם. עכשיו הגיע תורה.

במהלך עבודתה אצל עורכי הדין שמגר והלוי למדה לדעת שחברות הביטוח אינן ממהרות לפתוח את כיסיהן כל אימת שמוגשת נגדן תביעה. יהיה עליה, היא משערת, להתמודד עם אנשים פיקחים ומנוסים, מומחים שיהיו נחושים לסתור את כל טענותיה, להוכיח שהיא מעמידה פנים. אבל כל זה לא מפחיד אותה. אם ינפנפו מולה בתוצאות הבדיקות שעברה ויטענו שלא נמצאה כל פגיעה במוחה תוכל להעלות טענה שלא ניתן להפריך אותה, שתאונה עלולה לגרום לנזק נפשי גם בלי פגיעה כלשהי במוח. די בהלם עצמו כדי להפוך אותה למוכת חרדות ופחדים, לשבר כלי שאינו מסוגל לתפקד, ליצור קשרים חברתיים, להקים משפחה. זו תהיה האסטרטגיה שלה והיא נחושה להתמיד בה עד שתגרוף את המיליונים הנכספים מחברת הביטוח. ברור לה שגם אחרי שתקבל את הכסף עלולה חברת הביטוח להמשיך לעקוב אחריה כדי לוודא שאין היא מתחזה. היא בטוחה שתעמוד גם במבחן הזה.

מיכל גורן מתחילה להעמיד פנים כבר בבית החולים. היא לא משתפת פעולה עם הרופאים שבאים לשוחח איתה על פציעתה וגם לא עם השוטרים שחוקרים את נסיבות התאונה. היא שולחת לעברם מבטים אטומים, חושקת שפתיה כשהם מבקשים ממנה להשיב לשאלותיהם. אמה ואביה שבאים לבקרה אינם יכולים להחליף איתה מילה. צערם אינו נעלם ממיכל. בסתר היא כואבת את כאבם, מצטערת על עוגמת הנפש שהיא גורמת להם, אבל היא נחושה להמשיך בדרך שהתוותה לה, להתמיד בהעמדת הפנים, לעורר אמון גם בקרב הספקנים הגדולים ביותר.

"מיכל שלי", לוחשת אמה באוזנה ודמעותיה מכסות את לחיי בתה, "תחזרי אלינו, תני לנו סימן שאת שומעת אותנו".

מיכל לא זעה.

הספר יוצא לאור השבוע בהוצאת קשת

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו