"אני לא סופרת של קטסטרופות"

"העולם שלנו מתפוצץ משנאה טוטלית. אנחנו נמצאים בתקופה ברברית שבה אנשים נאלצים למות למען רעיונות. קשה להישאר בן אדם בתקופה כזו, ותפקיד הסופר והאמן הוא להזכיר שהחיים הם מעל הכל". כך אמרה אתמול הסופרת והעיתונאית הבלארוסית סבטלנה אלכסייביץ', זוכת פרס נובל לספרות לשנת 2015, במסיבת עיתונאים שקיימה לרגל ביקורה בישראל.

אלכסייביץ', שהגיעה ארצה במסגרת פרויקט "הרצאה פתוחה" (Open Lecture) – פרויקט שעתיד להביא לישראל אושיות בולטות מחיי התרבות והרוח של רוסיה, אמרה כי למרות שזהו הביקור השני בלבד שלה בישראל, היא גילתה כי "בישראל חיים אנשים אמיצים – ואת זה אני מבינה בכל פעם שאני פותחת פה עיתון ורואה דיווח על אינספור פיגועים". אלכסייביץ' סיפרה כי בפעם הקודמת שביקרה בישראל הגיעה לעיר העתיקה בירושלים זמן קצר לאחר שנרצחה במקום חיילת צעירה. "אני זוכרת שראיתי את פניה היפות של הצעירה בתקשורת והפנים הללו רדפו אותי; הבנתי שמעגל האימה והשנאה הזה עתיד להימשך שנים רבות".

אלכסייביץ' קיבלה בדצמבר האחרון את פרס נובל לספרות, על "כתיבתה הפוליפונית שהיא אנדרטה לסבל ולאומץ בזמננו". ספריה מתאפיינים בפרוזה דוקומנטרית בלתי מתפשרת, המציפה עדויות רבות של אזרחים מזמן הכיבוש הנאצי במולדתה בלארוס, וכן מזמן המשטר הסובייטי שלאחריו. 

"אני לא מסכימה עם ההגדרה הטוענת כי אני 'סופרת של קטסטרופות'", אמרה אלכסייביץ' בפתח דבריה אתמול, "אני מספרת על הרוח האנושית הטובה – של אנשים שנותרו אנשים גם כשהנורא מכל אירע סביבם. אני אמנית שמאמינה בטוב שבעולם. אין בנו מספיק אומץ להודות שכולנו סובלים מדעות קדומות, וייתכן שבמאה ה-22, כשיסתכלו אחורנית, יתפסו אותנו כברברים ויטענו שיחסנו לבני אדם היה ברברי. לדעתי סופר צריך לחשוב כך, כי עבורו החיים צריכים להיות תמיד ערך עליון".

אלכסייביץ' (במרכז) ואנה מאגין (משמאל) מפרויקט "הרצאה פתוחה" (צילום: יהושע יוסף)

כנשאלה על פרשת "גדר חיה" בישראל, ועל הטלת איסור מצד שלטונות על יצירות אמנות, אמרה אלכסייביץ' כי בספריה היא עוסקת ב"'היסטוריה הקטנה', שמביאה את קולו של האדם הקטן, לעומת המדינה שעוסקת בהיסטוריה הגדולה שמתחשבת רק ברעיונות גדולים". 

לדבריה, "ברוסיה נשמעים כיום רעיונות פנאטיים מאוד דוגמת 'רוסיה הגדולה'", וכי "בשנות ה-90 כולם חשבו שהבעיה היחידה היא הקומוניזם ואם הוא יסתיים הכל יהיה בסדר. אלא שאסירי הקומוניזם השתחררו והם עדיין נושאים את אסירותם בנפש ובשפה". היא סיפרה כי היא "ממשיכה לכתוב על אותם נושאים עליהם היא כותבת 40 שנה, כדי לשאול מדוע הסבל שאנחנו סובלים אינו מומר לחופש ולמה כל כך כל להעמיד, גם בימינו, אנשים בשורה. אני כותבת על באוטופיה ועל מה שהיא עושה לבני אדם כשמציעים להם גן עדן. ההבטחות האלו תמיד מסתיימות בדם ולא בניצחון הטוב, אלא בניצחון הרוע". 

אלכסייביץ' התעכבה רבות בדבריה על החשיבות שהיא מייחסת לנשים בפתרון סכסוכים ובמחשבה מקורית, שוחרת שלום, בעולם המודרני. "בכפר שבו גדלתי לא היו גברים בכלל, ורק כשבגרתי הם חזרו מהמלחמה. עד היום אני זוכרת את אותם ימים ללא גברים, ונדמה שהכפר היה צודק יותר בתקופה ההיא. הושפעתי מהעולם הנשי הזה, שיש בו יותר צדק וגמישות. האישה תמיד לוקחת את הצד של החיים, ולכן כשנשים מדברות על מלחמה הן נזכרות בסבל, גם בזה של הטבע והחיות, בניגוד לגברים. כשנשים סובייטיות מספרות על המלחמה הן נזכרות גם בחיילים גרמנים פצועים והראייה הנשית ככלל היא ראייה של העתיד ולא של העבר; גברים הם אסירים של תרבות המלחמה".

אלכסייביץ' סיפרה כי את הטלפון משטוקהולם, שבישר לה על זכייתה בפרס נובל, קיבלה בעוד "מגהצת בביתה", והוסיפה כי היא שמחה "עבור בלארוס הקטנה שלי, ועבור אנשיה. חשתי כמו מישהו שסיתת שנים באבן ולבסוף הגיע להישג – וההישג הזה זכה להכרה. אין ספק שאלו היו הרגעים הטובים בחיי".

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו