ערוץ הקיבוץ

מעל מדור זה החמאתי לא אחת לרשות השידור. לצד הפרשיות שקשורות בניהול של הרשות, והדיווחים שמגיעים חדשות לבקרים, אי אפשר להתווכח עם התכנים שברובם עולים ברמתם על הנעשה בערוצים האחרים. מחלקת הספורט של הערוץ תמיד עמדה בחזית הביקורות. פעם השדרנים פיספסו את התוצאה, פעם נפל הלוויין ורוב הזמן הושקע ממון ציבורי רב בקבוצת כדורסל אחת. בשנים האחרונות חל שיפור רב בגישת הערוץ לספורט. מכבי ת"א בכדורסל עברה לערוצים אחרים, המשחק המרכזי בכדורגל חזר למקומו הטבעי, והאמת? כיף. אנחנו מקבלים הכנה כמו שצריך לשידור, כזו שנעדרה כאשר המשחקים שודרו בערוצים המסחריים מלאי הפרסומות שהרסו את חוויית המשחק. עתה מתייצבים החברים כבר שעה לפני המשחק ומכניסים אותנו לאווירה.

בוני גינזבורג מוביל את ה"פרי גיים" כאשר בעיני רוחו הוא רואה את אביו הרוחני, גארי לינקר, הקפטן האנגלי לשעבר, שמנחה את תוכנית סיכום השבת האנגלית "מאץ' אוף דה דיי". גינזבורג שיחק באי הבריטי בעברו וזוהי גם התרבות הטלוויזיונית שהוא מביא לשידור בישראל. ייאמר לזכות של גינזבורג שבעשור האחרון גרף השיפור שלו רק עולה כל הזמן. ייחודו בכך שהוא אינו עושה מה שהוא אינו יודע. עבור אנשים שעובדים בטלוויזיה זו משימה באמת קשה. צוות הפרשנים האורחים של הערוץ עושה אף הוא את עבודתו נאמנה: חיים רביבו ואיל ברקוביץ' אומרים בדרך כלל את אשר על ליבם מבלי לחשוב יותר מדי, והתוצאה תמיד משעשעת. אלון חזן שקול וממלכתי בהתאם למקום שבו הוא נמצא, ואת אלון מזרחי כבר סימנו מזמן כמי שהופך אט אט לפרשן הכדורגל הישראלי הטוב ביותר.

אתם בוודאי מרגישים את ה"אבל" מגיע, והאמת שאתם לא טועים. סוגיית השדרן של המשחקים המרכזיים מעסיקה את הנוגעים בדבר. עמית הורסקי השדרן הצעיר והמבטיח כועס לא אחת על כך שבמשחקים גדולים מאיר איינשטיין הוותיק תופס את מקומו ומצפה לקולגיאליות שלא קיימת בברנז'ת הספורט על שלל גווניה. עם זאת, הורסקי מקבל צ'אנסים בתחרויות גדולות (המונדיאל, לדוגמה), ונראה שבערוץ הראשון דווקא בונים עליו למרחקים ארוכים. אם תהיה לו סבלנות יירש בקלות את הדור הוותיק. עד אז, שינצל את הזמן כדי ללמוד (בעיקר מטעויות) של איינשטיין, וייץ וארבל המנוסים.

והנה הגענו לפרשן המרכזי דני נוימן. באמת שנאמר ונכתב כבר הכל. ככל שהקדשתי לכך מחשבה גיליתי שנוימן יותר מאשר מבייש את עצמו בפרשנותו, הרי שהוא מזכיר ימים אחרים שהערוץ הראשון מנסה להתנתק מהם. כאשר אורי לוי, מנהלו של נוימן, טוען שהפרשן שלו הוא פרשן טוב שעושים לו עוול, הוא מביך בעיקר את עצמו. לוי יודע בתוך תוכו את האמת, וטומן ראשו בחול. בכל מקום עבודה עושים לעיתים פשרות ותמיד יש הנחתות מהבוסים. אבל במקום לשתוק ולתת לסערה לחלוף, לוי והאנשים ברוממה מתעקשים להציף את "כישרונו" של נוימן כפקטור בשיח ומנסים לגונן עליו מול קונצנזוס הביקורות שלא מפסיקות להגיע. בכך הם עושים לעצמם שירות דב.