יכול להיות שלא שמעתם על כך, אבל ממשלות ישראל מנהלות זה שנות דור מלחמת עולם נגד המילה האנגלית crux, המקור הלטיני למילה האנגלית cross, וגם כינויה של קבוצת הכוכבים הידועה בתור הצלב הדרומי, או בשמה המקורי - Crux Australis. למאבק הזה אין שום קשר למתחים בין-דתיים וגם לא לסמל הנוצרי הידוע, והוא מכוון רק כלפי השימוש המקובל היום בשפה האנגלית של המילה, שמשמעותה שאובה מנקודת החיבור המרכזית בין שתי זרועותיו של הצלב ושפירושה: הלוז, הדבר העיקרי, לב העניין, הגורם שאין בלתו, המפתח לפתרון, נקודת הארכימדס. מאז מלחמת ששת הימים מגויסות זרועות ההסברה של ישראל כנגד שתי אמירות עם המילה crux שהפכו לקלישאות ברזל מדיניות: שהסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא ה-crux, המפתח המרכזי, לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי, ושהסכסוך הערבי-ישראלי מצידו הוא ה-crux, נקודת הארכימדס, שעליה ניתן להשעין שלום ושלווה במזרח התיכון כולו. הנשיא המצרי אנואר סאדאת הצהיר מעל דוכן הכנסת ב-20 בנובמבר 1977 ש"איש לא יוכל להכחיש שהפלשתינים הם ה-crux של הבעיה", אבל ישראל לא השתכנעה, והמשיכה להכחיש. לכאורה, הקייס ההיסטורי שלנו לגמרי לא רע. הרי איבתן של מדינות ערב, ולא עניינם של הפלשתינים, היא שעמדה במוקד המלחמות הגדולות שניהלה ישראל, ממלחמת העצמאות דרך סיני, ששת הימים ויום הכיפורים, ומנהיגי ערב, לא קשה להוכיח, זילזלו בפלשתינים ורמסו את כבודם בעוד רוממות זכויותיהם בגרונם. איש גם אינו יכול להתכחש לעובדה שהמזרח התיכון מפוצץ, תרתי משמע, במלחמות ובסכסוכים שאין כל קשר בינם לבין ישראל, ממלחמת איראן-עיראק במזרח, דרך העימותים בסהרה במערב, עבור למלחמות האזרחים בלבנון ובכורדיסטן בצפון ועד לעימותים בסומליה, סודאן ותימן בדרום. אל תשגו באשליות שפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני או אפילו הישראלי-ערבי יביא שקט למזרח התיכון, טענה ישראל, כי המלחמה היא א-נ-ד?-מ-ית לאזור וליושביו, בלי כל קשר ליהודים ולמדינתם. חולמים על חיטין המאבק המילולי הזה נמשך במלוא העוז עד לתחילת שנות ה-90 בערך, כל עוד הדחיקה ישראל את הזהות הפלשתינית, אבל אז דעך כמעט לגמרי בעטיים של האינתיפאדה, הסכמי אוסלו, ההכרה המתפשטת בצורך לכונן להם מדינה והעובדה הפשוטה שמסע ההסברה הזה הסתיים בתבוסה. והנה, בשבועות האחרונים, כמו לזרוס בבשורה על פי יוחנן, תנועת האנטי-crux זכתה לפתע לחיים חדשים, בעקבות המרד הערבי הגדול של 2011. ראו, אומרים שוב תועמלנינו, ראו את ההמונים המתקוממים בתוניסיה, במצרים, בתימן, בבחריין ובלוב: הם אינם מפגינים בגלל ישראל והם אינם מעלים את ישראל על ראש התנערותם, והנה לכם שוב הוכחה שהסכסוך עם הפלשתינים הוא שולי לגמרי להתפתחויות באזור. תעזבו אותנו בשקט כשמסביב נהום הסער, כך הסאבטקסט, אנחנו לא הבעיה וגם לא הפתרון. טענותינו, עם זאת, נופלות עכשיו על אוזניים ערלות מאי פעם. מנהיגי המערב נערכים לקרב גורלי, שאי אפשר להמעיט בחשיבותו, על עתיד המזרח התיכון וגורל עתודות הנפט. לא צריך להזכיר להם - למרות שזה לא ימנע מאיתנו את התענוג - שמדובר במאבק לחיים או למוות נגד איראן והאיסלאם הרדיקלי. שהרי המחשבה שחופיו הדרומיים של הים התיכון, ממצרים מערבה, ייפלו בידי עושי דבריהם של האייתוללות מטהרן - היא הסיוט הגדול של מנהיגי המערב, סכנה קיומית של ממש ליבשת אירופה שיש לה, צריך לזכור, זיכרונות היסטוריים הרבה יותר טראומתיים משלנו, מימי כיבוש ספרד על ידי בית אומיה במאה השמינית, דרך מסעות הצלב וקרב חיטין, שבו הביס צלאח א-דין את הצלבנים האירופאים במאה ה-12, ועד לכמעט 500 שנה של כיבוש, מלחמה ומאבק מתמיד עם האימפריה העותמנית, עד לתבוסתה בתחילת המאה הקודמת. האמריקנים והאירופאים נערכים עכשיו למאמץ מדיני וכלכלי אינטנסיבי כדי לנסות לוודא שמדינות ערב "המשוחררות" תתפתחנה ככל שאפשר למשטרים מעין-דמוקרטיים, שעניינם שימור היציבות ושיפור חיי אזרחיהם, גם אם לא כולן תאמצנה מדיניות פרו-מערבית מובהקת אלא תלכנה, בבחינת הרע במיעוטו, אחר הדגם הטורקי. הסכסוך הישראלי-פלשתיני אולי אינו לב הסכסוך, גם בעיניהם, אבל הוא בכל זאת איבר חיוני. אולי לא מלך על לוח השחמט, אבל מלכה שיכולה להכריע את המערכה או לכל הפחות לנטרל פוטנציאל של הרס וארס בידי התנועות הג'יהאדיסטיות השואפות לשלטון. עבור האירופאים, הדחוף הפך עכשיו לבהול, החיוני הוסב לאקוטי, הבית של השכנים בוער ואת המפתח לברז הכיבוי, כך הם מאמינים, מחזיקה הממשלה בירושלים. לא זו אף זו, אלא שבתוך בליל של דרכי פעולה אפשריות ומסוכנות שטרם גובשו ובוודאי שטרם נוסו, רק ליישוב הסכסוך הישראלי-פלשתיני יש מפת דרכים משורטטת ופתרון שמחירו ידוע ראש, וכל מה שנותר הוא "לדפוק ראשים יחד", כפי שאמר פעם הנשיא המנוח עזר ויצמן, עד שייצא עשן לבן. לקראת הנאום השלישי ישראל היתה מבודדת עוד לפני המהומות האחרונות, ואירופה איבדה את סבלנותה כלפינו הרבה לפני שהמפגינים כבשו את תוניס, קהיר ובנגאזי, אבל הכתובת על הקיר הולכת ומתחדדת עכשיו, והמסר אינו מעודד למי שמבקש לשמר את הסטטוס קוו. גם אם הנשיא אובאמה רצה להניח למזרח התיכון, כפי שסברו כמה פרשנים, האירופאים מפעילים לחץ כבד והתנאים השתנו מקצה לקצה, וכך גם הדחיפות והדחף לבצר עמדות ולהגיע להישגים. אובאמה מתכוון לשאת בתקופה הקרובה נאום שלישי "לעולם המוסלמי", אחרי הדברים שאמר לפני שנתיים באיסטנבול ובקהיר, ובירושלים כבר החלו להישמע צפירות אזעקה עולות ויורדות, והפעם לא בגלל תקלה. פקיד בכיר סיפר השבוע על כוונה של ראש הממשלה להציג תוכנית להסדר ביניים, אבל במצב הרוח המדיני שהולך ונוצר בוושינגטון ובעיקר בבירות אירופה, סביר להניח שזו תתקבל, אם תוצג, כ--מעט מדי ובעיקר כמאוחר מדי. לא צריך להיות גאון בגיאולוגיה כדי להבין שרעידת האדמה בעולם הערבי תיצור בסופו של דבר גלי צונאמי מדיניים שעלולים לשטוף גם את הנחות היסוד שלנו ושל סכסוכינו. זהו, נכון לרגע זה, ה-crux של העניין.
