מכוון גבוה

"זה היה מטורף!" נזכר עומרי כספי בערב ההיסטורי ההוא לפני חמישה שבועות, שבו צלף 36 נקודות, שיא קריירה, מול אלופת ה־NBA גולדן סטייט והכוכב הגדול שלה, סטפן קרי. "אני לא יודע מה היה שם, זה הרגיש מוזר.

"התחיל המשחק, עמדתי לשלשה בפינה הכי קלה במגרש, וזה הולך לי די קצר ושטוח. ואז עומד על השלשה ב־45 (אלכסון מהסל) ושוב מחטיא. אני אומר לעצמי, 'וואי, אני אפס משתיים'.

"ואז אני זורק שלשה שנכנסת. ומתחיל רבע שני, אני יוצא מהמגרש וחוזר, ופתאום דבר מוביל לדבר, אני זורק וקולע. ואז סטף נכנס למשחק, קולע שלשה. הכל פתאום זורם כזה, כל אחד מאיתנו זורק עוד שלשה וקולע. ואני אומר לעצמי פתאום, רגע, אני כבר חמש מחמש ברבע הזה. אז אני לוקח את הכדור ונותן זריקה שהיא לא הכי אופיינית, וגם זה נכנס. והוא חוזר וקולע עוד שלשה. וככה לסירוגין, פעם אני ופעם הוא. והקהל בתוך זה, קצב מטורף. אתה כל כך בפנים, ב־zone, שאתה כבר לא חושב על זה. אתה מגיע הביתה בסוף היום מאושר. זה כיף לדעת שיש גם ימים כאלה".

הנסיקה של כספי בחודשים האחרונים היא כבר יותר מגאווה ישראלית. היא עניין שמעסיק את בכירי הפרשנים בכדורסל האמריקני, שהבינו שעליהם לשים לב לאחד הקלעים המרשימים של העונה. ב־48 המשחקים של סקרמנטו העונה, עד יום שני השבוע, עמד הממוצע שלו על 12.4 נקודות ו־6.5 ריבאונדים למשחק. השתתפות בתחרות השלשות במשחק האולסטאר, בעוד תשעה ימים, תהיה עבורו הגשמה של חלום.

"להיות באולסטאר, לקחת חלק באחד הטורנירים הגדולים בעולם, יהיה מדהים בשבילי. אחרי כל כך הרבה שעות של משחקים ועבודה, זה הדובדבן שבקצפת".

אתה מודע לכל ההתרגשות בארץ סביב ההצלחה שלך?

"פחות. אני חושב שההורים שלי והמשפחה מרגישים את זה יותר, ואני גם מנסה להתנתק מהדברים האלה. לא מתייחס לזה יותר מדי, אני מרוכז במאה אחוז בתוך העונה ובמה שעוברים פה. אני מרגיש שבעונה הזאת אני יותר טוב מבקודמות, ורואים את זה בריבאונדים ובאסיסטים ובאחוזי הקליעה. אני רוצה להמשיך להתקדם עוד, לנצח עוד משחקים, להמשיך להגשים חלומות.

"כל העניין של ההצבעות עבורי לאולסטאר היה מדהים, משהו מאוד מיוחד, שהראה לי מרחוק מה באמת קורה סביבי. התרגשתי מזה. אני עדיין מאוד מתרגש".

יש בארץ גם מבקרים שלא מפרגנים. באחד העיתונים כתבו שאתה לא צריך להיות באולסטאר, כי אתה אפילו לא סטאר.

"אני לא מתייחס. יש בארץ נטייה להמעיט בערכם של דברים, וזה חלק מהמשחק. יש כאלה שאמרו שנבחרתי באחד הדראפטים הכי חלשים, ולכן היה לי סיכוי טוב שאבחר. בדיעבד אתה רואה שהיו שם בלייק גריפין, ג'יימס הארדן וסטפן קרי, וזה הדראפט הכי טוב של עשר השנים האחרונות. זה כיף להסתכל על הדברים מהצד ולהמשיך להתקדם".

מבלה עם השחקנים בסרטים

כספי, 2.06 מטר, עשה היסטוריה כשהיה הישראלי הראשון שנבחר על ידי סקרמנטו בסיבוב הראשון של הדראפט בשנת 2009, ולאחר מכן גם חתם על חוזה בקבוצה. עונת הבכורה שלו היתה חלומית: הוא שיחק 25 דקות בממוצע לערב, קלע 10.3 נקודות בממוצע (הרבה יותר מאשר במדי מכבי ת"א ביורוליג) והופיע במשחק הרוקיז באולסטאר. העונה השנייה היתה פחות טובה, ובמהלכה קלע בממוצע 8.6 נקודות למשחק.

מאז, הספיק כספי ללבוש גם את מדי הקליבלנד קבאלירס והיוסטון רוקטס. אבל החזרה לסקרמנטו קינגס ב־2014 היתה הצעד המשמעותי ביותר בקריירה שלו ב־NBA. האוהדים מרעיפים עליו אהבה ורק מייחלים שיישאר.

במדי סקרמנטו קינגס. "הגעתי לבשלות פיזית ומנטלית בהרבה מובנים" // צילום: אי.פי

"יש לנו קהל מדהים, שראה פה עשרות הפסדים, שבעשר השנים האחרונות לא זכה לראות את הקבוצה בפלייאוף, ועדיין הם תומכים, קונים כרטיסים ובאים במלוא ההתלהבות. כמי שאוהב את העיר, אני רק רוצה להחזיר להם ולנצח, אני רוצה להיות חלק מזה. יש לנו קבוצה טובה, ואנחנו צריכים לחזור למסלול הניצחונות".

מה הביא לעליית המדרגה ביכולות שלך?

"שמע, כשהגעתי לסקרמנטו הייתי ילד מישראל, שהקהילה פה בעיר רק חיכתה לנקודות שלו, זה היה מאוד מרגש מבחינתי. חזרתי בעצם בחוזה מינימום, לפני שהמאמן ג'ורג' קארל הגיע. הוא עשה את השינוי הגדול מבחינת המקום שלי בקבוצה. השיטה שהוא הביא והאמון שלו בי ובצורה שבה אני משחק מבשילים עכשיו לכדי הצלחה והתקדמות מקצועית.

"הגעתי לבשלות מסוימת בהרבה מובנים. ראשית, אחרי שנים שהרגשתי פחות נוח עם העמדה שלי ב־NBA אני מרגיש היום מאוד נוח, זה מה שמוביל את הכל. אני נמצא במקום מאוד טוב על המגרש, עם המשחק ועם הקליעה שלי.

"שנית, אני חושב שהגעתי למקום מאוד בשל פיזית, בזכות אימונים של שנים. העניין החשוב הוא השיפור בקליעה, שמאפיין את התקופה האחרונה, וגם בזה הגעתי לבשלות, בעזרת המאמן האישי שלי, דיוויד ת'ורפ. יש גם הרבה דברים מסביב שעוזרים. למשל, החזרה לסקרמנטו, שזה מקום מוכר ואהוב ותמיד היה לי מאוד נוח פה. וגם שני (בת זוגו; ד"כ) עוזרת לי לשקט ולהרגשה של בית.

"כל הדברים האלה חייבים לבוא ביחד. אתה לא יכול שמשהו מהם יחסר אם אתה רוצה באמת להצליח בליגה הזאת, אתה צריך שהכל יהיה שם. חשוב לבנות את העתיד ולהשקיע נכון. ואני רוצה להגשים עוד כל כך הרבה חלומות".

כמו?

"להגיע עם קבוצה לפלייאוף, והחלום הגדול מכולם - לזכות באליפות. זה היה המוטו שלי מהרגע הראשון. גם בשנים שבהן שיחקתי פחות ידעתי שאם אמשיך לעבוד ולהתקדם, אוכל לחזור לכושר שלי בשנה הראשונה".

איך הקשר שלך עם החברים לקבוצה?

"זה משהו שתמיד היה לי, מהרגע שהגעתי. תמיד הייתי פה אחד מהחבר'ה, זה כיף. יש לי חברים מכל הליגה, למשל, אלה שהבאתי איתי לארץ בקיץ - צ'נדלר פארסונס, טייריק אוונס, אימאן שאמפרט ודמרקוס קאזינס, במסגרת עמותה שהקמתי אחרי שנתקלתי בהרבה שאלות על ישראל. המטרה של העמותה היתה להביא לארץ שחקנים שאני אוהב ולהפוך אותם לשגרירים של רצון טוב, שבאים מאהבה ונהנים מהמדינה שלנו. אחרי הטיול הראשון אני מרגיש שפתחנו את הדלת, השחקנים שבאו באמת ראו הרבה והתרשמו, ואני שמח שהיה לי חלק בזה.

"יש גם שחקנים ששיחקתי איתם, כמו ג'יימס הארדן ודווייט האוורד, שהפכו להיות חברים טובים שלי. מבחינה חברתית תמיד היה לי נוח".

אתה מבלה עם החברים מהקבוצה?

"אנחנו יוצאים ביחד לסרטים כשיוצא, אבל האמת היא שאין הרבה זמן פנוי. אנחנו רצים כל הזמן מאימון, למשחק, לעוד אימון".

למרות ההצלחה שלך, הקבוצה עדיין במאזן שלילי של 27 הפסדים מול 21 ניצחונות, ונמצאת במקום העשירי בבית המערבי, שלא מוביל לפלייאוף. זה לא מתסכל?

"נכון שזה לא המאזן הכי אופטימלי, אבל זו פעם ראשונה בעשר השנים האחרונות שהקבוצה מתמודדת על מקום בפלייאוף. הגיע הזמן לעשות את קפיצת המדרגה הזו, והספינה מתחילה לשוט בכיוון הנכון. יש עוד זמן בעונה, וצריך להתקדם באותו הלך רוח, להמשיך לנצח עוד משחק ועוד משחק. החלום הגדול שלי הוא לזכות עם הקבוצה שלי באליפות ה־NBA".

אתם קצת רחוקים מזה.

"נכון, אבל יש בסיס טוב".

היית רוצה לשחק בגולדן סטייט?

"כל שחקן רוצה להיות הכי קרוב שאפשר לאליפות, אבל באמת שמאוד טוב לי בקבוצה שלי".

איך התחושה להיות ישראלי שמצליח ב־NBA במקום שבו אחרים לפניך נכשלו?

"אני לא בא לשפוט אף אחד, ואי אפשר להשוות. אכן, אני משחק ב־NBA, ולפניי לא היה פה אף אחד אחר חוץ מגל מקל. אני כאן שבע שנים, וזה הרבה זמן.

"אני לא משחק כדורסל בשביל להתחרות עם אחרים, אלא מתוך אהבה גדולה למשחק, ועם הזמן נוספו דברים. האהבה הזאת היא הבסיס ואני רק רוצה להמשיך ליהנות, לעבוד קשה על עצמי ולהיות השחקן הכי טוב שאני יכול".

מה חשבת על מה שקרה למקל ב־NBA ואחר כך?

"זה די קשה לשפוט כשאתה רחוק מהסיטואציה, אבל אני חושב שהיתה לו חוויה מדהימה, אפשרות לשחק מול השחקנים הטובים בעולם. אני יודע שהוא מאמין, ואני מאמין, שבעזרת השם הוא יחזור לפה ויעשה את הקריירה שהוא רוצה לעשות".

למה העדפת לשחק ב־NBA ולא באירופה?

"כי שם אין את האפשרות לעבוד ולהתקדם בתור שחקן כמו כאן. זה מתחיל כבר מחדרי הכושר והאימונים האישיים. מה גם שהתחרות פה היא מאוד גדולה ואתה לצד השחקנים הכי טובים בעולם, זה סוג של הצהרה, ומשהו שרציתי תמיד.

"אבל היו לי גם שנים מאוד קשות פה, זה חלק מתהליך. אני אשקר אם אגיד שלא היו מחשבות על קבוצה באירופה או על חזרה למכבי, זה לא פשוט להישאר כשיש פיתוי של כסף מצוין ושל דקות משחק לעומת ישיבה על הספסל. אתה מרגיש שאתה לפעמים בסיטואציה שאתה לא יכול להציג את היכולות שלך.

"אחד הדברים שהכי משכו אותי להמשיך פה ולהילחם זה הביטחון שאני יכול להצליח, והרצון לשחק עם הכי טובים. כשאתה מסיים משחק ב־NBA, אתה מרגיש שסיימת משחק עם השחקנים הכי טובים בעולם. משם הדחף הזה".

 

כספי בקמפיין ל-"תלמה" // צילום: אוהד רומנו

מה חשבת כששמעת על הפיטורים של בלאט מקליבלנד?

"לא התראיינתי על הנושא הזה, כדי שלבן אדם יהיה את השקט שלו. אני גם לא חושב שזה המקום שלי כשחקן לדבר על ענייני הנהלה. אבל אין ספק שהקבוצה כולה היתה תחת זכוכית מגדלת בגלל לברון, ובגלל שהם הגיעו לגמר ה־NBA. זו הצלחה מסחררת, בטח בסדר הגודל של הקבוצה שהם היו.

"היו לדיוויד שנה וחצי מאוד מעניינות, ואני בטוח שהוא למד המון, ואלה החיים. אתה נכנס לתפקיד מאמן כדי שיפטרו אותך בסופו של דבר. כמעט כל מאמן, בליגה ובכל מקום, שוכרים את שירותיו כדי לפטר אותו בסוף. זה המקצוע. רק אחד למיליון יש לך מישהו כמו גרג פופוביץ' (מאמן סן אנטוניו ספרס; ד"כ), שנמצא בתפקיד 20 שנה".

שמרת על קשר עם בלאט מאז שהוא הגיע ל־NBA?

"לא, כל אחד מאיתנו היה עסוק וטרוד במה שקורה לו. יצא לנו לדבר קצת כשסקרמנטו שיחקה נגד הקאבס, אבל לא מעבר לזה. אחרי שהוא פוטר גם לא רציתי להוסיף אש. הייתי במקומות האלה, שאתה לא מרגיש הכי טוב אחרי שפוטרת או שנאלצת לעזוב, ואתה רק עם המשפחה והקרובים".

מה חשבת על ההתעללות של לברון בבלאט?

"אני לא חושב שזו היתה התעללות, אלא מערכת יחסים לא פשוטה, כמו בהרבה מקרים של כוכב מול מאמן. אני חושב שדיוויד עשה שם עבודה מדהימה, הוא באמת בין המאמנים הטובים בעולם. וזה לא נגמר, זה עניין של זמן עד שהוא יבחר קבוצה בדרך שתהיה נכונה בשבילו. יש לו שם מצוין ב־NBA, אנשי המקצוע רוחשים לו הרבה הערכה, ואנחנו עוד נתראה בעתיד".

איך זה לשחק מול לברון?

"חוויה. בעצם, כל ערב כשאני משחק מול השחקנים הכי טובים בעולם - בין אם זה לברון או קובי או סטף קרי - זה משהו שפעם יכולתי רק לחלום עליו".

מול מי הכי התרגשת לשחק ב־NBA עד היום?

"מול קובי בריאנט. אנחנו לא מכירים אישית ולא יצא לנו לדבר. אני זוכר שב־2009 עליתי למגרש לפני המשחק וראיתי אותו מתחמם, ואמרתי לעצמי, וואו, זה קובי בריאנט! התרגשתי מאוד.

"מאז עברו הרבה מים בנהר, אבל גם עכשיו, כשהוא מסיים את הקריירה, זו עדיין חוויה לשחק מול אחד השחקנים הגדולים ביותר ששיחקו את המשחק. היום זה כבר אחרת, יש כוכבים שאני משחק נגדם לא מעט, כולם מדהימים. מה שסטף קרי עושה זה משהו שעוד לא ראו במגרש כדורסל בתחום שלו. הוא המציא את המשחק מחדש".

בבית יש תמיד סלט ישראלי

עומרי כספי נולד בחולון לפני 27 שנים וחצי, בנם של שמעון, שהיה קצין משטרה וכיום חוקר פרטי, ואילנה, מורה לחינוך גופני. יש לו אח גדול ואחות קטנה.

את צעדיו הראשונים במשחק הכדורסל עשה באליצור יבנה ובמכבי ראשון לציון, ובגיל 13 עבר לקבוצת הנערים של מכבי ת"א. באותה שנה נסע לטיול בר מצווה בארה"ב, ואביו צילם אותו עומד בפתח המדיסון סקוור גארדן בניו יורק ואומר: "יום אחד אני אשחק כאן".

בגיל 17, בעונת 2006-2005, הצטרף לקבוצת הבוגרים כסמול פורוורד. בתום עונה אחת עבר לשנה להפועל גליל עליון, ואחר כך שב לעוד שתי עונות במכבי (2009-2007). בעונה הראשונה הגיע עם מכבי לגמר היורוליג והיה שותף להפסד האליפות להפועל חולון, ובשנייה נבחר לחמישיית העונה בליגה.

הוא ניחן תמיד באנרגיית משחק גדולה, הרבה כוח מתפרץ, דבקות במטרה, וגם כישרון וחוכמת משחק. אין לו את ההילה הגדולה שאפפה את מיקי ברקוביץ' ועודד קטש, ולא בטוח שטובי הפרשנים היו מהמרים דווקא עליו כעל זה שיגיע הכי רחוק מבין הכדורסלנים הישראלים מאז ומעולם. אבל כספי תמיד רצה יותר. היו לו קשיחות גדולה על הפרקט, רעב בעיניים וחוצפת משחק חיובית, ובעיקר אמונה גדולה ביכולת שלו להצליח.

בקיץ 2009, בגיל 21, הדהים את עולם הכדורסל הישראלי והפך לישראלי הראשון שהצליח לקבל חוזה ולהפוך לשחקן מן המניין ב־NBA. בתשע השנים האחרונות הוא משחק בנבחרת ישראל, ובשנה שעברה מונה לקפטן.

בחמש השנים האחרונות כספי הוא גם הפרזנטור של "תלמה". תמונתו מתנוססת על מותגי החברה, והמבצע האחרון של החברה אף מבטיח לקונים שיעלו בגורל לפגוש אותו ולצפות באחד ממשחקי ה־NBA. "אני מאוד גאה בדברים שאני עושה איתם, קיבלתי עוד הצעות כאלו ואחרות, אבל כאן אני באמת מאמין במוצר ומתחבר לרעיונות. החיבור המסחרי סביב דגני בוקר או תזונה מאוד אופייני לספורטאים מובילים באמריקה". 

עם בת זוגו, שני רודרמן. "נעשה חתונה קטנה וסולידית, 180-150 מוזמנים"

את השיפור המשמעותי ביכולתו אפשר לזקוף גם לזכותה של בת זוגו, שני רודרמן (27). היא סיימה ב־2014 תואר ראשון במשפטים ועברה לגור בארה"ב. "הכרנו בתל אביב כשהיא היתה בת 25 וחצי ואני בן 26. היא היתה אז צעירה", הוא מחייך לעברה.

"אחרי תקופה מסוימת היא באה לבקר אותי בארה"ב, וכשחזרה לארץ היה לשנינו קשה מאוד עם המרחק, אז היא עזבה את הארץ ובאה לגור איתי. זה היה מהלך מאוד קשה. ברור שהיתה כאן הקרבה מצידה, אבל אנחנו לא מתעכבים על זה. יש הקרבות שאני צריך לעשות ויש כאלו שהיא צריכה לעשות, ככה זה במערכת יחסים.

"היא מגשימה את עצמה בדברים אחרים ומתחילה ללמוד תואר שני, משהו שמאוד חשוב לה, כי היא רוצה להתקדם ולבנות את העתיד שלה, אני חושב שזה מצוין".

ובקרוב החתונה.

"כן, ביוני. נעשה משהו קטן וסולידי בארץ, 180-150 מוזמנים".

בינתיים הם מתגוררים בדירה שכורה בבית דירות בפרברי שכונת ארדן־ארקייד, בחלקה הצפון־מזרחי של סקרמנטו. עברו לכאן לאחרונה מהדאון־טאון, "כדי להרגיש חיבור לישראליות וליהדות". במרחק הליכה מפרויקט דירות הקונדומיניום נמצאים בית הספר היהודי "Shalom School", וגם בית חב"ד ובית כנסת.

"אנחנו מאוד אוהבים את השכונה הזאת, היא מקסימה. כשגרנו במרכז העיר הרגשנו קצת מנותקים. פה יש יותר חיי קהילה, והיה חשוב לנו להיות באזור מעולה, שבו יהיו לנו חברים. יש לנו חברים שהם שחקנים מהקבוצה והנשים שלהם, ויש לנו גם חברים מקומיים, חלקם ישראלים וחלקם אמריקנים, כי אני פה כבר תקופה ארוכה.

"בסופו של דבר, בגיל 19-18 כבר עזבתי את בית הוריי. שנתיים־שלוש הספקתי לגור לבד בארץ, ואת רוב החיים הבוגרים שלי כבר העברתי באמריקה. עדיין, זה לא ישראל. זה לא תל אביב, ואין לך את המשפחה כל הזמן. וזה קשה.

"מצד שני, יש הרבה מאוד דברים טובים, אני נהנה מהשקט שיש לי כאן ושני נהנית מהשקט שלה. בכל שישי בערב אני הולך לבית כנסת. יש פה בחור ישראלי שהולך איתי, והוא גם שף במקצועו, אז הוא מביא לנו חומוס כמו בארץ. אנחנו מסודרים".

בית כנסת בשישי זה משהו שבא מהבית?

"לא, זה משהו שהתעצם אצלי עם השנים. אמריקה גורמת לזה. חשוב לשמור על המסורת ועל התרבות היהודית, ארוחת שישי זה משהו שנותן לנו הרבה מאוד שקט לבית. אין יותר כיף מלחזור מבית הכנסת בשישי לקידוש עם משפחה וחברים יהודים, אנחנו מאוד נהנים מזה.

"ובבית תמיד יש את האווירה הישראלית ויש את הסלט הישראלי, והקוטג' שאנחנו קונים בסופר, והחביתה, והדגנים של תלמה. אני אמנם לא מבשל, אבל יצא לי טוב כי שני בשלנית מעולה".

בטלוויזיה בבית זה בעיקר ספורט?

"כן, כדורסל, וגם טניס שאני אוהב. שני ואני רואים סדרות שאנחנו אוהבים, מכורים ל'משחקי הכס' ומחכים כבר לעונה השישית. בין הסדרות הישראליות ראיתי בדי.וי.די את 'פאודה' המעולה".

עד כמה אתה מחובר לנעשה בארץ?

"מאוד מחובר. הוריי, המשפחה, החברים - כולם בארץ. בכל שיחה איתם הם מעדכנים אותי מה חדש, מה קורה בארץ, במיוחד בחודשים האחרונים של כל אירועי הטרור. זה חלק ממי שאנחנו. אין מקום שהלכתי אליו אי פעם שהתביישתי שאני ישראלי ויהודי, זה מין אות שאתה עונד בגאווה".

אתה טיפוס פוליטי?

"לא הצבעתי בבחירות בישראל כבר כמה שנים כי אני כאן, ואין לי פה קלפי. אחרת הייתי הולך להצביע, כי זה חשוב לי. אני כל בוקר עוקב אחרי האתרים הישראליים וקורא את החדשות. המרחק מהארץ הוא בסך הכל גיאוגרפי, כולה טיסה מלוס אנג'לס או מניו יורק לישראל, תיק תק".

המשפחה באה לביקורים?

"הוריי באים כל שנה, בנפרד, וגם אבא ואמא של שני היו פה לאחרונה. מבחינתנו שיבואו כמובן כמה שיותר, אבל כמובן שיש עבודה וחיים ושיגרה שמונעת מהם לבוא יותר. זה לא קל, אבל הם שמחים בשבילי. כששואלים אותי, 'מה להביא לך מהארץ?' אני תמיד עונה שיש לי הכל. בסופרמרקטים פה יש מוצרים ישראליים, ולא חסר כלום. באמת שאין מה להביא, יש לנו פה הכל".

מת על פוטבול

כספי די מאוכזב שלא יוכל ללכת לגמר הסופרבול, שיתקיים ביום ראשון בלילה בסנטה קלרה, מרחק שעתיים נסיעה מסקרמנטו, בין הדנבר ברונקוס לקרוליינה פנת'רס.

"המשחק יוצא בדיוק כשיש לנו משחק בבוסטון ב־1 בצהריים, ואני מקווה שאספיק לצפות אחרי. אני מת על פוטבול! אני אוהד של הניו אינגלנד פטריוטס, אני מאוד אוהב את טום בריידי ואת סגנון המשחק שלו. מאוד הייתי שמח אם הם היו עולים גם השנה לסופרבול, אבל אני מאמין שהפנת'רס יזכו, למרות שהלב עם פייטון מאנינג מהברונקוס, שזה הסיבוב האחרון שלו בקריירה, ומגיע לו לסיים עם אליפות".

איך נראה סדר יום של כדורסלן ב־NBA?

"קם מוקדם בבוקר בסביבות 8:30, יוצא לאימון בוקר, חדר כושר, אימוני קליעות, צפייה במשחקים בווידאו. הכל תלוי במערך האימונים לקראת המשחקים שיש לנו באותו חודש, כי אנחנו משחקים המון, 18-16 פעמים בחודש, זה הקצב פה. בערך פעם ביומיים, ולפעמים גם יום אחרי יום. בימים שאין משחק אנחנו מגיעים לאימון בחדר כושר ואחר כך קליעות, וכשיש משחק אז גם יוצאים הביתה וחוזרים בערב.

"העונה אינטנסיבית מאוד, נמשכת שבעה חודשים, בלי יותר מדי ימי חופש, וזה נגמר בבום אחד, ואחריו אתה באמת חופשי לעשות מה שאתה רוצה".

האנגלית שלך נשמעת כמו של מישהו שגדל כאן.

"כשהתחלתי להתאמן במכבי, בגיל 18-17, האימונים היו באנגלית. גם כל השיחות עם השחקנים האמריקנים. אז זה עזר לי לשפר את האנגלית כבר מגיל צעיר. אמנם, כשהגעתי לארה"ב לא היה לי ביטחון לנהל שיחות רשמיות, אבל היום אני מרגיש שזו כבר שפה שנייה".

איך זה לשחק ב־NBA לעומת המשחקים בנבחרת ישראל?

"אני מאוד אוהב לשחק בנבחרת. אחד הדברים שעזרו לי לשפר את המשחק שלי העונה היה החודשיים שהייתי עם הנבחרת ביורובאסקט בקיץ. שם יכולתי לעבוד על דברים שאני לא יכול לעבוד עליהם כאן. קודם כל להיות הרבה דקות על המגרש, להוליך את הקבוצה ולעבוד על המשחק שלי, על השלשות. וגם ללמוד מהמאמנים. בחמש־שש השנים שאני משחק בנבחרת, אריק שיבק וארז אדלשטיין מאוד עזרו לי, גם מבחינת ביטחון והבנת המשחק.

"בנבחרת יש עלי אחריות שונה מזו שיש עלי בסקרמנטו, וגם הדרישה מהמאמנים היא שונה. זה כבוד להיות קפטן הנבחרת, זה דבר שאתה חולם עליו בתור ילד, והוא בלתי נתפס מבחינתי. כל קיץ מחדש אני נהנה לשחק עם החברים בנבחרת".

מה הביא אדלשטיין לנבחרת שהביא את השינוי באליפות האחרונה?

"כל מאמן הוא עולם ומלואו. אני לא חושב שיהיה פייר לקחת מהתקופה של אריק את ה'חוסר הצלחה', העובדה שלא הצלחנו לעלות שלב ב־2013. בתקופה שלו היו הרבה מאוד דברים שלא התגבשו, לא בהכרח באשמתו. כמה שחקנים, ואני בראשם, לא הגענו הכי מוכנים למשחקים הראשונים באליפות, וזה מה שפגע בנו בהמשך, בניגוד לשנה האחרונה.

"הקרדיט לאדלשטיין ולצוות המאמנים כולו הוא שהגענו מוכנים פיזית ומנטלית, וזה עשה את שלו. ארז מאמן מעולה, ושיבק עשה עבודה מדהימה. אני חושב שגם אם שיבק היה מאמן את הנבחרת בקיץ, היינו עולים שלב. אבל אני שמח שעשינו את זה עם ארז, אחד מאנשי המקצוע הכי טובים שעבדתי איתם ואישיות מקסימה מחוץ למגרש.

"יש לנו מערכת יחסים מדהימה, והעבודה שהוא עשה כשהצליח לחבר את כל המרכיבים לתבשיל אחד זה משהו שצריך להוריד בפניו את הכובע. אני מחכה לעוד שנתיים, לאליפות אירופה הבאה".

מה היתה רמת המעורבות של פיני גרשון בנבחרת, בתור המנהל המקצועי?

"זה היה בעיקר מאחורי הקלעים יחד עם ארז, לעשות תרגילים ודברים שיתאימו לשחקנים. היתה לנו גם אינטראקציה איתו, הוא היה בא הרבה לאימונים כדי לבנות איתנו מהלכים. אבל הסמכות היתה בסוף של ארז, והם מכבדים זה את זה. אתה תמיד אוהב לשמוע את הריג'קטים תוך כדי אימון, כדי לקבל זווית מסוימת שלא ראית כדי להאיר את הדרך. זו חוויה להקשיב וללמוד".

אתה מרגיש שהשחקנים בנבחרת נושאים אליך עיניים על תקן הכוכב הישראלי ב־NBA?

"אני לא מסתכל על זה ככה. יוגב (אוחיון) וגל (מקל) הם חבר'ה בגילי, גדלתי איתם יחד ושיחקנו יחד בנבחרת מגיל 14".

אתה עוקב אחרי הליגה הישראלית והמשחקים של מכבי והפועל ירושלים באירופה?

"כן, כל הזמן. מכבי עברו איזשהו סחרור, היו שם הרבה טעויות בבניית הסגל, והם צריכים להגיע לשלב שבו הם יעשו סטופ. יש להם אנשי מקצוע טובים שיכולים לעצור לרגע.

"אני לא חלק מהמערכת וקשה לי לשפוט מהצד, אבל בשבילי, כאוהד כדורסל, גיא גודס הוא מקצוען מדהים. אני לא חושב שההפסדים של מכבי היו בהכרח תלויים בו. אני חושב שמכבי צריכה להציב רף מבחינת הזרים שמגיעים ולהחזיר את הישראלים הכי טובים, כדי לבנות את השושלת מחדש".

הפועל ירושלים תיקח שוב את האליפות?

"יש לה פוטנציאל לקחת, זה בטוח. יש שם אנשי מקצוע מעולים, מגיא הראל ועד אורי אלון, שרוצים לבנות מערכת שתחזיק למשך שנים. השלב הבא שלהם זה גם להתחיל ולבנות שושלת, ואז לעשות הצלחה גדולה באירופה. הם צריכים להיות ביורוליג, עם ההיכל החדש שלהם והכל. אני מאוד אוהב לראות איך הם בונים מערכת מנצחת".

הם פנו אליך?

"לא היה דיבור רציני, אבל אני מאוד מתרשם מהם".

אתה רואה את עצמך משחק שם בעתיד ולא חוזר למכבי?

"לא יודע, אני ממש לא חושב על זה כרגע. אני מתרכז בליהנות מהחוויה שלי כאן".

מי לדעתך הכדורסלן הישראלי הטוב בכל הזמנים? עומרי כספי?

"אני חושב שלכל אחד היה את זמנו, קשה לשפוט. הראש אומר מיקי ברקוביץ', שהיה מדהים בזמנו. ואז הכדורסל השתנה והגיע דורון ג'מצ'י, שהיה אחד השחקנים הכי טובים באירופה. ובתקופות אחר כך טל בורשטיין היה מדהים והביא איתו איכויות חדשות. למדתי מהם המון. גם בעוד 50 שנה יגידו שיש איזה שחקן חדש שהוא הכי טוב".

dudic@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו