אלרועי, אתה יודע מה יעשו לך הרופאים ברגל?
"כן, הם יעשו לי ניתוח ויוציאו לי מהעצם את כל החיידקים, ויחזירו לי את העצם למקום".
אתה פוחד מהניתוח?
"יהיו שם מחבלים בניתוח?"
לא, לא, מה פתאום. לא יהיו מחבלים.
"אז אני ממש לא פוחד".
מסיבת הברית של אלרועי־חי התקיימה יומיים אחרי הפיגוע הנורא באיתמר, שבו נרצחו באכזריות חמשת בני משפחת פוגל. אמו שלומית, שמתגוררת עם משפחתה ביישוב בת עין שבגוש עציון, לא יכלה לעצום עין לאחר שהגיעו הבשורות הקשות, והחליטה במעמד ברית המילה לקרוא לבנה החמישי אלרועי־חי. "הרגשתי שאני רוצה לבקש מהאל שיִרעֶה אותנו, שינהיג אותנו בדרך החיים והטוב, שלא יהיו סביבנו עוד מוות וייסורים קשים, כי כבר אי אפשר".
בבת עין כולם יודעים לכוון אל הבית המיוחד שבו מתגוררת משפחת כהן. "כהן, בטח בטח, בכניסה ליישוב, ומייד שמאלה עד הסוף של שביל הכורכר". בסוף שביל הכורכר, אל תוך חורשת האורנים הירוקה, מוצב אוהל ענק, שכבר בפתחו ריח נעים של לבנדר וגרניום מציף את הנחיריים ומרגיע באחת את כל מי שבא בשעריו. כאן גרים תומר (35) ושלומית (31) וששת ילדיהם, באוהל גדול שברבות השנים התרחב והסתעף, והוסיף קומה וחדרים.
תומר, מדריך סדנאות שטח והישרדות, עשה הכל בעשר אצבעותיו. הוסיף בסגנון הבנייה הקלה עוד חדרי עץ, אמבטיה ושירותים, כדי שיהיה מרחב מחיה ראוי לבארי בת ה־11, עיינה (10), מלאכי־יאיר (8), אהוביה (6 וחצי), אלרועי־חי (4 וחצי) וטוּבאל (3).
רצפת הסלון היא גיבוב של מחצלות ושטיחים, ובמרכזה אח בוערת, שממנה בוקעים חום מלטף ורעש פצפוצים של גזעי עץ. "זאת בעצם הטלוויזיה שלנו", אומרת שלומית, "הכי כיף לבהות בה שעות, לא?"
היא דוּלה בהכשרתה ורוקחת טבעית של מוצרי קוסמטיקה. הצ'אי הלוהט שהיא מגישה חלוט במינונים מדויקים של ורדים, קינמון, ציפורן, הל, ג'ינג'ר ועלי דפנה, למדה לעשות את זה בתקופה שבה שהו בגואה, הודו, והנהיגו בית פתוח במסגרת עמותת "הבית היהודי - רוח אחרת", שמפעילה בתים בעלי אוריינטציה ברסלבית לתרמילאים. חצי שנה היו בגואה עם ארבעת ילדיהם הגדולים, פתחו את ביתם ואת ליבם לכל המטיילים שרצו להרגיש בית, לאכול אוכל של בית, להרגיש דאגה של בית, לעשות קידוש כמו בבית.
כבר שמונה שנים שהם גרים בבת עין. כשהגיעו לא מצאו בית פנוי, ולתומר היה אוהל ענק, עוד מהתקופה שבה עבד עם נוער אתיופי. הוא קנה אותו, שיהיה, חלם להקים חאן אירוח בסגנון אתיופי. הם קיבלו אישור להקים את האוהל בקצה היישוב, ומאז זה ביתם, מכניס אורחים ומלא אנרגיות טובות.
אלרועי נולד במרחב הסלוני של הבית, בלידה טבעית. רק בספטמבר האחרון, הרבה אחרי שמלאו לו 3, התחיל ללכת לגן הילדים.
"בכל השנים שאלו אותנו למה אלרועי לא בגן", שלומית מחייכת, ואנחנו היינו עונים, 'מי שרוצה לקחת אותו לגן, שישלם לנו עבור התענוג'. כי להיות עם אלרועי זה תענוג אחד גדול. העדפנו לשמור את התענוג הזה לעצמנו, שיהיה קרוב אלינו.
"אנחנו מגדלים עוד חמישה ילדים, שיהיו בריאים, כולם תוססים וקופצניים, אבל הילד הזה פשוט מהלך קסם על הבית הזה, מקסים את כל מי שפוגש בו, נינוח ושלו, מעסיק את עצמו שעות על ידי שירים וסיפורים דמיוניים שהוא ממציא לעצמו, וממגנט אליו את מי שהוא פוגש. יש בו אנרגיות טיפוליות שמרגיעות את כל מי שרק מסתכל עליו".
תמיד הוא היה כזה, "ילד אהבה" מכנה אותו אמא שלומית, וגם השכנים מכירים את הילד שמחייך לכולם, שליבו פתוח לכולם, שהוא חבר של המבוגרים לא פחות משהוא חבר של הילדים, שאין בינו לבין האחר שום מחיצה, והוא מתחבר אל כולם בקלות רבה כל כך, ואף אחד לא באמת יכול לעמוד בחיוכו צחור השיניים ובעיני האגוז השחורות והיוקדות שלו.
אלרועי־חי. "אני רוצה שיבואו אלינו למסיבה, אחרי שתהיה לי רגל חדשה"
בגיל שנה, כשאלרועי החל לעשות את צעדיו הראשונים, הבחינו הוריו שהקרסול של רגל שמאל שלו מעוות קמעה. האורתופד הרגיע אותם שזה רק פגם אסתטי ואין מה לדאוג, הרי הילד הולך ורץ כרגיל. שלומית שאלה אם אפשר לנתח, וננזפה על ידי הרופא. "את אמא היסטרית", אמר לה ומבוכתה היתה כה גדולה עד שלרגע התחרטה על השאלה. "לנתח בגלל פגם אסתטי? תני לילד לבחור באפשרות הזו כשיגדל".
החודשים נקפו, והקרסול של אלרועי איבד מצורתו התקינה, אף שהליכתו היתה רגילה והוא הצליח לרוץ ולקפוץ, להתנהל ככל הילדים. ביקורים נוספים אצל מרפאים אלטרנטיביים המתמחים בתנועה וביציבה הניבו כולם את אותה התשובה, ושלומית ותומר חזרו כלעומת שבאו, מרגישים בתוך תוכם שהתשובה אינה מספקת, עד כדי ששלומית זוכרת היטב איך באישון לילה היה תומר מעיר אותה מודאג ושואל, "אבל מה יהיה עם הרגל של אלרועי?"
לפני כשמונה חודשים אלרועי החל להתעייף במהלך ההליכות הרגליות ביישוב, בטיולים הרגליים של שבת, וגם הדרך לגן קשתה עליו. "הוא כל הזמן היה מתיישב איפה שרק היה יכול", נזכרת שלומית, "ואם לא היה איפה להתיישב, היה מתיישב על הרצפה ואומר בדרכו השלווה, 'עכשיו נחים, אני צריך לנוח'.
"הקמנו אותו בכל מיני דרכים יצירתיות, שיחקנו תופסת, סיפרנו לו סיפורים שהוא אוהב כדי להסיח את דעתו, ורק כשההפסקות הלכו ונשנו, החלטתי לשאול אותו אם כואב לו, כי הוא כזה ילד חיובי, ופתאום הבנו שאולי הוא פשוט לא יודע להגיד שכואב לו. כששאלתי אותו אם כואב לו ברגל, הוא אמר שכן".
שלומית ותומר פנו לאורתופד נוסף, שביקש לצלם את הרגל של אלרועי. צילום רנטגן פשוט, אלמנטרי, ששום אורתופד עד אז לא הורה לעשות, למרבה הפלא והמחדל.
"עשינו לו את הרנטגן, ואז חזרנו אל האורתופד, והצילומים הוזנו במחשב שלו. ישבנו אצלו בחדר שלושתנו, והוא לא הוריד את העיניים מהמחשב. בהה בצילומים והחוויר. לא צריך להיות מפענח גדול של צילומי רנטגן כדי לראות ולא להאמין איך עצם רגלו השמאלית של אלרועי פשוט אכולה.
"היינו בהלם גמור. הרופא חיבר אותנו באותו רגע לד"ר לבל משערי צדק, והוא התקשר אלינו כבר למחרת וביקש שנבוא בדחיפות. רק אז הבנו עד כמה חמור ודחוף הסיפור של אלרועי".
• •
"את יודעת שגם אני רופא, וגם אני יודע לרפא את הלב של האנשים".
באמת? איך אתה עושה את זה?
"יש לי בלב מדורה, ויוצא לי חום מהלב שלי. וגם, אני פשוט נותן להם את כל הנשיקות והחיבוקים שבעולם, ואז הלב לא כואב להם יותר".
כל הנשיקות והחיבוקים שבעולם? זה בטח הרבה.
"יש לי מיליונים של חיבוקים. הם אף פעם לא נגמרים לי. אם ייגמרו לך פעם החיבוקים, תבואי אלי, טוב? אני אביא לך משלי".
כל עצמות גופו של אלרועי צולמו, ותוצאות הצילומים נשלחו לרופאים בעולם, להתייעצות מה פשר הנגעים הגדולים והנדירים, מעין ציסטות על העצמות, בפרט ברגל שמאל. שלומית ותומר מתארים חודש וחצי מסויטים, שבמהלכם הם לא באמת ידעו מה יש לאלרועי, אבל הבינו שאיבדו זמן יקר באבחון הבעיה, ושברגלו של בנם התחולל עיוות רציני שספק אם אפשר לתקנו. הצילום הראה בבירור איך בשל הציסטות חלקים מהעצמות פשוט חסרים, והקרסול מעוות לחלוטין. הם נוכחו לדעת שעצמות רגל שמאל קטנות מגודלן הטבעי, ושהרגל קצרה בשלושה סנטימטרים מרגל ימין.
"פחדתי פחד קיומי שיגידו לי שיש לו סרטן", מודה שלומית, "ובתוך כל הסיוט הזה הייתי חייבת להמשיך ולנהל בית של עוד חמישה ילדים, שמבינים שמשהו לא טוב עובר עלינו. בדיעבד, מזל שלא היה לי זמן לעצמי, כי ידיי היו מלאות בעבודה ובדאגה לאלרועי ולאחיו, למרות הפחד והבלבול הגדול".
ביוני שעבר, קצת לפני תחילת החופש הגדול, התבשרו תומר ושלומית כי אלרועי חולה במחלה נדירה, רק אחד ל־100 אלף בני אדם חולה בה - מחלת אולייר (Ollier), הגורמת לגוף לייצר חומר ציסטי וסחוסי במקום עצם קשיחה, ולכן מעוותת את העצמות. אין לה תרופה, אי אפשר לעצור את התפשטותה, והיא מחייבת ניתוחים אורתופדיים תמידיים ואינטנסיביים.
הרופאים הסבירו להם כי אזור הצמיחה של העצם ברגל שמאל ("לוחית הצמיחה") נפגע, וכי רגלו של אלרועי לא תוכל להתארך באופן טבעי, אלא רק בניתוחים להארכת עצם. אמרו שסד יוכל להגביה חיצונית את הרגל ולמנוע את כובד המשקל על הרגל הבריאה, רגל ימין. ניתוח הארכת עצם יצטרך להתבצע, אולם על עתידו של קרסול רגל שמאל ריחף סימן שאלה גדול.
תומר ושלומית החלו לתור אחר הורים נוספים, שילדיהם חולים במחלה. כרוניקה צפויה מראש שמתרחשת כשבשורה על מחלת הילד נוחתת על ההורים בהפתעה גמורה, מבהילה, מדאיגה, משבשת אורחות חיים נורמליים. הם חיפשו הורים נוספים כדי להזדהות, להתייעץ, להתעודד, ובעיקר להבין איזה טיפול יוכל להושיע את אלרועי.
הם בכו כשהאזינו לבלוגים מצולמים של ילדים, המעידים על כאבים בלתי נסבלים אחרי ניתוחים ועל חודשים של החלמה. הם חייכו כשראו בני 40 פלוס שמתפקדים באופן כמעט נורמלי, למרות הניתוחים הרבים שעברו עד תום תקופת גדילתם, והבינו כמה ארוך המסע שלפניהם, כמה כואב וכמה יקר, כי רוב המנתחים המומחים נמצאים בחו"ל.
בצר להם ובאין תשובות הגיעו השניים לרב פירר, הידוע בנדיבותו ובידענותו הגדולה בתחום הרפואה, ומייעץ לכל מי שזקוק לתשובה בנוגע לדרכי טיפול במחלות נדירות.
"הוא ידע מייד על מה אנחנו מדברים וצייד אותנו בכתובות של רופאים מומחים בתחום מכל העולם", משחזרת שלומית. יצרנו קשר עם שני רופאים מנתחים שניתחו ילדים ומבוגרים שחולים במחלת אולייר. לשמחתנו, פרופ' ג'ון הרצנברג, רופא מנתח מבולטימור, היה בדרכו לביקור באיכילוב, והוא בדק את אלרועי, ששיתף איתו פעולה באופן הרואי.
"בכלל, כל מסכת הבדיקות שהילד הזה עובר היא מייסרת, ובכל בדיקות הדם וזריקות ההרדמה הוא מגיש לרופאים את היד ופשוט מסובב את הראש לכיוון השני - בלי לבכות, בלי להתלונן, עם חיוך ענק על הפנים".
הרופא האמריקני בישר להם שאפשר להציל את מפרק הקרסול של אלרועי מניוון מוחלט. אמר שהיה לו מקרה דומה בארה"ב, ושהוא יוכל לנתח את הילד בבולטימור, אבל חלון הזמן קריטי, הניתוח חייב להיערך בתוך חודשיים לכל היותר, וָלא, אלרועי לא יוכל ללכת על שתי רגליו.
"באותם רגעים לא היו מאושרים מאיתנו", אומרת שלומית, "הרגשנו שהגענו לידיים הטובות ביותר, ושיש פתרון. נותר לנו לברר רק עניין אחד. כמה".
"100 אלף דולר", אמר הרופא, "אבל אתם צריכים לקחת בחשבון גם הוצאות לינה, אוכל ושיקום, כי ההחלמה מהניתוח ארוכה".
"לרגע לא היה לי ספק שנגייס את הכסף הזה, שהישועה הזו תבוא", אומרת שלומית ועיניה נוצצות, תוך כדי שהיא עמלה על הכנת סבב נוסף של צ'אי. "גם אם הייתי צריכה לחזר על פתחי הדלתות, הייתי עושה את זה באהבה גדולה. אבל לא באמת היה לי מושג איזה דבר גדול עתיד להתרחש.
"אם המסע הזה הוא חלק מהחבילה הכוללת שנקראת אלרועי, אנחנו יוצאים אליו בזרועות פתוחות, בדיוק כמו שזרועותיו של אלרועי פתוחות תמיד אל מה שיש לעולם הזה להציע. אני מודה לאל שבבדיקת האולטרה־סאונד העוברי לא הבחינו בבעיה שיש לו ברגל, כי הוא המתנה הכי גדולה שיכולנו לבקש.
"מבחינתי, עצמותיו של הילד הזה רכות, בדיוק כמו הלב והנשמה שלו. כשאני חושבת לפעמים איזה תינוק רגוע ופסיבי הוא היה, להבדיל מאחיו, אני לא יודעת לומר אם זה האופי שלו במקור, או שהוא סיגל לעצמו פעילות יותר פסיבית בגלל שהתקשה ללכת, הפעיל את הדמיון במקום את הרגליים".
• •
"דודה שמרית, את עצובה?"
מה פתאום עצובה, מתוק שלי? למה אתה חושב שאני עצובה?
"כי את לא מחייכת. את רוצה שאני אספר לך על דְיאני האנדיאני?"
בוודאי שאני רוצה.
"בסדר. אבל קודם תחייכי!"
"הייתי בהלם גמור כשהבנתי שאנחנו רצים נגד הזמן כדי להציל את רגלו של אלרועי", אומרת שמרית פויכטונגר (32), אחותו של תומר, שגרה עם משפחתה בנגוהות שבדרום הר חברון. היא אם לחמישה ועובדת בעסק הדבש המשפחתי וכשכירה בעמותת "הנני" לקידום האוכלוסייה האתיופית.
"בשיחת הטלפון ביקשתי משלומית זמן כדי לכתוב את הדברים, ופשוט התיישבתי וכתבתי כל מה שהיא אמרה לי. איפה הניתוח, כמה יעלה, כמה זמן יש לנו. רק ככה יכולתי לעכל את הבשורות ולסדר את המחשבות שלי - כשהן יוצאות מהראש, דרך היד, אל הנייר.
שלומית והדודה שמרית פויכטונגר (מימין), שניהלה את גיוס הכספים. "אלרועי הפך להיות הבן של כולם, האחיין, הנכד" // צילום: מירי צחי
"היה ברור לי שאני מתגייסת כאן ועכשיו לטובת העניין, אבל שגם אם כל בני המשפחה ייקחו הלוואות, לא נצליח להגיע לכל הסכום הנדרש. כמה ימים לפני כן השתתפתי בכנס שיווק ושמעתי הרצאה של אבי כץ, מנכ"ל קופיקס, שדיבר על 'להיות חרוץ וחכם'. הרצאה נוספת שהשאירה בי חותם היתה של גלית בנגלס, שהצליחה לסגור חובות עצומים דרך הגשמת משאלות לנושים שלה. המסר שלה הידהד בי כל הזמן: צריך גם לדעת לבקש ולהיות בצד המקבל".
באותו כנס בחרו בה כל המשתתפים כמי שסיפור המהלך השיווקי של העסק שלה שבה את ליבם, והיא זכתה במקום הראשון, בזוג כרטיסי טיסה לאירופה. היא פנתה במייל נרגש לרוזין רוזנבלום, מארגנת הכנס ומנטורית לעסקים קטנים, וביקשה ממנה להמיר את כרטיסי הטיסה בפגישת הדרכה "איך לבנות קמפיין גיוס כספים להחלמתו של האחיין שובה הלב שלי".
בתוך ימים ספורים עלה בפלטפורמת מימון ההמונים "ג'אמפ־סטארטר" קמפיין גיוס כספים תחת הכותרת "הקהילה רצה עם אלרועי־חי". היעד עמד על 600 אלף שקלים, שכללו גם את ההוצאות הנלוות לניתוחים. כולם התנדבו להרים את הפרויקט חינם אין כסף: צלמי הווידאו, העורכים, פלטפורמת הגיוס ובעליה, אליה אלון וערן שטרן, רוזין רוזנבלום ועמותת "רחשי לב", שהיתה היחידה שהסכימה לטפל בכסף המיועד להצלת רגלו של אלרועי מבלי לדרוש תמורה או בלעדיות על הכספים שנאספו.
הכל התגלגל במהירות הבזק, כששמרית מפקדת על חמ"ל שלם שהוקם בווטסאפ, ושבו השתתפו כל בני המשפחה, כולל הסבים והסבתות. בזמן שאלרועי עבר בדיקת MRI בהרדמה מלאה בבית החולים שערי צדק, שמרית ושלומית הצטלמו לסרטון הקמפיין. הסבירו על המחלה של אלרועי, הבהירו את חלון הזמן הדחוף וצירפו סרטון מרגש, שבו חושף הילד בחיוך שובה לב את רגלו המקובעת בסד, ללא שמץ של התמסכנות, ורק מבקש: "אני רוצה לרכוב על נמר!"
"פלטפורמת מימון ההמון היא שיטה חדשה במיקרו כלכלה, שגורסת שכסף גדול מגיע במנות קטנות", מבהירה אליה אלון, מנכ"לית ומייסדת "ג'אמפ־סטארטר". אנשים מתגייסים לטובת קמפיין כזה כשהם מתחברים אליו, משקיעים בו סכום שמתאים להם מתוך הסכומים המוצעים, ומקבלים תמורה לכספם.
"בדרך כלל אני לא מאשרת פרויקטים שקשורים בגיוס כספים עבור טיפול רפואי, כי הפלטפורמה מתמקדת באמנים וביוצרים, וזה מה שמגדיר אותה. אבל כשנפגשתי עם שלומית ושמרית, והן הראו לי את הסרטון של אלרועי מבקש לרכוב על נמר, לא היה אפשר לעמוד בפניו, ילד מאיר עיניים וכובש בלי גרם אחד של אומללות או בקשה לרחמים".
רוזין רוזנבלום: "זו היתה פעם ראשונה שמאחורי קמפיין גיוס עומדת קהילה שלמה של מנטורים עסקיים, שהסכימו למכור את מרכולתם בהנחות ענק, ומולם בעלי עסקים קטנים שזקוקים לבעלי המקצוע האלה ולשירותים שלהם, ולא תמיד יש להם היכולת הכלכלית לממן אותם.
"בקמפיין הזה היתה להם הזדמנות גם לרכוש את פגישות הייעוץ, הסמינרים האינטרנטיים והקורסים בהנחה גדולה, וגם להציל את הרגל של אלרועי. קראנו לקמפיין 'הקהילה רצה עם אלרועי־חי'.
"כולנו התמסרנו לפרויקט. הלינק של הקמפיין עבר דרך רשימות תפוצה מטורפות והתפשט כמו אש בשדה קוצים. אנשים שינו את תמונת הפרופיל שלהם בפייסבוק לנמר, ועל הכל ניצחה הדודה שלו, שמרית. במסירות, באצילות ובמקצועיות ללא פשרות. אי אפשר היה שלא לשתף איתה פעולה".
יממה אחרי עליית הקמפיין הבינו שמרית, תומר ושלומית שמשהו גדול קורה. "200 אלף שקלים גויסו בתוך 24 שעות, ולא ידעתי את נפשי", מתרגשת שמרית. "המיילים, הפייסבוק שלי, הווטסאפ - כל ערוצי התקשורת שלי הוצפו בפניות של אנשים שרק רצו לעזור ולעזור, ואני עוד בשלב שאני לא מעכלת את כל הטוב הזה. אלרועי הפך להיות הבן של כולם, האחיין, הנכד. המסע הזה הוא הרבה יותר עוצמתי ומרגש מפילנתרופ אחד, שהיה מגיע ותורם את כל הסכום. כל האנשים הטובים האלה, שהפכו למעטפה כל כך מחזקת של טוב ושפע, זה כוח מדהים שאי אפשר לעמוד בפניו".
אליה אלון: "שלומית, תומר ושמרית היו בהתחלה נבוכים מאוד מגל התרומות ששטף אותם, נבוכים ומופתעים ולא יודעים את נפשם. הבהרתי להם שזו נדיבות גדולה לדעת לקבל. נתינה וקבלה הן מעגל אחד שאי אפשר להפריד אותו".
"בטעות, מבלי להתכוון, עלינו על מודל חדש של גיוס תרומות", מוסיפה רוזין רוזנבלום, "אין לי ספק שיהיה לזה המשך, מבחינתנו זו שליחות שנולדה ללא כוונה, לגייס את קהילת העסקים הקטנים לפרויקטים חברתיים. אנשים קלטו את הצניעות והיופי שיש במשפחה הזו והתאהבו בשמרית, בילד, במשפחה, ברעיון. שמרית תטוס לאירופה עם בן זוגה, ועוד איך תטוס. אני לא מוותרת לה על הפרס שלה".
בתום שמונה ימים מתוך השלושים שהוקצו לקמפיין, הוא הוכתר כהצלחה הכי גדולה של כל פרויקט מימון שהוא, בקנה מידה ארצי. 633,618 שקלים נאספו על ידי 1,807 אנשים, שפתחו את ליבם ואת כיסם. "הקמפיין הזה לא שבר שיאים", אומרת אליה, "הוא ריסק שיאים".
• •
"אמא, אני הולך לצוד, בסדר?"
מה אתה הולך לצוד?
"אני רוצה להביא לפה נמר, שאוכל לרכוב עליו!"
אתה לא פוחד מהנמר?
"מה פתאום פוחד מנמר? אני אשב עליו, והוא לא ירגיש אפילו".
השיחה עם שלומית ושמרית נערכת ימים מספר לאחר הפיגוע בעתניאל. שמרית הכירה היטב את דפנה מאיר ז"ל, היא היתה מוכרת הדבש שלהם בעתניאל.
"נסעתי אליהם לניחום אבלים, ונתן, בעלה של דפנה, שאל אותי: 'מה שלום האחיין המתוק שלך?' למרות האבל הכבד שלו, הוא לא שכח את אלרועי. בישרתי לו בהתרגשות שגייסנו את כל הכסף לניתוח, והוא סיפר שדפנה כל כך התרגשה מהקמפיין, שלחה לו את סרטון הנמר של אלרועי, היה לה מאוד חשוב שזה יצליח. בסוף אמר: 'אני מקווה שדפנה תהיה מליצת היושר שלו שם למעלה'".
עיניה של שלומית מתלחלחות. "זה כל כך עוצמתי לי, שבתוך כל המוות והשכול הזה אנחנו עוסקים בחיים, ובטוב, ובנתינה, ובכוח של עם ישראל. אף אחד, גם אם ירצה, לא יוכל לפגוע בנו.
"באמת שלא הכרתי את העוצמות של הכלי הזה, שנקרא מימון המונים, אבל הכרתי את העוצמות של שמרית. יש לנו כל כך הרבה זירות להתמודד בהן, והיא פינתה אותנו מההתמודדות בזירה הכלכלית, שהיא קריטית. אומרים שכשאלוהים זורק אותך מהצוק, אז או שהוא יתפוס אותך, או שהוא יצמיח לך כנפיים. זה בדיוק מה שאני מרגישה.
"אני מרגישה שבזכות שמרית אלפי אנשים שאני לא מכירה פשוט נושאים אותנו על כנפיים, עוטפים אותנו בכל כך הרבה אהבה ונתינה, וגם מאות אנשים שהתארחו אצלנו במסגרת הבית הפתוח בפרו ובהודו כאילו מבקשים להחזיר לנו עכשיו אהבה ונתינה וחסד, ואנחנו כל כך מתרגשים מזה.
"כל אנשי הקהילה פה בבת עין ובגוש עציון בכלל התגייסו כדי לעזור, דואגים לי שלוש פעמים בשבוע לארוחות חמות לילדים, ועל שבת אין מה לדבר, מכינים לי אותה קומפלט. יש ימים שאני ותומר יוצאים עם אלרועי לבדיקות בחמש בבוקר וחוזרים בעשר בערב. אני רגילה לתמיכה של הקהילה הפיזית שלי כשמתעוררת מצוקה, אבל פה נחשפתי לקהילה וירטואלית מחבקת ומעצימה, והחיבוק הזה חוצה את מרחבי הזמן והמקום.
"חשוב לנו להעביר מסר לכל ההורים שמתלבטים בסוגיה רפואית כזו או אחרת בנוגע לילדים שלהם: לכו עם האינטואיציות שלכם, ואל תזניחו. לכו לעוד רופא כדי שתהיה לכם דעה נוספת, ואל תתביישו להיות נודניקים, לדרוש תשובות, להתעקש".
אלרועי (שני משמאל) עם אחיו בארי (מימין), עיינה, מלאכי־יאיר, אהוביה וטובאל. "בתוך הסיוט, הילדים הבינו שמשהו לא טוב עובר על המשפחה"
ביום חמישי שעבר צילצלו לשלומית אנשים שביקשו להישאר בעילום שם והודיעו לה שאלרועי יוכל לעבור את הניתוח בארץ, מבלי שיצטרך להיטלטל עד בולטימור הרחוקה והמושלגת. הם אמרו לה שבשבוע הבא יגיע לארץ פרופ' דרור פלי, מי שהיה שותפו של פרופ' הרצנברג, ובעצמו מומחה בעל שם בניתוחי הארכת גפיים. פלי אמור לבצע מרתון ניתוחים בבית החולים רמב"ם, ואלרועי ינותח גם כן.
"בלי הקמפיין הזה לא היינו מגיעים לאותם אנשים יקרים, שגרמו לניתוח הזה לצאת לפועל פה בארץ. אנחנו עדיין לא יודעים מה יהיו עלויות הניתוח, אבל מבינים כמה כסף עוד נזדקק לטיפולים באלרועי בעתיד, והעובדה שבעמותת 'רחשי לב' יש לו קרן נאמנות, שמוקדשת רק לטיפולים הרפואיים העתידיים שלו, מרגיעה אותנו מאוד".
• •
ביום שני הקרוב יעבור אלרועי את הניתוח. הוריו ומשפחתו מבקשים את תפילות כולם להצלחת הניתוח ולהתאוששות המהירה של בנם. בשבוע האחרון אלרועי ואחיו לא הלכו לגנים ולבתי הספר, מחשש שיידבקו בווירוסים, שעלולים לטרפד את הניתוח המיוחל.
"עשינו כיף חיים עם אלרועי ועם האחים שלו, 'נפגעי ההדף' שלנו", אומרת שלומית, "נגזלו מהם תשומת הלב והסבלנות שלנו". בארי הבכורה לקחה חסות על כולם, היא בוגרת ואחראית, ועיינה מדגישה ש"זה בסדר, אנחנו מסתדרים, העיקר שאלרֹו לא יהיה על כיסא גלגלים".
"הלוואי שנזכה להעביר הלאה כסף שאנחנו לא זקוקים לו, שיוכל לעזור לילדים חולים אחרים", תומר מחייך, "זו משאלתנו הכמוסה: שנזכה להעביר את יתרת הסכום הלאה למי שעוד יזדקק לו. שהקמפיין המוצלח הזה יוכל להציל עוד ילדים".
ואלרועי? בביטחון ובקסם הוא לוקח מהשולחן את הרשמקול ומבקש להגיד משהו לכל האנשים שתרמו כסף לקמפיין עבורו: "אני רוצה להגיד להם תודה רבה, ושיבואו אלינו למסיבה גדולה, אחרי שתהיה לי רגל חדשה ובריאה. את יודעת מה יהיה לי ליד המיטה בבית חולים?"
מה?
"אקווריום ענק, עם דגים שיהיו חברים שלי. אני לא חושב שיהיה שם מספיק מקום לנמרים. השבוע אבא ואמא ייקחו אותי לגן חיות לראות נמרים. אני חייב לראות אותם".
hagitr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו